מכירת חמץ ופורמליזם הלכתי (טור 132)

בס”ד

אני רואה שהציבור קצת עייף ואין לו כוח לדיונים על חופש וחירות, אז הנה סוגיא אחרת מענייני דיומא: מכירת חמץ.

לפני כמה ימים שלחו לי דו-שיח מאלף בין עיתונאי מ”הארץ” לבין ערבי מאבו גוש שקונה את החמץ של המדינה:

שלום לחוסיין ג’אבר מאבו גוש. מדבר ניר גונטז’, עיתונאי מ”הארץ” מה שלומך?
תודה. בסדר. ערב טוב.
תגיד אדוני, גם השנה, לקראת פסח, אתה תקנה את החמץ של מדינת ישראל?
נכון.
יש לך פנאי לדבר איתי על זה רגע?
כן, בבקשה.
איך זה עובד מנקודת המבט שלך? מה הפרוצדורה?
זה חוזה רסמי לכל דבר. אנחנו ב-29 בחודש, ערב פסח, נפגשים ברבנות הראשית, השר משה כחלון, אני והרבנים הראשיים. כמובן עם עדים. ואז מתחיל הטקס. שר האוצר מייפה את כוחם של הרבנים למכור את המדינה לג’אבר חוסיין — זה אני.
למכור את הקמח.
את כל החמץ שיש במדינה.
כן.
ואת החמץ שבדרך לארץ ישראל, מטוסים, אוניות — הכל זה שלי. ואז הוא מייפה את כוחם של הרבנים, והרבנים מוכרים לי את זה, ואני צריך לשלם מקדמה בכוונה להשלים את כל הכסף עד סוף פסח.
אוקיי.
ואז יש את השמאים שצריכים להעריך את העלות של החמץ.
ובפועל, אתה משלם משהו?
מקדמה של 50,000 שקל מזומן. ואז אני צריך להשלים את הכסף עד סוף פסח.
מה השווי הכולל של העסקה הזאת? כמה אתה צריך להשיג?300 מיליון דולר.
הבנתי. את ה-50 אלף אתה מקבל בחזרה?
אני משלם את זה כמקדמה.
וכשנגמר פסח, אתה מקבל את זה בחזרה?
אם מתבטלת העסקה. אבל בינתיים אני רוצה לקנות. זו עסקה רסמית לכל דבר. יש תנאים והכל.
כמה שנים אתה עושה את זה?
20 שנה כבר.
האם אמרת לעצמך פעם, “אם זה חוזה רסמי, אז אני קונה את הכל ואני לא מחזיר את הקמח”?
בשביל זה אני צריך לארגן את הכסף. בעזרת השם, הפעם אני אעשה את זה.
אז הפעם אתה אשכרה הולך לקנות הכל ולא להחזיר?
כן. אני רוצה לארגן את הכסף.
מאיפה תביא 300 מיליון דולר? הפעם באמת תנסה לארגן את זה, כן? אתה אומר את זה ברצינות?
ברצינות. בוודאי.
למה בעצם אתה משתף פעולה עם הפוילשטיק הזה של הרבנים היהודים?
אם אני יכול לעזור במשהו — בשמחה, בכיף.
זה סתם משחק. כי החמץ הישראלי נשאר במפעל היהודי. זה לא שאתה באמת לוקח ומחזיק בו כדי שיהודי לא ייגע חלילה וחס בחמץ. זה משחק. הרבנים טובים במשחקים האלו, אבל למה אתה לוקח בזה חלק?
למה אתה רואה בזה משחק? זה באמת עסקה רסמית לכל דבר: תנאים, חוזה, חתימות.
מצחיק. 20 שנה המדינה חותמת עסקה על 300 מיליון דולר עם אדם שהיא יודעת שאינו יכול לעמוד בתשלום ומתחרט.
כן, אני פשוט לא מצליח לגייס את הכסף, אתה מבין? והעסקה עצמה היא בסדר גמור. ממש הכל כתוב. חתימות, עדים, כמו שצריך.
אני מבין. אבל 20 שנים לא הצלחת להשיג את הכסף, וכל שנה מנסה?
כל שנה מנסה. בטח.
אם יבוא אליך שייח סעודי וייתן לך את הכסף, 300 מיליון דולר, כדי שהיהודים ייתקעו בלי אוכל — אתה תעשה את זה?
כל הצעה לגופה. נבדוק את זה.
טוב, אני שומע שאתה לפחות צוחק. אתה לא שם לב שכל הסיטואציה מגוחכת?
למה? זה דווקא בסדר גמור.
אתה לא חש שעושים כאן, שוב, צחוק מ”אלוהים”?
צחוק מאלוהים? חס וחלילה. למה?
כי אם היה אלוהים, הוא בטח לא היה טיפש. הוא היה מבין שעובדים עליו.
למה? בזמנים עברו היה מקובל את החמץ לשפוך, או לשרוף, או להיפטר באיזו דרך.
נו, בדיוק.
היום מדובר על כמויות. אז לא יכולים לשפוך או לזרוק. אז בשביל זה, כאילו, מעבירים בתקופת פסח למי שהוא לא יהודי.
וזה בסדר מבחינת “אלוהים”?
אני לא יודע אם כן או לא. פשוט עושים את זה.
מה אתה עושה כשאתה לא מנסה לגייס 300 מיליון דולר?
אני מלונאי. אני מנהל בבית מלון רמאדה בירושלים, וגם ממלא מקום ראש המועצה באבו גוש.
בשכר?
בהתנדבות.
נו, אולי השנה תצליח לגייס את הסכום ותחליט לא להחזיר את הקמח.
נראה. נבדוק.
חוסיין, תשלח לי בבקשה תמונה שלך.
אין בעיה. בסדר גמור.
שיצלמו אותך עכשיו.
אתה רוצה תמונה עם ביבי?
לא תודה. שלך לבד.
הוא גם מכר את המדינה כמה פעמים בתור שר אוצר.
לא צריך. למה בוחרים בך כל הזמן?
כי אני בנאדם טוב, אמין.
או שסומכים עליך שלא תצליח לגייס את הכסף.
יכול להיות.
טוב אדוני, תודה רבה.
כל טוב, תודה רבה.
ביי.

ראשית, אני חייב לומר שחוסיין ג’אבר דנן הוא תלמיד חכם חריף ביותר. יודע בדיוק מה הוא עושה ומה משמעות הדבר, הרבה יותר מרוב היהודים שאני מכיר (נראה שזה גם כולל העיתונאי שמראיין אותו). אז קודם כל שאפו.

לעצם העניין, מדובר בשאלות שמטרידות לא מעט אנשים: מה משמעותה של המכירה הזאת? ראשית, במישור הספציפי, האם אכן מכירה כזאת בכלל תקפה הלכתית ומשפטית? שנית, גם אם כן, עדיין למה לעשות אותה? האם אנחנו עובדים על הקב”ה (=הפוילעשטיקים של הרבנים)? במה זה מועיל אם לא באמת עושים את רצונו? הרי הוא רצה שנבער את החמץ ואנחנו בעצם עוקפים אותו. זה כמובן מעמיד לדיון את כל ההערמות ההלכתיות (ויש לא  מעט כאלה) ולא רק את מכירת החמץ. יש תלות בין השאלות, וכאן אדון בשני סוגי השאלות בזה אחר זה. ראשית אעסוק במכירת חמץ כשלעצמה, ולבסוף אחזור למכירת החמץ של המדינה.

האם המכירה תקפה?

התשובה שלי היא: בהחלט כן. שני אנשים חתמו חוזה מכירה על משהו והחוזה תקף לפי החוק ולפי ההלכה. למה שהמכירה לא תחול?! מעלים כאן את שאלת הכוונה וגמירת הדעת, אבל גם אם נניח שיש חוסר בגמירת דעת (ולדעתי אין. ראה להלן) הרי דברים שבלב אינם דברים. יש כאן חוזה משפטי חתום ותקף, וכוונות כאלה או אחרות לא מעלות ולא מורידות. מעבר לזה, למה להניח שאין כאן כוונה למכור? נניח שיש לי שקית חמץ שמכרתי לגוי. מה אכפת לי שהוא ישלם וייקח אותה ואני אקנה במקומה משהו אחר אחרי פסח? למה להניח שאני לא רוצה למכור? להיפך, אני בהחלט רוצה לא לעבור על איסור “בל יראה”, ולכן אך סביר להניח שבאמת התכוונתי למכור.[1] נכון שגם הגוי וגם אני יודעים שהגוי לא ייקח את החמץ אלא יחזיר לי אותו אחרי החג. אז מה? בינתיים הוא שייך לו, ועקרונית הוא ודאי יכול לבוא ולקחת אותו אם ירצה, ואני נפטרתי מאיסור “בל ייראה”. ואפילו אם יש אנשים (ויש לא מעט כאלה. שלא כמו חוסיין ג’אבר דנן, שניכר כי הבין היטב את העניין) שלא מבינים את כל זה, ובאמת חושבים שהמכירה היא טקס ריק ולא חוזה משפטי תקף, ואפילו נניח שגם אם יאמרו להם שבלי מכירה הם יעברו ב”בל ייראה” ובכל זאת הם לא רוצים למכור (מי המשוגע הזה?), עדיין בטלה דעתם. הם חתמו על חוזה תקף ומחייב, והיה עליהם לבדוק את משמעותו לפני שחתמו.

מקובל בהלכה שלא למכור חמץ גמור אלא רק תערובת או חשש חמץ. בדרך כלל מסבירים זאת בחשש שהמכירה אינה תקפה. לדעתי אין חשש כזה, ואם לא מוכרים חמץ גמור הרי זה רק מפני שלא רוצים לבצע הערמה הלכתית על איסור חמור (ראה על כך בהמשך). ובאמת ביחס לעסקים ומפעלים מקובל להתיר להם למכור גם חמץ גמור. בדרך כלל התפיסה היא שזהו היתר בגלל הפסד מרובה, אבל לדעתי זה מותר מפני שספציפית לגבי עסקים מדובר בהיתר מרווח לגמרי. לגבי עסק, ברור שיש גמירת דעת מלאה לכל הדעות (גם מי שחושש לחוסר גמירת הדעת במכירה של יחיד). הרי מפעל שמייצר אטריות או לחם כל רצונו הוא למכור את הסחורה. אם הוא מצליח למכור את כל הסחורה שלו לגוי אין מאושר ממנו. למה להניח שיש כאן חיסרון בגמירת דעת במכירה? כאמור, לדעתי זה נכון גם ביחס למכירה של יחיד, אבל לגבי מפעל נדמה לי שאפילו לא נכון לראות זאת כהערמה אלא אולי במובן רחוק כלשהו (כי בפועל סו”ס החמץ יחזור אליהם אחרי החג).

ההערמה והאיסור

דומני שמה שבאמת מטריד את האנשים אינו תוקף המכירה אלא הקונספט. התורה ציוותה עלינו לבער את החמץ מבתינו, ואנחנו עובדים עליה, עושים פוילעשטיק כלשהו, ונותרים עם כל החמץ שלנו אחרי הפסח. כל מה שקרה באמצע הדרך הוא פיקציה, שכן בשורה התחתונה לא התקיים רצון התורה.

אבל נדמה לי שזו מחשבה שגויה. רצון התורה התקיים במלואו. כידוע, הראשונים והאחרונים דנים בגדר מצוות “תשביתו” וביעור חמץ. יש מהם שרואים אותו כמצוות תוצאה, כלומר שבסופו של דבר לא יהיה ברשותי חמץ בפסח, ויש שרואים אותו כמצוות פעולה, חובה לעשות מעשה ביעור על החמץ שברשותי. נדון במכירה לפי שתי השיטות.

בניסוח הראשון נראה שאין בעיה בכלל, שהרי בפסח לא היה ברשותי חמץ. אמנם אחרי הפסח הוא כנראה יחזור אליי, אבל חמץ שעבר עליו הפסח בעצמו לא אסור אלא מדרבנן. זה גופא מראה שלתורה אין עניין שלא יישאר אצלי חמץ אחרי פסח אלא רק בתוך הפסח, והרי בתוך הפסח באמת לא היה לי חמץ (כזכור, המכירה תקפה משפטית והלכתית. ראה בסעיף הקודם).

בניסוח השני יש חובה לעשות מעשה ביעור. אבל לרוב ככל הפוסקים ברור שאם אין לי חמץ אין עליי חובה לקנות חמץ כדי לבער אותו. החובה היא מותנה, שאם יש לי חמץ שאבער אותו. אבל אם מכרתי את החמץ והמכירה חלה, אז באמת אין חמץ ברשותי ולכן אין לי את מה לבער. אני לא אמור לדאוג לזה שיהיה ברשותי חמץ, אז למה שלא אמכור אותו לגוי? נדמה לי שהניסוח הכי סביר הוא שיש כאן כעין לאו הבא מכלל עשה, כלומר שאם יש ברשותי חמץ ולא ביערתי אותו עברתי על העשה של “תשביתו”. בניסוח הזה ודאי שאין מה לדבר, שהרי אין כלל חובה להשבית אלא רק איסור אם לא השבתתי והיה לי חמץ. אבל מצב כזה לא התקיים ולכן ברור שגם אם לא נסכים לומר שעשיתי מעשה ביעור, ודאי שאת האיסור לא עברתי. אגב, יש שמוכנים לראות במכירה עצמה מעשה של ביעור, כמו במצב שאוכלים את החמץ לפני פסח שהאכילה שלו היא ביעורו (האם יש מקום לאסור לאכול את החמץ שיש לי בי”ד בבוקר כי זו התחמקות מביעור שלו?). אני מזכיר שלהלכה לא פוסקים כרבי יהודה שהביעור הוא דווקא בשריפה, אלא אפילו מפרר וזורה לרוח (אם בכלל יש חובת ביעור לפני זמן האיסור).

ובכל זאת, גם אם לא עברנו על כלום, לא על לאו ולא על ביטול עשה, משהו כאן מסריח. התחושה היא שלא באמת קיימנו את רצון התורה אלא עקפנו אותו. אבל זה לא נכון, שהרי רצון התורה מוגדר בגדר ההלכתי של החיובים והאיסורים, ואם אותם קיימנו אז מה חסר? אם לא עברתי על לאו ולא ביטלתי עשה, מה הבעיה? יש איזה רצון של התורה שמעבר לחיוב ההלכתי הפורמלי? במקרים מסוימים ודאי שכן (זהו נבל ברשות התורה), אבל מניין להמציא דבר כזה כאן? למה להניח שהתורה רוצה שאעשה מעשה ביעור בידיים ולא אתחמק, אם היא עצמה מגדירה את האיסורים באופן שמתיר את ההתחמקות הזאת? הרי ברור שהתורה יכלה גם להגדיר את מצוות “תשביתו” כמצוות עשה חיובית גמורה, שכל אחד ייקח את החמץ שיש לו ויבער אותו באש, ואם אין לו אז שיקנה לפחות כזית ויבער אותו. סביר יותר שהתורה רק רצתה שלא יהיה לנו חמץ, זכר ליציאת מצרים. את זה קיימנו לגמרי. המכירה אפילו משאירה בתודעתנו את איסור החמץ, שהרי עשינו פעולה לא שגרתית כדי להיפטר ממנו (המכירה). אז אפילו זכרנו את יציאת מצרים ואת החמץ והמצה, מה רע?!

אז מה בכל זאת הבעיה עם הערמות?

אני חושב שהמושג הערמה בהקשר שלנו מבטא רק תחושה סובייקטיבית של האדם, ובעיקר ההדיוט, כאילו יש כאן עקיפה של רצון ה’ או של ההלכה. לכן חכמים אסרו להערים. אין כאן בעיה אמתית, שהרי לא נעבר איסור ולא בוטלה מצווה, ואפילו אין אינדיקציה לפגיעה ברצון התורה שמעבר להלכה. מה שיש הוא בעיה חינוכית שהאדם מתרגל לחיות בתודעה של הערמה על ההלכה. ההדיוט יכול גם להגיע לעשות מעשים שלא באמת מועילים ואז הוא ממש ייכשל באיסור. לכן חכמים אסרו להערים. אבל האיסור הזה מוטל עם הרבה סייגים. יש לא מעט מקרים שבהם אנחנו כן מערימים, כבר מדין התלמוד. מעבר לזה, התלמוד עצמו מדבר על כך שלתלמיד חכם מותר להערים. הסיבה היא שההערמה באמת פותרת את הבעיה, וכל העניין הוא רק חינוכי. תלמיד חכם יודע שאין כאן בעיה אמתית ולכן לא ייווצר נזק. רק עמי ארצות חושבים שיש כאן בעיה שאנחנו עובדים על הקב”ה, ולכן עליהם אסרו להערים.

אין כאן המקום להיכנס בפירוט לסוגיית ההערמה בהלכה, אבל בקצרה אומר שיש בהלכה כמה וכמה סוגי הערמות. יש מקרים שבהם ההערמה היא כמו אצלנו, פעולה שפותרת את הבעיה ומותירה רק את התחושה של “כשר, אבל מסריח”. יש מקרים שבהם ההערמה לא באמת פותרת את הבעיה, ובכל זאת בחלק מהמקרים מותר להשתמש בה. בדרך כלל זה כשיש הצדקה לעבור את האיסור אבל לא רוצים לעשות זאת בצורה בוטה בגלל שיקולים חינוכיים (כעין החובה לתת גט לאישה שבעצם מן הדין כלל אינה נשואה ולא צריכה גט. שם עושים זאת רק כדי שלא יאמרו אישה יוצאה בלא גט). דומני שמהדיון למעלה ניתן לראות שמכירת חמץ שייכת בעליל לסוג הראשון.

אגב, ההיתר להערים בדרך כלל מותנה בכך שהדבר נעשה למטרה ראויה או לצורך גדול. במקרה של מכירת הקרקעות בשמיטה יש צורך גדול שמתיר זאת. אבל שימו לב שבמכירת חמץ אין שום מטרה ראויה וגם לא צורך. כל אחד יכול לוותר על שקית של תערובת חמץ שעולה 10 ₪ במכולת. גורל של שום דבר משמעותי לא תלוי בכך שנמכור ולא נשרוף. אז למה באמת מתירים זאת? פשוט מפני שכאן אין בכלל בעיה ולכן אין צורך בהיתרים. חוסיין ג’אבר מבין מה שהכתב ניר גונטז’ לא מצליח (וכנראה גם לא רוצה) להבין.

וכבר הבית יוסף סי’ תמח ד”ה ‘וכן נראה’ כתב על דברי רבנו ירוחם שהתנגד למכירת חמץ:

ואיני מבין דבריו, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי! ואפשר ד’שלא יערים’ דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי.

הערה השוואתית

נוראות נפלאתי על אלו שלוחמים בעוז נגד היתר המכירה בשביעית אבל עושים בחדווה מכירת חמץ בפסח. בשמיטה יש צורך כלכלי גדול מאד של החקלאים ויש מטרה ראויה (שמירת הישיבה וההיאחזות בארץ), והאיסור הוא רק מדרבנן (שביעית בזמן הזה), והמכירה נעשית באופן ממוסד על ידי רבנים שמבינים את משמעות העניין (הערמה של תלמיד חכם), אבל למרות כל אלו זוהי כמובן כפירה, חוסר מחויבות להלכה, הרמת יד בתורת משה וחוסר אמונה וביטחון בקב”ה (ועוד ועוד פראזות על זו הדרך שאחסוך לכם אותן). לעומת זאת, מכירת חמץ נעשית כדי לעקוף איסור דאורייתא, והיא נעשית בלי צורך ובלי מטרה ראויה, והיא נעשית על ידי הדיוטות (או הרבה רבנים מקומיים) שלא תמיד יודעים במה מדובר ושזה לא באמת פוילעשטיק, ובכל זאת שם משום מה הכל בסדר. זהו מנהג ישראל סבא כשר וטהור.

אמנם במכירה בשביעית יש גם אספקט של “לא תחנם”, שכן אסור לתת חניה בקרקע בארץ ישראל ולמכור שם קרקע לגוי. לעומת זאת, במכירת חמץ המכירה אינה כרוכה באיסור כלשהו על עצם המכירה. אבל גם בשביעית הרי עוקפים את איסור “לא תחנם” באלף צורות, ובכלל המכירה נעשית באופן שלא באמת נותנים לו קרקע ובוודאי לא משאירים אותה אצלו לתמיד, ועוד שהמכירה שם נעשית כדי להגביר את אחיזתנו בקרקע (כי התפוררות של החקלאות היא עצמה מכה קשה הרבה יותר להיאחזות שלנו בקרקע). אבל כל הנימוקים הללו לא עומדים בפני השיקול הפוליטי.

מכירת חמץ של המדינה

במקרה שבו עסק גונטז’ מדובר במכירת החמץ של המדינה. שם המצב מעט בעייתי יותר. שם לא מדובר בעסק ולכן אין אינטרס ברור למכור את הסחורה. מעבר לזה, שם זה לא אדם פרטי והחמץ הוא בכמות מרובה ולכן סביר שהמדינה לא ממש רוצה לוותר עליו. לכן שם באמת יכולה להתעורר בעיה של חוסר גמירת דעת.

מאידך, גם אם במקרה ההוא מדובר בהערמה, הרי שם ההפסד הוא מרובה ולכן יש יותר מקום להתיר זאת. יתר על כן, שם המכירה נעשית על ידי הרבנות הראשית ולא על ידי אדם פרטי ולכן סביר שהם מבינים על מה מדובר ועושים את זה נכון (אם כי לא בטוח שהייתי נותן את ראשי על כך). כבר ראינו שהערמה מותרת לתלמיד חכם (?!).

אמנם יש עוד בעיה, שהרי בעל החמץ אינו הרבנות אלא המדינה. הרבנות היא רק השליח לעניין זה. אני לגמרי לא בטוח עד כמה ראשי המדינה מבינים על מה מדובר ומתכוונים ברצינות למכור את החמץ (בפרט על רקע מה שכתבתי למעלה). אבל כאמור למעלה, המכירה תקפה אם החוק מכיר בה, וגם אם הבעלים לא באמת מתכוון לה דברים שבלב אינם דברים. יתר על כן, אפילו אם אחרי הפסח הנכרי ירצה לקחת את החמץ ולשלם עבורו והדבר ייצור בעיה ברזרבות של המדינה, או כל בעיה אחרת, המדינה יכולה להחליט להלאים את החמץ של הנכרי ולהחזיר אותו אליה. ולדעתי אפילו אם ברור מראש שזה מה שיקרה אם הנכרי ירצה לממש את קנייתו, המכירה עדיין תקפה. בפסח עצמו זה היה של הנכרי. אבל באמת במכירה של המדינה ניתן לפחות לומר בבירור שאכן מדובר בהערמה.

מעבר לכל, כבר כתבתי בעבר כמה פעמים שהמדינה שלנו (ואולי מדינה בכלל) אינה גורם יהודי. לכן על החמץ שלה איני חושב שמישהו עובר בבל ייראה. זה אפילו גרוע יותר מהדיונים על אחריותם של בעלי מניות על חמץ של חברות בע”מ, שכן במקרה דנן זו אפילו לא חברה בע”מ אלא ציבור. אין כאן בעלים מוגדר, והיישות שהיא הבעלים אינה יהודית. לא רק בגלל שהוא מדינה, אלא בעיקר בגלל שזו המדינה שלנו שאין בה שום דבר יהודי במובן ההלכתי (למעט אמו של ראש הממשלה ורוב האזרחים). מאותה סיבה לדעתי אין בעיה של מכירת קרקעות של המדינה לגוי בשביעית, אבל גם אין צורך בכך. המדינה לא עוברת על איסור “לא תחנם” אבל בקרקעותיה גם לא עוברים על איסורי שמיטה. וכך גם לגבי מסירת שטח בהסכם שלום, הציבור של אזרחי מדינת ישראל לא עובר על “לא תחנם”.[2]

בחזרה ל”פוילעשטיק” של מכירת חמץ

מה שלא הבין כתב “הארץ” ובן השיח המוסלמי שלו הבין היטב, הוא שאפילו במקרה שמדובר בהערמה (כמו מכירת החמץ של המדינה) עדיין אין כאן פוילעשטיק. אם המכירה תקפה אז באמת לא עוברים על איסור חמץ. נראה שגונטז’ מתייחס לזה כהערמה לצורך העלמת מס שבה מוצאים פרצה בחוק ופועלים באופן לא ראוי כי עוקפים את התכלית של החוק כפי שקבע המחוקק. כפי שראינו, בהקשר של מכירת חמץ אין כאן הערמה אלא קיום של החוק כלשונו, מה שלא נכון לומר על ההערמות המכונות “תכנוני מס”. במקרה של מסים, הרי המחוקק ודאי לא חשב על כל האפשרויות, ולכן איש העסקים הערמומי יכול למצוא חורים ופרצות בחוק ולעקוף את כוונת המחוקק. שם זו הערמה פר אקסלנס, פוילעשטיק ממש, שכן מדובר בפעולה נגד כוונת המחוקק והחוק.

אגב, דווקא בנושא “תכנון מס” יש פסיקות של בתי משפט שהערמה מותרת כל עוד היא במסגרת החוק. שם הכל בסדר כי יש פרצה, למרות שברור שהיא נוצרה מבלי משים. ואילו אצלנו כשברור שההלכה עצמה פתחה בכוונה את ה”פרצה” הזאת (שהרי כפי שכתבתי היא יכלה להגדיר את “תשביתו” כעשה חיובי) כאן זה “פוילעשטיק של רבנים”.

יתר על כן, באיסור מכירת חמץ שנעקף (לא ב”אכ” אלא ב”עק”) כאן בארץ הקודש תחת כל עץ רענן, השופטים עצמם עושים פרשנויות מערימות. כך יכול בית משפט לקבוע שמכיון שהאיסור בחוק הוא “להציג חמץ במקום ציבורי”, מסעדה אינה מקום ציבורי וגם לא מציגה את החמץ. אבל בכתבה באותו עיתון (“הארץ”), זה כמובן לא מוצג כפוילעשטיק של שופטים, אלא פרשנות סבירה ומתבקשת לחוק. כידוע, אצלנו לא שואלים את המחוקק למה הוא התכוין (נחשו מה הוא היה עונה), כך שאנחנו לגמרי מכוסים. כאן הרי לא מדובר בהלכה אלא בחוק המדינה. יתר על כן, זהו חוק החמץ ולא החוק הבינלאומי של התייחסות לשטח כבוש (שעליו כמובן אין להערים בשום אופן ופנים).[3]

מה שלא מבינים כתבי “הארץ” ועוזריהם (!), הוא שהם לא יכולים לטעון שמדובר בפוילעשטיק של רבנים בלי לתת פרשנות לאיסור חמץ. האם יש לכתב “הארץ” משנה סדורה לגבי איסור “תשביתו”? האם הוא מבין מה האיסור הזה בא להשיג ומה גדרו? אם כן – אשמח שישתף אותי (ואת קוראיו) בעניין הזה. אבל אם לא – אז המסקנה שלו לגבי הפוילעשטיקיות היא עצמה פוילעשטיק של עיתונות פופוליסטית ומגמתית.

אפילו לגבי ההיתר שהזכרתי למעלה שהמדינה, ואולי מדינה בכלל, אינה יהודית, זה עצמו נקבע בפס”ד של בית משפט בישראל שהכריז קבל עם ועולם שקיבוץ ואגודה שיתופית הם בני בלי דת ולכן על קיבוץ לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה שאוסר על בית עסק יהודי לפתוח את שעריו בשבת. למה לדעתכם התכוין המחוקק בחוק הזה? נכון, צדקתם.[4] אבל בלי לבדוק אני מבטיח לכם שלא תמצאו כתבה בעיתון “הארץ” שמלגלגת על הפוילעשטיק של השופט. למה? אולי בגלל שבהקשר המשפטי הם מבינים בחומר, ובהלכה לא? אבל מי שמבין בחומר המשפטי יודע שמדובר שם בפוילעשטיק! טוב, אז אולי זו סתם מגמתיות? לא יכול להיות…

[1] זה לא גרוע יותר מתליוהו וזבין (ב”ב מז ע”ב), כלומר מי שמכריחים אותו למכור בכוח, שמכירתו נחשבת הלכתית כמכירה תקפה. ההסבר הוא שסוף סוף הוא רצה למכור, גם אם זה היה רק כדי להימנע מהאיום. כל עוד בשורה התחתונה זה היה רצונו – המכר חל, בלי קשר לסיבה למה הוא רוצה בזה (גם אדם שמוכר משהו בגלל מצב כלכלי קשה עושה זאת בצער בגלל אילוצים שלא תלויים בו). נדמה לי שהרצון להימנע מאיסור הוא סיבה לא פחות טובה לרצות למכור.

[2] אמנם לגבי פסח, מצאנו (פסחים עח ע”ב) שכל ישראל יוצאים בפסח אחד. אבל שם כל ישראל שותפים בהימנות עליו (כמו כל קבוצת מנויים). הפסח לא שייך לציבור אלא לכלל הפרטים. לגבי כל ישראל בסוכה אחת (סוכה כז ע”ב) המשמעות היא אחרת, ורק דרשנים קושרים זאת לכאן. לעומת זאת, אצלנו מדובר בבעלות של הציבור ולא של כלל הפרטים.

[3] נכון שבמקרה של חוק החמץ או חוק שעות עבודה ומנוחה מדובר על חוקים שחלק ניכר מהציבור מתנגד להם, ולכן אנשים רואים לעצמם לגיטימציה להערים עליהם. דומני שזו הסיבה היחידה שבתי משפט ומבקרים שונים מרשים לעצמם הערמות פרשניות כאלה, שכן לדעתם זה נעשה לתכלית ראויה. אבל מה יש לניר גונטז’ נגד התכלית של הערמת מכירת חמץ של המדינה? הוא כל כך מקנא להשם ולתורתו ולאיסור חמץ? אז למה הוא לא תוקף את פסקי הדין שמתירים למכור אותו בפסח ואת זה שלא אוכפים את חוק החמץ גם על מי שעושה זאת שלא כדין? אני תוהה אנה הלכה יראת השמים העמוקה שלו בהקשרים ההם.

[4] רק אבהיר שאין כוונתי כאן לדון בשאלה האם זו פרשנות נכונה וסבירה לחוק או לא (אני אישית חושב שלא). טענתי כאן היא שגם אם זו פרשנות סבירה היא נתלית בלקונה ובניסוח ונכנסת בפרצה שהותיר המחוקק. ואני שואל על כך בהנחה שזה אכן סביר ולגיטימי, למה כשזה נעשה בהלכה זה פוילעשטיק? בפרט שבהקשר המשפטי די ברור למה התכוון המחוקק אלא שהניסוח הלא מושלם מאפשר להכניס פרשנות יצירתית כזאת, ואילו בהלכה ברור שהפרצה הזאת אינה תוצאה של חוסר תשומת לב אלא הושארה במכוון. ובכל זאת דווקא כאן זה פוילעשטיק. אתמהה!

55 מחשבות על “מכירת חמץ ופורמליזם הלכתי (טור 132)”

  1. לפני כמה שנים שכונה חרדית החליטה שהיא לא מוכרת את החמץ אלא מוסרת אותו לגוי ומקבלת אותו אחרי פסח. יצאו מרא דאתרא וכל המכובדים בקול גדול, הודיעו לציבור כי מוקצה מחסן לחמץ שאליו יעבירו את החמץ ושאחרי הפסח יקחו אותו חזרה וכן הווה – כל בני השכונה העבירו חמץ למחסן וישבו לליל הסדר שמחים וטובי לב שלא השתתפו במכירת חמץ המשוקצת. ביום ראשון של חול המועד עצר טנדר ליד הפתח של המחסן. מהטנדר ירד הערבי עם המפתח והחל להעמיס סחורה. אומרים שהיו שם כמה אלפי שקלים בנחת. שמעתי שאחרי הפסח תבעו את הערבי ועדין אני תמהה איך התובעים לא רתו מאיסור בל יראה ובל ימצא.

    וסיפור זה מוכיח שמכירת חמץ תקפה לחלוטין שהרי מסירת חמץ היא מכירה במחיר 0 ואם היה לו לאותו ערבי את הממון לא היה נרתע מלשלוח טנדרים ומשאיות לסופרים לאסוף סחורה.

    )הכותב חשב לצאת להגנתו של עמוס עוז אך היה עייף מלבטא את חירותו בנקיונות ובהכנות לפסח)

  2. לגוי אין שום יכולת להגיע ל(תערובת) חמץ שלי במהלך הפסח. הוא לא יודע איפה החמץ נמצא ולא איפה או איך הוא יוכל למצוא אותי כדי לממש את הבעלות שלו. זאת הסיבה שאני לא סומך ולא עושה מכירת חמץ.

    1. כפי שכתבתי, אני לא בטוח. יש לי צד שמדינה בכלל אינה בעלת דת כלשהי ולא חלות עליה מצוות אלא מצוות שמראש מוגדרות על הציבור. ואולי כן, ואז טענתי היא רק על המדינה כפי שהיא כעת. לא בכדי ציינתי את שתי האפשרויות הללו בדבריי.

  3. הכול נכון. השאלה שנשארה מה יקרה אם איכשהו הגוי ישלם את ה-300 מיליון האלה. אז תתעורר מהומה גדולה כי יהיה מחסור במוצרי יסוד במדינה, שלא נערכה לכך מבעוד מועד, והדבר יגיע לבית משפט אזרחי. האם בית המשפט לא יבטל את כל המכירה בטענה שמדובר בפרוצדורה דתית לא משפטית (*)? ואם בית משפט כזה יבטל את המכירה, האם יש לכך משמעות הלכתית (מכירה שאינה מוכרת בדיני המדינה)?

    (*) כידוע השופט חיים כהן טען שהיתר עסקא הוא טקס הנעשה מטעמים דתיים והוא חסר תוקף משפטי.

    1. לגבי היתר עסקא, דומני שמדובר בפס”ד מאוחר הרבה לחיים כהן (לפני כעשר שנים אני חושב), והדבר כבר תוקן. גם את מכירת הקרקע בשביעית כבר תיקנו בחוק. לגבי מכירת חמץ, כפי שכתבתי בפוסט עצמו המדינה יכולה להפקיע את החמץ מהגוי אם מתעוררת בעיה (או לפחות להשהות את הלקיחה שלו עד שמגייסים עוד מוצרים), ולדעתי אפילו הכי אין שום פגם במכירה.

  4. מעדים לשמחה,

    לא הבנתי את המשפט הבא:
    ”יש מקרים שבהם ההערמה לא באמת פותרת את הבעיה, ובכל זאת בחלק מהמקרים מותר להשתמש בה. בדרך כלל זה כשיש הצדקה לעבור את האיסור אבל לא רוצים לעשות זאת בצורה בוטה בגלל שיקולים חינוכיים (כעין החובה לתת גט לאישה שבעצם מן הדין כלל אינה נשואה ולא צריכה גט. שם עושים זאת רק כדי שלא יאמרו אישה יוצאה בלא גט)”.
    איזו הערמה יש כאן? זה לא ‘פטנט’ שהמצאנו בשביל להקל, אלא חומרא שהוספנו, סייג, שלא תצא בלא גט. מה זה קשור להערמה?

    1. כשיש הערמה שלא פותרת את הבעיה, כמו הערמה של בישול ביו”ט באותו ואת בנו (שבת קיז ע”ב). מדובר בבהמה ובנה שנמצאים בבור, ולדעה אחת הוא מעלה את הבן כביכול כדי לשחטו ואז “מתחרט” ומעלה את האם (כך גם נפסק להלכה, ברמב”ם הל’ יו”ט פ”ב ה”ד). הרי מראש הוא מתכוין להעלות את שניהם כדי להצילם מהבור, ולכן זו הערמה שלא מועילה כלל לפתור את הבעיה ההלכתית.
      אז במה מועילה ההערמה במקרה כזה, אם הבעיה נותרת בעינה? למה לא עושים את האיסור ישר בגלל שמדובר בצורך גדול (צער בעלי חיים) או מסיבה ראויה אחרת? על כך טענתי שההערמה מועילה מפני מראית עין שלא יאמרו שהותר האיסור. לעיקרון הזה הבאתי דוגמא של מתן גט כדי שלא יאמרו אישה יוצאה בלא גט.
      אגב, יש לא מעט הערמות שבכלל לא ברור האם הבעיה נפתרת או לא, ואכ”מ.

  5. בעניין ההשוואה בין מכירת חמץ ל’היתר מכירה’ של שמיטה. אני ממש לא מסכים. במכירת חמץ יש תחושה שמטרת המצווה נשמרה, למרות שלא דרשינן טעמא דקרא ואיננו יודעים במאה אחוז מה היא הייתה. בשמיטה – התחושה היא שהמטרה לא הושגה.

    במכירת חמץ, הציווי הוא שלא יהיה חמץ ברשותינו. אדם שמכר את חמצו כדין, ומתנהג כלפיו כחמץ שנמכר, ממלא את רוח החוק. הוא לא מסתובב במחסן החמץ ולא מחטט בארונות של החמץ הוא הוציא את החמץ לגמרי מרשותו, ומבחינתו, החמץ אינו שלו אלא של חוסיין ג’אבר מאבו גוש. בכך אני שותף מלא לדעתך.
    במצוות השמיטה, מטרת המצווה ברורה מקריאה פשוטה בתורה: שביתת החקלאים והאדמה (‘שבת הארץ’), ומטרה סוציאלית – ‘ואכלו אביוני עמך’. כאשר החקלאי מוכר את אדמתו, הוא לא באמת שובת, והעני לא יכול לכלכל את עצמו.
    לכן, כאשר עוקפים את מצוות השמיטה, יש תחושה של הערמה, כי המטרות ההומניות שנדרשו לא קוימו (כך גם בהערמת ”פאה נוכרית”, ועוד).

    יש לציין, שהיום אין אלטרנטיבה לקיים את השמיטה כהלכתה מכמה סיבות. בין השאר, המטרה הסוציאלית לא תושג. גם אם החקלאים ישביתו את השדות, מסעודה משדרות לא תסחב באוטובוסים פעם בשבוע, כדי לאסוף חיטים מהצפון ומלפפונים מהדרום. היבול פשוט יבול בשדות, ואף אחד לא ייהנה ממנו.

    ניתוח יפה של מטרות השמיטה וביצוען באמצעות הדרכים השונות (הפקרה, מכירה), אפשר למצוא בתשובה הלכתית של התנועה הקונסרבטיבית כאן: http://www.responsafortoday.com/ ואז להקיש ”תשובות ועד ההלכה כרך א’ ”, ואח”כ ”שנת השמיטה”.
    שם אומנם הומלץ בסוף התשובה, ככלות ההיתר ההלכתי, להקים קרן כספית שתתרום מרווחי גידולי השמיטה לעניים, בכך תישמר רוח המצווה.

    לסיכום, נראה לי שהיה כדאי לגעת במאמר בשאלה האם ההערמה מפירה את תכלית המצווה או לא.

  6. אחת האפשרויות להסבר תכליתה של מצוות “בל יראה” היא כדי להמנע מאיסור אכילה (ניתן לראות את זה מכך שיש הרבה דינים שמוקשים מאיסור אכילה לאיסור השהייה, וכן לצמידות של מצוות תשביתו לאיסור אכילת חמץ על קרבן פסח). אם זו התכלית, ייתכן שהיא קצת נפגעת במכירה כזו, שכן אם היא לא תלקח ברצינות, המוכר עלול להרגיש שהחמץ עדיין שלו במובן מסויים ועלול לאכול אותו בפסח.

    1. גם אם אתה צודק עדיין אין כאן בעיה של הערמה אלא חשש מחודש שמא יבוא לאוכלו. התלייה של בל ייראה בחשש הזה היא מחודשת (מצויה בר”ן והביאו אתוון דאורייתא בסימן שעוסק בסייג דאורייתא), אבל בפשטות אין סייג מדאורייתא ולא דרשינן טעמא דקרא.
      אגב, בביצה ז ע”ב עולה אפשרות לחלק בין שיעור בל יראה לשיעור באיסור האכילה, ע”ש שהגמרא מסבירה שנחלקו אי ילפינן ביעור מאכילה או לא.
      ראה הסבר במאמרי כאן: https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%93-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%94-%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%A5-%D7%91%D7%A4%D7%A1%D7%97-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%9D-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99/

  7. נדמה לי שהפשט הפשוט הוא כדברי, גם בשמות כ”ג י”א, גם בויקרא כ”ה ו’, וגם במורה נבוכים (”ואמנם כל המצות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל וגו’, ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה [ג’ ל”ט]). ובחינוך כתב בע”א.

    בכל אופן, גם לפי טעמים אחרים, אפשר לדון בכל אחד לגופו האם הוא מתקיים בכלכלה המודרנית של היום. האם יש טעם למצווה שאתה נוקט אותו בבירור, והוא מתקיים גם כשמבצעים ‘היתר מכירה’?

    1. הרב, ראית את תגובתי (השנייה) כאן?

      שבתי ועיינתי בדבריו של ישראל רוזן, בזכות הקישור ששלומי שלח (תודה רבה!).
      עדיין אני סבור שככל שיש למצווה תכלית, פיקציה משפטית אמורה לגרום לאי נחת, אם הפיקציה לא מביאה לאותה תכלית.
      אני לא יודע מהי מטרת השמיטה, אבל גם אם נניח שהמטרה היא להראות ש’כי לי הארץ ומלואה’ כדברי הרב רוזן, כאשר מוכרים את הקרקע לגוי המטרה לא מושגת.

      אגב, הנה משפט שכותב שם במאמר הרב רוזן, אינני יודע אם תסכים לו:
      “יתר על כן, תקנת הפרוזבול מעידה כי מצוות שמיטת הכספים אמורה “בין אדם למקום” ולא “בין אדם לחברו”. עניינה מעין הצהרת אמונים כלפי הקב”ה המורה: “לי הכסף ולי הזהב”. לו המצווה היתה נטועה על שדמות “בין אדם לחברו” לא היה מקום לפרוזבול ההערמתי, שכן כל הפתרונות הנושאים אופי של הערמה יכולים לבוא בחשבון רק בין אדם למקום, בחינת “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”, כמו במכירת חמץ, בעירובין, במכירת בכור, בהשכרת בהמות לנכרי לשבת וברבים כיוצא בזה.

      המערים בין אדם לחברו נקרא “רשע” גם אם פורמלית הוא “פטור בדיני אדם” (ראו בעניין זה במאמרי “הערמות הלכתיות כתקנות ציבור”, תחומין כא). גם הערמות “היתר המכירה” ו”אוצר בית דין” למסחר בפירות שביעית מוכיחות שהשמיטה היא מצווה שבין אדם למקום ולא בין אדם לחברו”, עכ”ל.

    2. איני יודע מה תכלית השמיטה, ובכל אופן לא דרשינן טעמא דקרא. אם אתה רוצה להיטיב את מצב האביונים יש דרכים הרבה יותר טובות לעשות זאת. כפי שמציין הרב רוזן, טעמי הרמב”ם במו”נ אינם משכנעים בד”כ וקשה לקחת אותם ברצינות רבה מדיי.
      אבל גם אם לדעתך טעמי השמיטה לא מתקיימים בכלכלה של היום זו לא סיבה למנוע הערמה אלא להיפך: לעשות הערמה ולהשיג את המטרות באופן המתאים לימינו.

      לגבי הערמה על בין אדם לחברו כבר קדמוהו. לדעתי ההגדרה המדויקת יותר היא הערמה על מצוות תוצאה. אבל גם ההגדרה של מצווה כמצוות תוצאה היא לא דרשה מטעמיה אלא מגדריה (אף שכבבר כתבתי לא פעם שקשה להבחין באופן חד בין שני אלו).

  8. כבוד הרב, גם אם מבחינה הלכתית זה בסדר לחלוטין, אני חושב שזה לגמרי מובן הזלזול של בני-האדם בזה. גם במשנה, כשחז”ל כותבים שקיימת אפשרות של ביטול בלב, הם נותנים את האפשרות הזו רק לאחר שהם כותבים את חובת הביעור, זרייה לרוח או הטלה לים. מפרק ג’ משנה ז’ במסכת פסחים הביטול בלב נראה גם משהו שקורה אך ורק בדיעבד (“אם יכול לחזור ולבער, ולחזור למצוותו – יחזור ויבער. ואם לאו – מבטלו בלבו.”).
    אפשר ללמוד מכאן שחז”ל רצו שנקיים פעולה מעשית כלשהי לשם ביעור החמץ, ולא סתם לבטל בלב. וכך גם בנוגע להיום – זה נראה תמוה לשים את חמץ גמור במשך שבוע בארון, וככה לקבל את הפסח, בלא שתצטרך לעשות שום פעולה פרקטית לביעור החמץ.
    ומהי הנפקא מינא של הזלזול הזה? נראה לי לנכון שלאדם הפרטי, לו אין הפסד גדול מביעור החמץ הגמור שלו, רצוי לבער את החמץ (אפשר באמצעות שריפה ואפשר גם להתארגן כך שלא יהיה לך יותר חמץ כאשר ייכנס החג), אך העיקר לא להגיע למצב הזה שאתה לא עושה שום פעולה פרקטית באופן אישי.
    שוב, אתה צודק שזה לחלוטין בסדר מבחינה הלכתית, אך נראה לי מלשון חז”ל ומלשון התורה שהדבר הנכון יותר הוא לבער באמת (או כל פעולה פרקטית אחרת), והעיקר שלא יישאר חמץ גמור ברשות שלך.

    – התגובה כלפי אנשים פשוטים, בעלי-בתים, ולא לגבי חברות גדולות שיש להן הפסד כספי גדול מהביעור.

    1. אביעד, כשבוחנים את גדרי ההלכה לא מוצאים את מה שכתבת. המלצות זה עניין אחר, ועל כך אפשר להתווכח.

      ביטול בלב הוא לגמרי בסדר מבחינת הביעור (גם מדרבנן). בפשטות החובה לבער ולא להסתפק בביטול היא רק מהחשש שיבוא לאוכלו. אם אתה מוכר לנכרי ומסמן את הדברים אין חשש כזה ואיני רואה בזה שום בעיה. אבל גם אם כן – שוב זו לא בעיה של הערמה אלא חשש דרבנן מחודש שמא יבוא לאוכלו. מבחינת הביעור ובל יראה הכל בסדר.

  9. אביעד, יש הבדל גדול בין ביטול בלב למכירת חמץ. ביטול בלב מועיל רק מדאורייתא (זה לא סתם אפשרות מזולזלת אלא בכלל לא אפשרות. מדרבנן חייבים לבער). מכירת חמץ היא בעצמה ביעור.

    1. א”ח, ביטול בלב הוא לגמרי בסדר מבחינת הביעור (גם מדרבנן). בפשטות החובה לבער ולא להסתפק בביטול היא רק מהחשש שיבוא לאוכלו. אם אתה מוכר לנכרי ומסמן את הדברים אין חשש כזה ואיני רואה בזה שום בעיה. אבל גם אם כן – שוב זו לא בעיה של הערמה אלא חשש דרבנן מחודש שמא יבוא לאוכלו. מבחינת הביעור ובל יראה הכל בסדר.

    2. אז מה אם זה רק חשש? זה חובה מדרבנן. אפילו על בל יראה הר”ן כותב שזה “רק” חשש שמא ימצא חמץ. לכן כתבתי שרק לבטל זו לא אפשרות בכלל (גם אם זה לא “מדין ביעור” אלא מדין “שחוששים שתמצא חמץ ולכן ביעור”) כי חייבים לשרוף או במקרה הזה למכור לנכרי שגם יגרום שלא תאכל את זה.

    3. א”ח, כפי שכתבתי הדיון שלנו כאן הוא מבחינת ההערמה שבדבר. אם יש בעיה במכירה היא לא בגלל שמדובר בהערמה אלא לכל היותר מפני שיבוא לאוכלו. לכן הביטול הוא פתרון מלא לבל יראה גם במישור דרבנן (למעט הר”ן). נותר החשש שיבוא לאוכלו ועל כך דיברתי כבר למעלה.

    4. בדיוק בגלל שהדיון הוא על הערמה חשוב להדגיש את זה. אביעד אמר שחז”ל לא אוהבים להיפטר מחמץ בלי פעולה פרקטית והביא לדוגמה את הביטול בלב. הערתי שה”זלזול” בביטול לא נובע מכך שהוא נראה כמו הערמה אלא מפני שמדרבנן צריך גם לבער (אמנם לא בגלל בל יראה, אבל זה לא משנה) לעומת המכירה שאמנם גם היא “לא מעשה פרקטי” ויכולה להיראות כמו הערמה, אבל אין שום סיבה להניח שחז”ל לא יאהבו אותה. הם לא אוהבים ביטול פשוט כי עלולים לשכוח ולאכול.

  10. פחות מוכרת היא דעת הריטב”א (ריש פרק ב’ דפסחים) שאוסר מכירה לעכו”ם משום הערמה. ואף אוסר את המכור מדרבנן לאחר פסח. [והבין גם כך בירושלמי בדעת ריו”ח שאוסר מחשש הערמה.]

    לענ”ד פשוט שזו הערמה על דין דרבנן. וזה סדר הדברים:

    רבנן חייבו את האדם לא להסתפק בביטול (שהוא רצון התורה בתשביתו לרמב”ם ולגאונים, ואו שהביטול יוצר הפקר לדעת רב הראשונים) אלא לבער ממש את החמץ. כלומר חכמים רצו שהחמץ יהיה לא רק מבוטל (וכך יהיה ‘מושבת’ או הפקר) אלא מבוער ממש מרשות האדם, ולכן אסרו אף הערמה של מכירה רק לצורך פסח לגוי, לדעת הריטבא.
    הדברים מובנים בעיקר לפי שיטת הראשונים שביטול הוא הפקר (בין אם לפי תוס’ שזה הפקר גמור, ובין לפי הרמבן ש’הסכימה דעתו לדעת התורה’ והווי כיאוש אבידה). בעצם גם בהפקר- האדם ‘עוקף’ את רצון התורה, שציוותה עליו ב’תשביתו’ לבער ולהשמיד את החמץ, והוא מפקיר, ובכך החמץ לא ברשותו, ו”שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה”. טריק חוקי לגמרי, שאכן עובד. ובאו חכמים ולא רצו שהאדם יעשה ‘טריק’ של הפקר, ודרשו ביעור גמור. ולכן מאוד הגיוני שגם על טריק המכירה הם יגזרו, על אף שפורמלית הוא אכן עובד, כהפקר.

    כמובן שהריטבא הוא דעת יחיד, ולא נפסק כמותו. אך השיטה כשלעצמה חשובה

  11. בזמנינו כולנו נחשבים בספינה אחת גדולה (הספינה של התוספתא שממנה הכל התחיל). כשם שבספינה אם לא לסמוך על המכירה (העברת הבעלות לגוי) לא יהיה לך מה לאכול כך גם אם לא תסמוך על המכירה של המכולות והסופרים לא יהיה לך מה לאכול ואם תבוא להתחכם ולקנות את השטות שנקראת נאפה מקמח שנטחן אחר הפסח אז דע לך שהיצרנים לא פראיירים ובעוד כמה חודשים הם יוציאו את הסחורה הישנה שלפני הפסח טיילו אותם על מדפי הסופר.
    לגבי אנשים פרטיים באמת עדיף לקיים תשביתו

    1. אתה עוסק בשאלה האם יש עניין לא להיזקק להיתר המכירה של עסקים, כלומר לא לקנות מהם אלא מה שנטחן אחרי הפסח. כאן לדעתי הבעיה אינה מה שהם יוציאו לאחר זמן אלא התפיסה עצמה.
      ראשית, מפני שכפי שהסברתי לדעתי אין שום בעיה במכירה של עסקים. שנית, הרי אם מתירים להם למכור לא ייתכן שלא מותר לנו לקנות. מה משמעות ההיתר שניתן להם אם לא קונים מהם? היתר כזה חייב להיות כלל חברתי (גרסה של טיעון הספינה שלך).

    2. יש שאלה דומה לגבי דבר שמותר בהפסד מרובה, למשל בהמה שנשחטה והיא כשרה רק בהפ”מ. האם ההיתר הינו רק לקצב, כיוון שיש לו בהמה שלימה שיצטרך להשליך, או שזה גם לקונים? יש כאן בעצם פרדוקס, כי אם לא נתיר לקונים, נגרום בעצם הפסד לקצב, ולדידו זהו הפסד מרובה. נחלקו בזה האחרונים.
      לכן אני חושב שלשיטות המחמירים, אפשר גם כאן לומר שההיתר למכור חמץ בעין הוא לבעלי המכולת, אבל לי אסור לקנות.
      הנה סקירה כאן:
      http://din.org.il/2012/07/09/פסקי-דינים-גניבת-דעת-חלק-ה

  12. הרב, נדמה לי שהעניין הוא כך (כתבתי על זה קצת במאמר על התושב”ע):
    רובנו לא תופסים את מצוות התורה כ”אמיתות מטאפיזיות”, שצריך להיזהר מלהפר אותן, ושהן מתלכדות בדיוק עם גדרי ההלכה שבידינו. לפי תפיסה זו, כביכול רובצת “טומאה” על חמץ בפסח רק אם מבחינה משפטית הוא שייך לישראל ולא לגוי. ואם מבחינה משפטית הכל בסדר, אז מבחינה מציאותית ה”טומאה” הזו מסתלקת. כמו כן, לפי גישה זו הגדרים ההלכתיים הם ממש גילויה והגדרתה של המצווה עצמה: חמץ שמשפטית שייך לגוי אין בו שום בעיה מלכתחילה (ולא רק כהגדרה שבאה להכניס מצווה לתוך גדר, כי אין אפשרות אחרת), והוא בכלל לא בפרשה של איסור חמץ, כי הרי “טומאת חמץ” רובצת רק על חמץ שמשפטית שייך ליהודי.
    אם זו היתה ההשקפה הטבעית שלנו, אז צדק הרב באומרו: “אבל זה לא נכון, שהרי רצון התורה מוגדר בגדר ההלכתי של החיובים והאיסורים, ואם אותם קיימנו אז מה חסר? אם לא עברתי על לאו ולא ביטלתי עשה, מה הבעיה? יש איזה רצון של התורה שמעבר לחיוב ההלכתי הפורמלי? מניין להמציא דבר כזה כאן?”.
    אבל, רובנו תופסים את המצוות אחרת (ונראה לי שזו התפיסה המקורית והטבעית של התורה, שמכירה בכך שמצוות התורה היו גמישות יותר פעם ונתונות יותר לאינטואיציה ולא כל הגדרים שבתלמוד ירדו מסיני כהגדרת המצווה). התפיסה שלהן היא כמעשים שבאים לשם המטרה הכתובה בתורה. במקרה של חמץ בפסח, למשל, המטרה היא לזכור את המאורעות שהיו ביציאת מצרים, כולל אי החמצת בצקם של אבותינו.
    זה הבסיס למצוות חמץ, בסיס רעיוני שבא עוד לפני הגדרים ההלכתיים.
    על גבי זה מגיעה ההלכה ומכניסה את המצווה הגמישה והלא מוגדרת לגדרים ברורים, וקובעת שדווקא חמצו של יהודי אסור בבל יראה. הגדר הזה בא להסדיר ולהתיר את קיומו של חמץ ששיך באמת לגוי בביתו של יהודי, וב-99% מהמקרים זה מתאים לרוח התורה, שהרי אם יש בביתי חמץ שבאמת לא שייך לי (השכן הגוי שלי שם אותו אצלי ויקח אותו עוד יומיים), אז רצון התורה מתקיים בשלמותו.
    אלא מה? אי אפשר לתת גדר סביר שמצד אחד יהיה חד ופרקטי, ומצד שני גם לא יכיל פרצות. חז”ל (או אלוקים?) לא נתנו את הפרצות הללו בכוונה, אלא הן תופעת לוואי של הגדרה חד משמעית (הגדרת איסור חמץ כחופף לשייכות המשפטים של החפץ), שחפפה לרצון התורה במקרה א’, אבל יש לה השלכה מתלווה גם במקרה ב’ (מכירת חמץ). אי אפשר לתת גדר חד שיתיר את קיומו של חמץ שבאמת שייך לגוי בביתו של יהודי, וגם יאסור את קיומה של מכירת חמץ שהיא פיקציה פרקטית (לא משפטית כמובן).
    הגדר אינו מבטא את המצווה והמטאפיזיקה עצמה, אלא הוא מאוחר יותר מהותית (ואולי גם כרונולוגית) ובא כדי להפוך את המצוות המעורפלות המיישרות את האדם לפרקטיות ומוגדרות, בדומה למערכת המשפט. הוסף לזה כמובן את האפשרות שההגדרה המזהה את האיסור עם המצב המשפטי של החמץ אינה מסיני, אלא תוצר של גדר שנתנו חכמים לאורך הדורות, ויוצא ששאלתך: “יש איזה רצון של התורה שמעבר לחיוב ההלכתי הפורמלי? מניין להמציא דבר כזה כאן?” מתבטלת, וגם: “אם היא עצמה מגדירה את האיסורים באופן שמתיר את ההתחמקות הזאת?” לא שייך כמובן.
    החיוב הפורמלי אינו המצווה עצמה, אלא רק הדרך להפוך אותה למוגדרת ופרקטית, ועל כן הפרצות הן בעיה ולא פתרון.
    וגם לגבי מה שכתבת: “סביר יותר שהתורה רק רצתה שלא יהיה לנו חמץ, זכר ליציאת מצרים. את זה קיימנו לגמרי”, כיצד קיימנו זאת לגמרי? הרי החמץ שלנו לכל דבר ועניין (חוץ מהבחינה המשפטית). לא נראה לי שקיימנו זאת אם ברור לנו שהחמץ יחזור אלינו, הוא שלנו תודעתית ומחשבתית לכל דבר ועניין. שוב אתה מזהה את הגדר ההלכתי עם הטעם הרעיוני. היהודי יכול להתחיל לתכנן בבטחה גמורה את סעודת המימונה מהחמץ שנמצא אצלו בבית ו”מכור” לגוי. אני לא רואה כאן שום התקיימות של רצון התורה (אם לא מזהים אותה עם הגדר כמובן).
    המשפט הבא שלך באמת כבר יכול להוות תשובה: “המכירה אפילו משאירה בתודעתנו את איסור החמץ, שהרי עשינו פעולה לא שגרתית כדי להיפטר ממנו (המכירה).” זה באמת כבר יכול לפתור את הבעיה של קיום “רצון התורה”, אך בלעדיו לא נראה לי שיש כאן תשובה של ממש.
    סליחה על האריכות.

    1. כפי שכתבתי, אני יכול לזכור את יציאת מצרים בכך שאני מוכר לא פחות מאשר כשאני מבער. כל עוד מטפלים בחמץ באופן מיוחד זוכרים באותה מידה. מעבר לזה, לשיטתך אם אין לנו חמץ בבית היה עלינו לקנות חמץ כדי לבערו בי”ד.

    2. 1. אם כך הכל בסדר, אבל ממה שכתבת לפני כן נראה שזו רק תוספת בסוגריים וגם בלי זה היה הכל בסדר לדעתך (“יש איזה רצון של התורה שמעבר לחיוב ההלכתי הפורמלי?”).
      2. יש לדעתי חילוק גדול בין הדברים. אם התורה נתנה מצווה כלשהי ואני לא יכול לקיים אותה מהותית, אז אני לא צריך להכניס את עצמי בכח לחיוב ולהמציא מצווה חדשה. לעומת זאת במכירת חמץ הפטור אינו פטור מהותי של אי שייכות במצווה, אלא תוצר לוואי מובהק של גדר מאוחר (מהותית) שלה, שב-99% מהמקרים תואם את רצון התורה.
      כך למשל אם אני לא יכול ליטול ארבעת המינים כי אין לי ידיים, קשה לומר שאני מצווה לצאת לשדה ולהריח בפירות (וכך להגיע להודיה לה’ על החקלאות, שזוהי אולי מטרת ארבעת המינים לפי החינוך כמדומני).
      מעבר לזה, במכירת חמץ אני מכניס את עצמי לפטור בכוונה ובידיים, לעומת מצב בו לא נכנסתי בכלל לחיוב כי אין לי חמץ.

    3. 1. אכן, גם בלי זה זה בסדר. אבל לשיטתך המכירה יכולה גם היא לגרום לזכירה.
      2. זהו חילוק פורמלי, ואם אתה יוצא כאן נגד פורמליזם הלכתי לא סביר שדווקא אתה תשתמש בו. אם התורה רוצה שנבער היה עלינו לבער בכל אופן.

  13. בקשר להשוואה של הרב בין מכירת חמץ להיתר מכירה בשביעית לכאורה באמת נראה שלגבי היתר מכירה ההערמה מנוגדת ל”רוח החוק”(מנוחת האדם/ביטחון) בניגוד לחמץ,(איני טוען שזאת סיבה שלא להתיר שהלא זה דרבנן וכו’ אבל ברור מאוד שזאת הסיבה שאנשים רואים הבדל בין השניים),
    השאלה היא האם לרב יש הבנה אחרת של עניין השמיטה או שאין לו הבנה בזה כלל ולכך ס”ל שאין בעיה במכירה?

    1. אני הארכתי וכתבתי בתגובה קודמת שלדעתי ‘היתר מכירה’ בשמיטה נוגד את מטרת החוק, אבל דווקא בנושא ‘איסור רבית’ ו’היתר עיסקא’ דעתי נוחה יותר, בגלל הגדרה שקבלתי ממך.

      בשאלה לגבי ההערמה בפאה נכרית כתבת: ”שער הראש הוא איסור פורמלי לדעתי (לפחות כיום), ולכן לא משנה איך מכסים”…

      כאן: https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%90%D7%94-%D7%95%D7%9B%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%A9/

      לדעתי, במידה רבה איסור הרבית היום הינו איסור פורמלי, בגלל כללי הכלכלה שהשתנו, כאשר אשראי הינו מוצר ‘עובר לסוחר’ לכל דבר, בעל מחירים קבועים, והוא בסיס להקמת כל עסק ובניית כל בית.
      בזמן התורה, הלוואה הייתה כהשאלה, ודרישת רבית הייתה ניצול מצוקת הזולת.

      ניתן לומר במידה דומה, כי איסור הרבית הינו איסור פורמלי ולא מהותי היום, ולכן די לו בהערמה.
      מה דעתך?

  14. רוב היתרי עיסקא הם לא הערמה, שהרי רוב ההלוואות הם באמת עיסקא לכל דבר (הלוואה מהבנק כדי לקנות דירה להשקעה) והבנק באמת רוצה חלק מההשקעה, אלא שפורמלית זה הלוואה כי זה לא ניתן ישירות ע”ד זה, וצריך לזה שטר פורמלי.

    1. אני לא רואה בזה בעיה. ברור שהוא מוכר כדי לפתור את הבעיה ההלכתית ולא בשביל התמורה. אם הגוי ירצה לקחת את המצרכים הוא ישלם את שוויים. ואם זה יהיה שקל פחות או יותר זה ממש לא משנה.

    2. הגוי אמור למשלם לרבנות את הכסף, וממש לא ברור איך היא תחלק אותו. אין לה שום מנגנון להערכה ולא להעברת התשלומים. אם יגיע הנסיך הסעודי של גונטז’ הילדותי והגוי יחליט ללכת על זה, קשה לי לראות איך מי שמכר בקבוק ג’וני ווקר ששווה 100 ש”ח, וק”ו מי שמכר חבילת קמח, יקבל את חלקו באופן הגיוני. יהיו גם תביעות אינסופית בין המוכרים שלא יאפשרו לעשות שום דבר במשך 20 שנה עד שבתי המשפט יסיימו לדון בסוגיה. יכול להיות שאנשים מוכנים לקחת את הסיכון הזה כדי שלא יהיה להם חמץ בפסח, אבל אני בהחלט חושב שהעובדה שאין להם שום מושג מה הם יקבלו ואם בכלל פוגמת בגמירות הדעת שלהם בעסקה.

    3. ואני לא חושב כך. הוא יצטרך לשלם לכל אחד את שווי הסחורה. איני רואה שום בעיה בזה, ושום מקום לוויכוח. זה לא סכום אפס (אגב, נדמה לי שהוא אמור לשלם יותר מהשווי הנקוב של הסחורה). ואם יהיו ויכוחים ויגיעו לבתי משפט, מה בכך? ביהמ”ש יחליט מה שיחליט וזה יחייב את כולם. וכי כל חוזה שצפוי להגיע לבית המשפט אינו תקף?

    4. רגע, ההסכם אומר שהוא משלם לכל אחד את שווי הסחורה? דומני שלא. להבנתי ההסכם אומר שהוא משלם סכום שנקבע מראש (כהערכה לשווי), והוא משלם אותו לשליח. אצל גונטז’ מדובר על 300M$, ואני מניח שבהסכם שעושה רבנות ירושלים מדובר גם על סכום מסוים, ושהוא משולם בתשלום אחד ולא בהרבה תשלומים למוכרים שונים. לאחר מכן הגוי יבוא לאסוף את החמץ שלו לפי הכתובות שקיבל, כאשר המוכר עדיין לא ראה שקל. זה בעצם יותר שותפות בין כל המוכרים בכסף שיתקבל, אבל בלי שום הסכם שותפות ובלי שום מנגנון לחלוקת הכסף, גם מבחינת הערכת השווי (כך שלכל מוכר אין שום מושג כמה יקבל; אפילו לא סדר גודל) וגם מבחינת הפרוצדורה (כך שגם אין לו מושג איך אם בכלל ומתי הכסף יגיע אליו). הקמת המנגנון לחלוקה תעלה כנראה הרבה מאוד כסף, ותעורר הרבה מחלוקות שיצריכו דיונים משפטיים שגם הם אינם קורים בחינם, כך שיש עוד יותר אי וודאות באשר לתשלום שבסופו של דבר יגיע. אז גמירות דעת למכירה באופן פרטי לגוי נשמע בהחלט סביר, אבל גמירות דעת להיכנסות לשותפות עם אנשים בלתי ידועים למכירה במחיר לא ידוע ובלי מנגנון לקבלת הכסף בהחלט נשמעת לי בעיה בגמירות הדעת, ואולי אפילו דברים שבליבו ובלב כל אדם.

    5. כאמור, לדעתי יש כאן גמירות דעת מלאה בגלל שלא ממש חשוב לרוב האנשים כמה יקבלו. ההנחה היא שהם יקבלו בערך את שווי הסחורה, ודי להם בזה כדי להימנע מאיסור.

  15. שאלה להבהרה, הרב מיכי:
    האם לשיטתך, כל אדמות מינהל מקרקעי ישראל, מכיוון שהן חכורות מידי המדינה (בעלת האדמות) ולא בבעלות החקלאים, פטורות למעשה ממצוות שמיטה? האם הדבר דומה גם לגבי חכירה מקק”ל (חברה פרטית בבעלות ההסתדרות הציונית)?

    אם כן, למה בכלל עושים “היתר מכירה” באדמות האלה?
    האם יש עוד מצוות התלויות בארץ שאין חלות על אדמות בחכירה?

    1. ראשית, יש לדון אפילו באדמות שחכורות מגוי. הרי זה כמו קניין בזמן שיובל נוהג שיש לבעל קניין גוף לפירותיו. שנית, כשהבעלים הוא הציבור אז חכירה מקבלת משמעות אחרת מאשר חכירה מאדם פרטי. יש סברא גדולה לומר שגם אם חכירה מגוי פרטי לא מחייבת בשמיטה חכירה מהמינהל כן. אני חלק מהציבור והחכירה שלי היא רק דרך לקבוע מיהו הבעלים לאותו זמן, וכל עוד זה אצלי זה קניין גמור שלי לזמן.
      רק אוסיף שהשאלה למה עושים מכירה ברמה הפרקטית אינה שאלה, כי ברור שאלו שעושים אותה לא סוברים כמוני.

  16. לרב מיכאל שלום,

    חשבתי שאולי המנהג לא למכור חמץ גמור הוא בגלל שרוצים לחשוש לשיטת ר”ת שצריך שהגוי יבצע משיכה וזה כידוע לא מתבצע. (אף שלרוב מוחלט של השיטות ניתן להסתפק בקניין אגב וסיטומתא וכפי שהאריך שם בביאוה”ל בסימן תמח).
    אפשרות אחרת: מחשש לשיטת אחרונים רבים שסברו שאם מתכוון לזכות בחמץ אחר פסח אז עליו להוציא את החמץ מן הבית (משנ”ב סקי”ב).

    ועוד אפשרות: הנוסח של התוספתא המובא ברבנו ירוחם (ובלבד שלא יערים) מובא גם במאירי בפסחים דף ו וכן במקורות נוספים (ניתן לראות עוד הפניות בהערות של הטור של שירת דבורה בסימן תמח). ולדעתי שווה התייחסות

  17. מה דעת הרב על העמדה המבוטאת בשו”ת משאת בנימין נט?
    יש שם, להבנתי, הבנה מהותית שמעבר לפורמליזם ההלכתי, שטוענת טענה מרחיקת לכת, לגבי מהות איסור ביוב”י.
    בדומה אך גם בשונה, גם בבכור שור על פסחים כא. – שם החידוש נראה בהבנת פעולת הביטול.
    אשמח לתגובת הרב למרות הזמן שחלף..

    1. דעתי מאד חיובית.
      וברצינות, אם אתה שואל שאלה אני מצפה שתטרח לתאר אותה במקום לשלוח אותי לעשות שיעורי בית. אם יש טיעון כלשהו שאתה רוצה לדון בו, היכבד והבא אותו.

השאר תגובה