התייחסות עצמית בעשיית תשובה (טור 367)

בס”ד

בטורים האחרונים עסקנו בהתייחסות עצמית. בטור האחרון סקרתי כמה מופעים הלכתיים של התייחסות עצמית והבחנתי ביניהם. לכל אורך הדרך השוויתי את הלוגיקה של המופעים השונים לזו שנמצאת בביקורתו של רון אהרוני על הפילוסופיה. אזכיר כי הוא טוען שאסור לנו לזהות בין האדם כאובייקט וכסובייקט, והתייחסות עקבית חייבת לראות התייחסות עצמית בדיוק כמו התייחסות של אדם אחד לאדם אחר.

בטור האחרון עמדתי על כך שכמה מהדוגמאות ההלכתיות אינן דומות לזהות שבה עוסק אהרוני, ורק הדוגמאות של התייחסות עצמית שמביא בעל האתוון דאורייתא מתחילות להתקרב אליה, יען כי שם כבר מדובר על התייחסות של אדם לעצמו ולא רק על פעולה משותפת שלו עם עצמו כמו בדוגמאות הקודמות. כמובן שגם במקרים הללו אין לולאה פרדוקסלית, ולא בכדי הערתי שאין להסיק משם שהתלמוד מתנגד לטיעונו הפילוסופי של אהרוני. בטור הזה ברצוני להתקדם עוד צעד לקראת הזיהוי בין אובייקט לסובייקט, ולדון בסיטואציה שבה כבר ממש נוצרת לולאה פרדוקסלית. אני אדון כאן בהתייחסות עצמית כפי שהיא מופיעה בתהליכי תשובה, וכפי שנראה בתהליכי התשובה כבר מופיע זיהוי מלא בין האובייקט לסובייקט, ממש במובן של אהרוני.

שתי דרכי תשובה

בטורים 172-3 עסקתי בתופעה של חולשת הרצון. במצב כזה אדם מאמין שראוי לפעול באופן X אבל פועל באופן Y בלי שהוא אנוס לכך. במקרים רבים הוא תולה זאת בכך שהיה לו “רצון חלש”. בהקשר ההלכתי זוהי בעצם הסיטואציה של עבירה, ועל כך אדם נדרש לעשות תשובה (פעולה באונס אינה עבירה, והוא אינו צריך לעשות עליה תשובה).

והנה, במאמרי על התשובה הסברתי שיש שתי אפשרויות להבין את תהליך התשובה: א. בעת החטא האדם לא פעל כבוחר, והתשובה היא לשוב ולהיות בוחר. ב. בעת שחטא האדם לא חשב שזה חטא וכעת הוא משנה את עמדותיו ואמונותיו הערכיות (ראוי לציית להלכה) ואולי גם העובדתיות (האם יש או אין אלוקים). באופן א מדובר בתשובה על מצב של חולשת הרצון ובאופן ב מדובר בשינוי הרצון עצמו (החטא כאן לא נעשה בגלל רצון חלש אלא בגלל רצון במשהו אחר, רצון שלילי).

בין ‘בעל תשובה’ ל’חוזר בתשובה’

רבים לא שמים לב להבדל המהותי, כמעט היפוך, שיש בין המושגים ‘בעל תשובה’ ו’חוזר בתשובה’ (עמדתי עליו כאן וכאן). המושג ‘בעל תשובה’ מופיע בספרות חז”ל והמפרשים לדורותיהם, במשמעות של אדם שחוזר לתפיסותיו הפנימיות. מדובר באדם מאמין ומחויב שחוטא מחמת יצרו, לתיאבון או להכעיס, כלומר עושה מעשים שהוא עצמו מבין שהם חטא, ואז חוזר בתשובה, כלומר חוזר לנהוג כפי שהוא עצמו הבין מאז ומעולם שנכון לנהוג. לעומת זאת, ‘חוזר בתשובה’ במשמעותו בימינו הוא אדם שמאמץ תפיסת עולם שונה בעבר הוא לא האמין בקב”ה ו/או לא היה מחויב למצוותיו, וכעת הוא חוזר בו ומשנה את עמדותיו.

המושג ‘בעל תשובה’ במשמעות שתוארה כאן, נעוץ בתופעה של חולשת הרצון. האדם פעל מתוך רצון חלש ולכן נגרר ולא בחר, וכשהוא שב מדרכו הוא חוזר להיות בוחר. הוא לא משנה את עמדותיו ורצונותיו היסודיים. ה’בעל תשובה’ אצל חז”ל הוא אדם שנכשל. לעומת זאת, ‘חוזר בתשובה’ הוא אדם שכשהוא חטא הוא עשה בדיוק את מה שהוא מאמין בו (או לפחות לא האמין שזה לא מעשה ראוי). רק במבט העכשווי המעשה הזה נתפס אצלו כחטא, כי הוא שינה את עמדותיו/ערכיו.[1]

במאמרי הנ”ל על התשובה עמדתי על כך שבמצב שאדם חוטא מבחירתו (ולא בגלל היעדר בחירה), הוא בהכרח אדם שסולם ערכיו פגום. ההנחה היא שאדם שפועל מבחירה הוא אדם שעושה בדיוק את מה שהוא חושב שנכון לעשות (אם הוא לא היה חושב כך, אזי הוא לא היה עושה זאת. ראו בטורים על חולשת הרצון). התירוץ שהיצר הוא שגרם לו לפעול כפי שפעל, למרות שהוא לא רצה בזה, לא באמת משנה את התמונה, שכן יש כאן רק אחת משתי אפשרויות: 1. היצר כפה אותו. אבל אז הוא אנוס (דחף לאו בר כיבוש, יצרא אלבשא), ועל כך אין צורך לעשות תשובה. 2. היצר לא כפה אותו אלא רק משך אותו והוא החליט להיענות/להיכנע. אבל אז ההחלטה להימשך/להיכנע הייתה החלטה מודעת ובחירית שלו, ושוב חוזרת השאלה מהו סולם הערכים שעל בסיסו התקבלה ההחלטה הזאת. במילים אחרות, הוא העדיף את הרצון לאכול אוכל טעים על הרצון לאכול אוכל בריא או כשר. לכן כאן זהו סולם ערכים פגום ולא רצון חלש. במקרה הראשון, תשובתו היא לחזור להיות בוחר כך שלהבא הוא יפעל בדיוק כפי שהוא עצמו חושב כראוי, ואילו במקרה השני תשובתו היא לשנות את סולם ערכיו (כלומר לשנות את ה”ראוי” שלו). המקרה הראשון הוא ‘בעל תשובה’ והשני הוא ‘חוזר בתשובה’.

למה מערבבים בין שני אלו?

רבים מערבבים בין שני התהליכים או הטיפוסים הללו. להערכתי הדבר נובע מכך שלדעתם כל יהודי בתוכו מאמין בקב”ה ומחויב למצוותיו (זהו הניצוץ היהודי/האלוקי שבו), ולכן אם הוא חוטא הרי זה רק השאור שבעיסה (היצר הרע) שמעכב. ומכאן, שמבחינתם כל ‘חוזר בתשובה’ הוא בעצם ‘בעל תשובה’. אפילו המונח ‘חוזר’ שבו משתמשים מצביע על כך שאנחנו רואים את שינוי העמדות שלו כחזרה לעמדות שכבר היו בו במובן כלשהו עוד קודם לכן. לכל היותר הוא מעלה אותן אל פני השטח.

אבל למיטב שיפוטי זוהי תפיסה אנכרוניסטית ושגויה. יש יהודים כשרים (במוצאם, גם אם לא בתפיסותיהם) שבאמת ובתמים לא מאמינים בקב”ה ולא מבינים שהם מחויבים במצוותיו. מבחינתם הוא מפלצת הספגטי או חבר דמיוני, ואינו שונה מהאלילים שבהם מאמינים בחברות פגאניות, גם אם הוא קצת מופשט יותר. יהודי כזה שמגיע לאמץ תפיסת עולם דתית הוא ‘חוזר בתשובה’ במובן שהגדרתי למעלה, ולא ‘בעל תשובה’.[2]

רק כדי לחדד את הדברים, אומר שיש למחלוקת הזאת כמה וכמה השלכות. אחת מהן היא ההתייחסות לאמירות של חז”ל ויחסם לכופרים ולחוטאים. אני טוען שבזמנם החזקה הייתה שהחוטא הוא אדם מאמין ומחויב, אלא שיצרו גבר עליו. אבל בזמננו המצב שונה, שכן ישנם יהודים שבאמת ובתמים לא מאמינים. הם אפילו לא נכנסים לגדר “תינוקות שנשבו”, שלגביהם ההנחה היא שכשיספרו להם את העובדות (מעמד הר סיני, בריאת העולם) הכל מיד יסתדר (הם “ישובו לאיתן התורה”, כלשון הרמב”ם). תינוק נשבה הוא אדם שחסר לו מידע. אבל להבנתי חילונים רבים בימינו הם אתאיסטים באמת, בדיוק כמו כל אתאיסט גוי הגון. לכן לשיטתי אין צורך ולא נכון לאמץ תפיסות של חז”ל ביחס  לחוטאים, ומאותה סיבה אפילו המינוח החז”לי בעניינים אלו (כמו ‘תינוק שנשבה’, ‘אוכל נבלות להכעיס’ או ‘לתיאבון’) הוא אנכרוניסטי. השלכה נוספת היא כפייה על גט (ראו על כך בטור 199). לשיטתי אי אפשר לכפות אתאיסט על גט, שכן גם אם הוא יאמר “רוצה אני” אין כאן הבעה של רצון פנימי שהיה חבוי בו אלא סתם כניעה לאלימות ופחד מהמכות. במצב כזה, גם אם הוא אומר “רוצה אני” הגט עדיין מעושה ובטל.

חזרה יזומה בתשובה

השאלה שעולה כאן היא האם ניתן להתייחס לחזרה בתשובה כמשמעותה בימינו (לא עשיית תשובה) כסוג של תשובה. לכאורה זה אחד משני הסוגים של תשובה שתוארו למעלה, והרי זוהי בדיוק הגדרתו של ‘חוזר בתשובה’. אבל כשמתבוננים בצורה יותר מדויקת רואים שיש כאן בעיה לא פתירה. כדי לחדד את הבעיה, אשתמש בדוגמה פשוטה של אדם שיש בעולמו ערך אחד בלבד: מיקסום השכר ומזעור העונש.

חשבו על אדם שעובד את ה’ שלא לשמה. כל עניינו בחיים הוא להביא למקסימום את השכר ולמזער את העונש. את כל מעשיו הוא מכלכל כדי להשיג תמורה מיטבית, ולשם כך הוא מקפיד על קלה כבחמורה וחושש לכל שיטת ראשונים או אחרונים, הוא מתפלל כל יום בנץ בכוונה גדולה, לא סומך על העירוב, אוכל גלאט בלבד, נזהר מלפגוע בזבוב ומכיר טובה אפילו לאימא אדמה. בקיצור, צדיק וירא שמים מרבים. כעת אני רוצה לשכנע אותו לשנות את דרכו ולעבוד לשמה (לא לשם שכר והימנעות מעונש). כיצד ניתן לעשות זאת? כל טיעון שאעלה בפניו צריך להניח את ההנחות שלו, שאם לא כן אין בו טעם. אבל מההנחה הערכית שגורסת מיקסום השכר לא ניתן לגזור בשום צורה את המסקנה שיש לעבוד לשמה. הדרך להגיע למסקנה הזאת היא אך ורק להניח הנחות אחרות. אלא שידידנו כעת מחזיק בנחרצות במערכת ערכית שמכילה הנחה אחת ויחידה: מיקסום התמורה. אתה יכול לדבר אליו אך ורק בשפה שלו, אחרת לא תצליח לשכנע אותו. דרך אפשרית לעשות זאת היא כמובן לומר לו שאם יעבוד לשמה שכרו יגדל עוד יותר, אלא שזה כמובן לא באמת ישנה את תפיסתו. הדבר מזכיר לי את המעשה באד”ם הכהן, המשכיל הידוע, שרצה לעשות תשובה על ערש דווי רק כדי לפרוך את מאמר חז”ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא עושים תשובה.

עד כאן עסקנו בניסיון של אדם אחד לשכנע אדם אחר. הבה נעשה כעת צעד של הצבה, או התייחסות עצמית. חשבו על מצב שבו אדם יוזם שינוי תפיסתי/ערכי שלו עצמו. האם הוא יכול לעשות זאת? ברור שאנשים משנים לעתים את עמדותיהם, אבל קשה לראות כיצד יכול להתבצע שינוי כזה באופן יזום. הדבר בלתי אפשרי כמובן. ערכיו יכולים להשתנות בצורה מקרית זו או אחרת, אבל אין שום דרך ליזום שינוי כזה, שכן כל טיעון שישכנע אותו צריך להתבסס על ערכיו העכשוויים, וכמובן שמאלו לא ניתן לגזור ערכים אחרים.

בצורה אחרת, אתאר זאת כך. אדם חוטא בגלל מערכת ערכים X, וכעת הוא נדרש לעשות תשובה. פירוש הדבר שאנחנו דורשים ממנו לשנות את מערכת הערכים שלו ל-Y. כעת, ממה נפשך: אם הוא באמת רוצה לשנות את עצמו, אזי כבר עתה הוא מחזיק במערכת Y (שאם לא כן, מדוע שישאף לאמץ אותה?!). ואם הוא מחזיק במערכת X אין שום סיבה שירצה לשנות את ערכיו למערכת Y, שהרי היא סותרת את אמונותיו וערכיו העכשוויים. בקיצור, כמו שאדם אחר לא יכול לשכנע אותי לשנות את ערכיי בטיעון לוגי שמבוסס על ערכיי הנוכחיים, כך גם אני עצמי לא יכול לעשות זאת.

‘חזרה בתשובה’ כהתייחסות עצמית

שימו לב שבתיאור הזה אני מציג חזרה יזומה בתשובה כשינוי שאדם עושה על עצמו או בעצמו. הוא משמש כאן בשני כובעים: המשנה (הסובייקט) והמשתנה (האובייקט). כדי שראובן ישנה את עצמו באופן יזום ממערכת ערכים X למערכת Y, המשנה (הסובייקט) כבר צריך להחזיק במערכת Y, שאם לא כן לא שישנה ויאמץ אותה?! אבל המשתנה (האובייקט) אמור להחזיק עדיין במערכת X, שאם לא כן אין כבר את מה לשנות (השינוי כבר קרה באופן לא יזום). בקיצור, שינוי של מערכת ערכים לא יכול להתרחש באופן יזום. או שהוא קורה בצורה כלשהי מאליו, או שהוא לא יכול לקרות בכלל. אדם לא יכול לגשת למשימה של שינוי מערכת ערכיו. הוא יכול כמובן לבחון את ערכיו ולראות האם הוא אכן מזדהה עמם, ואולי יגלה כי הוא חי באשליה. אבל הוא לא יכול לשנות אותם באופן יזום.

אני מזכיר כעת ש’חזרה בתשובה’ היא שינוי מערכת הערכים של האדם. משמעות הטיעון שהצגתי היא שהלולאה של ההתייחסות העצמית מוכיחה שאי אפשר ‘לחזור בתשובה’ באופן יזום (אם כי כנראה אפשר ‘לעשות תשובה’ באופן יזום). זוהי הוכחה לכך ש’בעל תשובה’ ו’חוזר בתשובה’ הן תופעות שונות לגמרי, ומה שהיה מאז ומעולם (בעל תשובה) אינו דומה למה שמוכר לנו כיום (חוזר בתשובה).

בשולי דבריי אוסיף שלכאורה כאן ההצבה דווקא עובדת. ראינו שראובן לא יכול לשנות את ערכיו של שמעון, וכעת אנחנו רואים שהדבר נכון גם כאשר נציב את ראובן במקום שמעון. אבל זה לא נכון כמובן. שימו לב שחוסר היכולת של ראובן לשנות את ערכיו של שמעון לא נובע מהיותו אחר, אלא מעצם חוסר האפשרות של שמעון לשנות את עמדותיו באופן יזום. ראובן כאן הוא סטטיסט. לכן ההתייחסות העצמית שמתוארת כאן אינה ניתנת לתיאור בדרך של הצבה. גם הניסוח של הטענה עם שני אנשים שונים אינו אפשרי, ופשיטא שהצבה לא תשנה זאת.

השוואה והשלכות להתייחסות עצמית בדוגמאות הקודמות

שימו לב שאין כאן קושי פסיכולוגי, או מגבלה אנושית כזו או אחרת. זהו קושי לוגי. שינוי יזום כזה הוא סתירתי. כמובן שהסתירה נוצרת רק בגלל שאנחנו מזהים בין הגורם המשנה (הסובייקט) לגורם המשתנה (האובייקט). כאן הגענו שוב לרון אהרוני, והפעם, בניגוד לדוגמאות מהטור הקודם, זה כבר נראה ממש זהה ללוגיקה שהוא מדבר עליה.

רון אהרוני כמובן קורא לנו לא ליפול לכשל הזה, ולהמשיך להתייחס לסיטואציה כאילו מדובר בשני אנשים שונים. אבל במקרה זה מדובר בדרישה תימהונית ממש. הרי ברור שמדובר באותו אדם עצמו, ולאדם כזה ברגע נתון יש מערכת ערכים מוגדרת (אלא אם הוא חי בסתירה, אבל לא על כך אנחנו מדברים). אי אפשר להפריד בין מערכת הערכים של המשנה לערכיו של המשתנה, אלא אם תאמצו את ההנחה שיש בתוכנו הומונקולוס קטן (ואז תיקלעו לרגרסיות הידועות לגביו). שיקול דומה יראה לכם שגם לגבי הקוגיטו ניתוק כזה אינו סביר. אם אני חושב על עצמי אז אכן ישנה זהות בין החושב לנחשב. הניתוק ביניהם הוא עניין פורמלי אבל הוא לא משקף את האמת הפילוסופית והאונטית. במובן הזה, הפתרון של אהרוני לפרדוקסים של הפילוסופיה דומה לתורת הטיפים של ראסל, שכן אהרוני, כמו ראסל, לא מציע פתרון לפרדוקסים אלא רק שפה שמונעת את האפשרות להביע אותם.

על בחירה ותשובה

כמה פעמים בעבר הסברתי שהרמב”ם ממקם את הדיון על הבחירה בהלכות תשובה שלו, מפני שמהותה של עשיית תשובה נעוצה בבחירה. הוא הולך כאן בעקבות התורה עצמה שממקמת את הפסוק “ושבת עד ה’ אלוהיך” בפרשה שעוסקת בבחירה (“ובחרת בחיים”). כעת עלינו לשים לב שעל אף שרצון חופשי ובחירה הם מושגים חמקמקים ומבלבלים, הבעיה שם אינה קשורה להתייחסות עצמית. קשה להבין כיצד נעשה תהליך של אימוץ ערכים, דרך, או תפיסה, כאשר מדובר בהנחות היסוד הערכיות של האדם. גם כאן יש טיעון של מה נפשך: לא יכולה להיות לזה סיבה, שכן אם הסיבה היא ערכית אז השאלה חוזרת לאותה תשתית ערכית בסיסית (איך בחרנו בה). ואם הסיבה היא אחרת (פסיכולוגית, השפעות שונות), אזי אין כאן בחירה אלא תכנות או מקרה בעלמא. לכן אימוץ יזום של ערכים הוא הליך מאד בעייתי.

אלא שלקושי הזה אני מציע את ההסבר הבא. אדם מאמץ ערכים בדרך של התבוננות באידאת הטוב והראוי. מדובר בסוג שונה של עובדות (עובדות ערכיות או אתיות), שיש לנו כושר, או סוג של חוש שמתבונן בהן ומסיק מהן את הראוי ושאינו ראוי. לא מדובר בהיסק שמבוסס על הנחות וגוזר מהן מסקנה ערכית, וגם לא בהשפעה של גורם אחר עלינו. כאמור, לדעתי מדובר בסוג של תצפית (זו גישת הראליזם המוסרי). לכן גם אין כאן הליך יזום של אימוץ ערכים מסוימים. אני יכול לגשת באופן יזום להתבונן באידאות ולגבש מערכת ערכית כלשהי כפי מה שאמצא. אבל אני לא יכול ליזום אימוץ של מערכת ערכית מסוימת (אלא אם היא כבר אומצה על ידי ונמצאת בי). מכאן תוכלו להבין שהבחירה ורצון חופשי אינם עוסקים באימוץ הערכים הראויים (שכן זו תולדה של תצפית עובדתית), אלא אך ורק בהחלטה להיות מחויבים אליהם ולפעול על פיהם (כלומר להיות בוחר. זהו ‘בעל תשובה’ ולא ‘חוזר בתשובה’).

כעת קל לראות שלגבי ‘חזרה בתשובה’ הסבר כזה לא יועיל לנו. תהליך של תשובה אינו אימוץ של ערכים אלא שינוי יזום שלהם. כאן ורק כאן (ולא ביחס לבחירה) נכנסת הלולאה של התייחסות עצמית, שכן יש כאן פעולה של גורם משנה על אותו אדם שמשמש גם כגורם המשתנה. אני יכול לאמץ ערכים (בדרך של התבוננות באידאות), ולכן את הבחירה ניתן להסביר גם בלי להיזקק להתייחסות עצמית. אבל כפי שהסברתי אני לא יכול לשנות את עצמי באופן יזום. זו סתירה לוגית, ולכן ניתן להסיק מכאן שתהליך התשובה (במובן של ‘חזרה בתשובה’ של ימינו) אינה נעשית באופן יזום. בעצם זו לא עשיית תשובה אלא בחירה בערכים.

[1] זהו המינוח המקובל, ולכן אני משתמש בו. אם כי, על פניה, משמעותם של הביטויים הללו נראית ממש הפוכה: ‘חוזר בתשובה’ נשמע כמו מי שחוזר לשורשיו דמאז, ודווקא ‘בעל תשובה’ נשמע כמו מי שמאמץ דרך חדשה.

[2] הסברתי כבר כמה פעמים בעבר שאני חולק על התפיסה הזאת בתרתי: א. עובדתית, אני חושב שיש יהודים שהם באמת אתאיסטים, גם בתוכם פנימה. ב. גם אם בתוכם פנימה הם לא אתאיסטים, וגם אם אתעלם מהפטרנליזם שבו אני מסביר לאדם במה הוא מאמין (וכבר כתבתי כמה פעמים שאני פטרנליסט גאה), אין שום משמעות וערך לאמונות מובלעות. האדם נדון ונשפט אך ורק על פי אמונותיו המודעות.

15 מחשבות על “התייחסות עצמית בעשיית תשובה (טור 367)”

  1. אני רוצה להציע גרסה מרוככת לעמדה הפטרונית-אנכרוניסטית, שלפיה בעל תשובה “חוזר לעצמו-הפנימי-הניצוץ-היהודי”. הצעתי היא, שלא מדובר בתיאולוגיה אלא בסוג של ‘חזרה הביתה’ תרבותית. לא צריך את התת-מודע הקולקטיבי של יונג בשביל להניח שאם אדם נולד לעם היהודי, או לעם כלשהו, אזי המסורות והתרבות טבועות איכשהו בדמו, וחזרה אליהן יש בה מעבר להכרעה פילוסופית, אלא מימד של חזרה הביתה. ראיתי ממש לאחרונה סדרה נורווגית חביבה בנטפליקס שנקראת: Home for Christmas
    החזרה הביתה לחג היא עניין שביר למדי בסדרה, יש כוחות וקולות שסוחבים ‘החוצה’, גם בשם חופש הבחירה, ויש שלוקחים ‘פנימה’ – אל המשפחה והביתיות למרות הבעיות. בהתכנסות סביב שולחן החג, יש למעשה שלשה ממדים: חזרה למשפחה, חזרה למי שאתה, לסוג של ‘עצמי’ ומציאת זוגיות נכונה – שבה יש גם סוג של ‘חזרה הביתה’ – למי שאתה באמת. כל השלשה הללו, והסדרה כולה, חפים מתיאולוגיה. הדבקות שבה חלק מהגיבורים ששים למלא את חובתם ה’דתית’ – קישוטים לחג, סעודה כהלכתה, נורות מנצנצות ושאר ירקות – אין בה בדל פילוסופיה, או חובה דתית אלא משהו אנושי-אוניברסלי – אדם המחפש את המקום שבו הוא מרגיש נוח. מזוהה עם עצמו. בבית.
    האדם ה’חוזר בתשובה’ אינו מצע מנותק. בבחירתו יש גם המימד הזה, ובמובן זה, מדובר ב’חזרה’. לשוב למשהו שהיה ונמוג, והנה שב וחזר.

    1. נדמה לי שזה רק הסבר למינוח ‘חזרה בתשובה’. את טוענת שגם אם אדם משנה את ערכיו עדיין ניתן לכנות זאת ‘חזרה’ במובן הקולקטיבי. זה אפשרי כמובן, אבל אז אין צורך להניח הנחות פסיכולוגיות שזה גם טבוע בו במובן תרבותי כלשהו (תחושת הנוחיות).

  2. יש נקודה שלא נראה לי שהבנתי.
    זה ברור לי למה ראובן לא יכול לשנות ערכיו בעצמו, אבל למה שמעון לא יכול לעזור לו בכך? האם שמעון לא יכול להראות לראובן שהנחותיו סותרות, או פשוט להראות לו הנחות אחרות, שלאחר שראובן נחשף אליהן הוא יבין שהן נכונות יותר?

      1. שינוי יזום של מערכת הערכים?

        בס”ד ג’ באדר פ”א

        ברור שאין אדם יכול ליזום שינוי במערכת ערכיו. השינוי במערכת הערכים בא כתוצאה מהשתכנעותו של האדם שמערכת הערכים Y נכונה יותר ממערכת X.

        ברם משכנוע שכלי בצדקתה של מערכת ערכים חדשה – עוד רבה וארוכה הדרך עד להתאמת ההתנהגות ואורחות החיים אל מערכת הערכים החדשה, כך ש’החוזר בתשובה’ נזקק לכוחות נפש אדירים כדי לכווין את אורחות חייו להשקפתו ואמונתו החדשה. והוא זקוק ל’חיזוק הרצון’ לא פחות מ’בעל התשובה’ של דורות העבר, שלו היתה תודעה די ברורה לאן הוא ‘חוזר’

        עכ”פ בתשובה המתוארת בכתובים יש מצבים של תשובה הבאה מהתחדשות אמונית. כך היא תשובה מעבודה זרה. האדם שהאמין שה’ ‘עזב את הארץ’ והשאיר את העולם לניהולם של ‘קבלי משנה’ – שב ונוכח ש’יש מנהיג לבירה’, מקבל עליו את ‘עול מלכותו’, את האמונה בהנהגתו, וכתוצאה מתובנה זו – גם את ‘עול מצוותיו’.

        האתאיסט דהיום נמצא במידה מסויימת במצב אמוני טוב יותר מעובד האלילים של העבר, שהרי בעוד עובד האלילים הניח שהעולם הוא כלי משחק בין כוחות סותרים – ה’אתאיסט’ המאמין במדע, מניח שיש חוקיות אחידה בכל היקום. כש’יפול לו האסימון’ ויבין שאין חוקיות אחידה ללא מחוקק אחיד – יתברר לו שתמיד האמין במחוקק אלא שנרתע מלקרוא לו בשם.

        בברכה, מנשה פיש”ל הלוי זוכמיר

    1. אתה לא הבננה הכי צהובה אה?
      ואתה כמובן מוזמן לאסוף עשרים וחמש נמלים בתוך כוס חד פעמית ולכתוב ביושר כמה אגלי זיעה נטפו לך מהמצח במהלך האיסוף.

      1. כבודו הוא שהתריס כמה זמן אמור לדעתו לארוך האתגר של כתיבת סקריפט כנ”ל (בחירה מעניינת היות וכלל לא עסקתי בהיבט זה של הסקריפט)… אני אינני עוסק באיסוף נמלים או באוספיהן.

        על הדרך גם חשף בפנינו רבינו בעל הפוגרומים עד כמה קל להפעיל אותו. קצת מביך.

        1. אתה סיפרת סיפור שהשעה מאוחרת מידי לכתוב סקריפטים, ומשמע שאם היה מוקדם יותר כן היית כותב. לכן אמרתי שלכתוב סקריפט אומלל כזה (שעובר על אוסף הלינקים מהעמוד של אוסף הפוסטים ומחפש את הסטרינג ‘לא הבנתי’ בטורים ובתגובות) אפשר גם בשעה מאוחרת ככל שמדובר באנשים עם cpu סביר בין האוזניים. האם זה אומר שלי עצמי יש עניין לכתוב סקריפטים טפשיים כאלה (טפשיים כמו איסוף נמלים) ועוד להגיש לך אותם לפי הזמנה? אני מקווה שתצליח להבין לבד את התשובה. חשבתי שאם אתה יודע בכלל מה זה סקריפט אז תצליח גם לעקוב אחרי מה שכותבים לך אבל כנראה פירגנתי לך יותר מידי.
          לא ברור לי מה התכוונת בהפעלת רבינו בעל הפוגרומים אבל כנראה שאין הרבה עניין לנסות להבין מה שכותב איש מוזר כמוך. אולי התחלת להשתכר עוד לפני פורים? אולי. הייתי מסביר לך ביתר פירוט את האבחנה שלי על מידת הצהבהבות שלך אבל כנראה בכל מקרה עוד מעט ימחקו את כל ההתכתבות המלומדת הזאת אז חבל להתאמץ.

          1. לא רק מחפש, אלא משווה שכיחויות כדי לציין מה השכיחה ביותר. וכמו כן משווה בין השכיחות בפוסטים עצמם ובתגובות (וכמובן, על אף שזה לא צוין, מסנן תגובות שאינן שלך שהרי את התהייה הפניתי כלפיך ולא כלפי כל מגיב אקראי). אני מניח שגם העובדה שלא הבנת את האיפיון לא ממש משנה היות ולהגיד “זה ממש קל” זה תמיד קל (חוק הופשטטר ואני מקווה שתמצא את הרגע להעריך את האזכור שלו דווקא בטור הזה).

            כאמור, קל להפעיל אותך 🙂 וזה אפילו מהנה יותר ממה שחשבתי. אני מודה שכשתהיתי לעצמי מה תהיה תגובתך הנחתי שהיא תנוע בין התעלמות להתייחסות משועשעת אבל מסתבר שבחרת לתופף על החזה. ניחא.

            אני משוכנע שתמחק את התכתובת הזו, שכן על אף שהיא משעשעת אותי, ניכר שהיא מוציאה ממך אמוציות וסביר שגם אתה יודע שאינך יוצא טוב ממנה. אני ברשותך, אשמור אותה. מי יודע.

            1. אם מוצאים את כל ההופעות של הסטרינג ההוא אז חישוב השכיחות שלו בפוסטים הוא מיידי וכך גם ההשוואה. לא כתבת למצוא מי היא המחרוזת השכיחה ביותר אלא להשוות את השכיחות של מחרוזת אחת סציפית בין הפוסטים לתגובות. החלטת להמשיך להפגין חלישות במוחין אני רואה. ואני לא הרב מיכי אלא אכן מגיב אקראי שהתנדב להסביר לך את מקומך ודווקא אשמח שההתכתבות תישאר ואוכל להיזכר בך ובמגוחכותך.

השאר תגובה