חדר”ג ומסורבי גט (טור 433)

בס”ד

בטור הקודם עסקתי בחובת הגילוי בין בני זוג, ועמדתי על כך שהמדיניות השמרנית של הרבנות היא חלק מרכזי מהבעיה שתיארתי שם. זה הזכיר לי נקודה נוספת של גישה שמרנית ובעייתית של הרבנות, שעלתה בעקבות נישואיו של הזמר והשחקן שולי רנד לאשת התקשורת צופית גרנט, ועליה ברצוני לעמוד כאן.

רקע: חדר”ג והיתר מאה רבנים

מעיקר הדין נישואין מגבילים רק את הנשים ולא את הגברים, כלומר אישה נשואה לא יכולה להינשא לעוד גבר אבל גבר נשוי יכול להינשא לנשים נוספות כרצונו.[1] יתר על כן, גבר נשוי לא באמת צריך היתר כזה, שכן הוא יכול לגרש את אשתו בעל כורחה גם אם אינה רוצה בכך. אלו שני יתרונות שיש לגברים על נשים. במסגרת מה שמכונה חרם דרבנו גרשום (חדר”ג) נעשה צעד להשוואת הנשים לגברים בשני המישורים הללו: החרם קובע שגם גבר לא יכול לשאת עוד אישה על אשתו. בנוסף, חרם דרבנו גרשום גם אוסר לגרש אישה בעל כורחה. המצב עדיין לא לגמרי סימטרי, שכן החרם הוא לכל היותר איסור דרבנן (בפשטות אפילו זה לא), ולכן גבר שעובר ומגרש אישה בעל כורחה או נושא אישה נוספת על אשתו אולי עובר איסור אבל הצעד שלו חל. האיסור שהוא עובר בקיום יחסים עם אשתו השנייה הוא לכל היותר איסור דרבנן, אם בכלל. לכן בפועל גם היום נשים כבולות על ידי הנישואין הרבה יותר מהגברים.

סרבן גט הוא אדם שמסרב לתת גט לאשתו, ובכך בעצם מעגן אותה דה פקטו. הוא כובל אותה אליו ולא מאפשר לה להינשא מחדש, גם אם הוא לא חי עמה וגם אם היא לא מעוניינת לחיות עמו (ואפילו אם גם הוא לא מעוניין לחיות עמה). אישה שנמצאת במצב כזה היא מסורבת גט, אבל בגלל המצב שתיארתי בז’רגון של היום מכנים אותה עגונה (במקור עגונה היא אישה שבעלה נעלם ולא ידוע אם הוא מת והיכן הוא). אחרי חדר”ג נוצר גם מצב של מסורבי גט, שכן אם האישה מסרבת להסכים לקבל גט אי אפשר לגרשה בעל כורחה (ההיבט השני של חדר”ג) ובמצב כזה גם אי אפשר לשאת אישה נוספת על פניה (ההיבט הראשון).

מדי פעם מתפרסמים נתונים לגבי סרבנות גט, ועולה מהם כי מספרן של סרבניות הגט גבוה מזה של סרבני הגט. רבים טוענים מכוח הנתונים הללו שיש הטיה בשיח הציבורי שמתמקד בסרבנות הגברית ובאומללות הנשים. אבל גם אם המספר הזה נכון (ולא כולם מסכימים לכך), גם אחרי חדר”ג המצב אינו סימטרי. אישה מסורבת גט לא יכולה להינשא ויחסי אישות שהיא מקיימת כרוכים באיסור ערווה החמור ובממזרות של הילדים. לעומת זאת, בעל מסורב יכול לשאת אישה נוספת ויחסיו עמה יהיו לכל היותר איסור קל. כפי שנראה להלן, הוא יכול גם לקבל היתר של מאה רבנים לעבור על החרם ולשאת אישה שנייה, אופציה שכמובן לא קיימת ביחס לנשים.

נישואיו של רנד

לפני זמן מה התפרסמה התייחסותו של תומר פרסיקו לנישואי רנד וגרנט, והוא ביטא שם חוסר נחת של רבים בציבור מהסיטואציה הזאת. רבים העלו את הטענה שהפתרון שמצאו עבור שולי רנד כמסורב גט לא היה יכול לסייע לנשים מסורבות שנמצאות במצבו. הן לא תוכלנה לקבל היתר מאה רבנים ולהינשא שוב בלי גט, ואם תעשינה זאת באופן פרטי, המדינה לא תכיר בזה (שהרי חוקי הנישואין כאן כפופים להלכה), ילדיהן יהיו ממזרים והן כמובן תעבורנה על איסור חמור מאד. ומכאן, שעם כל השמחה שרבים חשו על היחלצותו של רנד מהסרבנות של אשתו, קשה היה להם לשמוח כאשר נשים רבות במצבו של רנד תקועות ללא פתרון מקביל. הטענה היא שיש למצוא פתרון מקביל גם לנשים.

ויש שטענו שאם לא מוצאים להן פתרון כזה אסור לאפשר זאת גם לגברים. למרות האסימטריה ההלכתית, בחוק הישראלי קיים עקרון השוויון. הערה כזאת עולה בתגובה לדבריו שם:

ראוי שצופית גרנט שמתיימרת להיות פמיניסטית, תאמר “אני לא מוכנה לשתף פעולה עם המוסד הבזוי הזה שלא מאפשר לנשים עגונות להתיר את עצמן, אבל מאפשרת לגבר לשאת שתי נשים”.

לדעתי זה מופרך. עצם מוסד הנישואין אינו שוויוני, האם המגיבה טוענת שראוי לנשים לא להינשא?! אגב, זו בדיוק הייתה טענתה של רבקה לוביץ במאמרה שהגבתי אליו באקדמות. כפי שהסברתי שם, מנקודת מבט חילונית ניתן כמובן לומר דבר כזה, אבל מנקודת מבט דתית זהו אבסורד. בה במידה, ניתן היה גם לטעון שכשמבטלים קידושין לאישה ראוי לה שתוותר ותישאר עגונה ביוזמתה כי יש אחרות שלא ביטלו להן את הקידושין. זה נשמע מופרך. אף אחד לא צריך לגזור על עצמו אומללות בלי שיש בכך צורך רק מפני שיש אחרים שהם אומללים. אם הצעד שלו יתרום להצלתם שלהם – ניחא. אבל סתם כך לאמלל את עצמך רק כדי להשוות את מצבך למצבם של אחרים נשמע לי בלתי סביר.

ובאמת מגיבה נוספת טענה שם:

כפעילה שנים רבות למען מסורבות גט והעגונות לא הבנתי את הטענה שלך. ראוי לדעתך לגרום עוול לגברים מסורבים בשל העוול שנגרם לנשים מסורבות? (Two wrongs don’t make a right)

זוהי טענה נכונה מאד לדעתי, אלא שהיא אינה רלוונטית לדבריו של פרסיקו. הוא כתב שיש למצוא פתרון דומה לנשים, ולא קרא לכבול גברים.

שני מסלולים מקבילים

קראתי בוויקפדיה (הערה 4 שם) דברים של הרב אלי בן דהן, לשעבר מהרבנות הראשית, שאומר שהיתר מאה רבנים לשאת עוד אישה בגלל סרבנות גט של האישה ניתן בערך 11 פעמים בשנה. הדבר חיזק אצלי את המחשבה שעלתה בי למקרא הסיפור של שולי רנד, שמדובר בהתנהלות מאד מוזרה ולא הגיונית.

במקום להתיר לאדם כזה לשאת שתי נשים, עדיף להתיר לו לגרש את אשתו בעל כורחה. הרי שני אלו מותרים מעיקר הדין, ויסודו של האיסור הוא רק חדר”ג. איני חושב שיש עדיפות לאחד על השני, אבל בהחלט יש עדיפות למצב שבו כל אדם נשוי לאישה שהוא חפץ בה על פני מצב של ביגמיה דה פקטו, שבו אדם נשוי לשתי נשים במקביל, בפרט כשבאחת מהן הוא אינו מעוניין. נכון שזה אינו פתרון לנשים מסורבות, אבל תחת המגבלות ההלכתיות הקיימות דומני שזו מדיניות סבירה הרבה יותר.

אמנם מקובל להשתמש בהיתר  מאה רבנים רק ביחס לנשיאת אישה שנייה, אבל אין שום הכרח בזה. הרבנות הראשית כדרכה המאובנת בקודש, נצמדת למקובל ולא מעיזה לגעת בו, והשמרנות והאיבון שלה שוב ושוב יוצרות בעיות מעשה ידיה, במקום לפתור אותן. כך למשל ההתעקשות שלהם ברוב המקרים לא לכפות על גט בצורה קשה, ובוודאי לא לבטל קידושין במקרים שבהם הדבר אפשרי לגמרי, מביאה לכך שבני הזוג המעוגנים פונים לחפש את לחמם במחוזות אסורים. כך נוצרת ביגמיה דה פקטו מצד הגבר שחי עם אישה נוספת (אגב, הביגמיה הזאת גם מוכרת על ידי החוק דרך מנגנון ה”ידועה בציבור”, שמבחינת החוק בישראל היא אישה שנייה לכל דבר) וגם לממזרות ואיסורי ערווה מצד האישה שחיה עם בן זוג אחר בלי שהתגרשה מבעלה הראשון. הרצון למנוע בעיות בדרך שמרנית יוצר בעיות חמורות פי כמה, ויש לכך עוד דוגמאות רבות.

אני בטוח שרבים מהקוראים ודאי חושבים לעצמם שגם אם אני צודק יש כאן בעיה פורמלית: היתר מאה רבנים לא ניתן לחרם על גירושין בעל כורחה של האישה, אלא רק לחרם על נשיאת שתי נשים. אני משער שזה גם מה שעומד בבסיס המדיניות של הרבנות שמעדיפה את זה על פני זה. אבל כפי שאסביר כעת לדעתי טענה זו שגויה מכמה וכמה טעמים.

האם ניתן ליישם היתר מאה רבנים על גירושי אישה בעל כורחה

ראשית, לא ברור בכלל שהיתר מאה רבנים היה חלק מהתקנה המקורית. רבים סבורים שזהו היתר שנוסף מאוחר יותר, על בסיס ההלכה שצריך בי”ד גדול בחכמה ומניין כדי לבטל דברי בי”ד קודם (עיקרון שבמקורו עסק רק בתקנות וגזירות של סנהדרין). כך למשל הנתיה”מ (בספר נחלת יעקב חלק השו”ת סי’ ה) כותב שההיתר של מאה רבנים אינו חלק מהחרם המקורי עצמו, ולכן ניתן ליישמו על כל חרם ותקנה מסוגו. בשו”ת מהר”ם שיק אבהע”ז סי’ ד כתב שמדובר בעיקרון כללי שחל על מצבים חריגים שבהם טעם התקנה המקורית בטל. לפי שיטת הרמב”ם (פ”ב מהל’ ממרים), גם במצב כזה עדיין נדרש בי”ד גדול בחכמה ובמניין כדי לבטלה, אבל מהר”ם שיק כותב שניתן לבטלו זמנית גם בהיתר מאה רבנים. גם לשיטתו ניתן ליישם זאת על האיסור לגרש אישה בעל כורחה. אם כן, כמו שמיישמים את ההיתר הזה לגבי האיסור לשאת שתי נשים אין מניעה ליישמו על האיסור לגרש אישה בעל כורחה.

יתר על כן, המקור העיקרי והקדום ביותר שממנו עולה שהיתר מאה רבנים היה חלק מהחרם המקורי הוא המרדכי ביבמות פ’ החולץ סי’ קח. לשיטתו נראה לכאורה שלא ניתן ליישם זאת לגבי גירושין בעל כורחה. אבל מעיון בדבריו שם משתמע די בבירור שהיתר מאה רבנים נאמר על כל תקנות חדר”ג ולא רק על ההיתר לשאת שתי נשים. אם כן, יוצא שאפילו לשיטתו ניתן ליישם את היתר מאה רבנים על גירושי אישה בעל כורחה.

יתר על כן, הסברא נותנת שחדר”ג הוטל על אדם פרטי שלא יישא שתי נשים ולא יגרש את אשתו בעל כורחה. אבל אם בי”ד מוצא לנכון לגרש אישה בעל כורחה והאדם עושה זאת תחת חסות בי”ד, אין סיבה לאסור זאת ובוודאי לא להחרים. להיפך, הרי ר”ג ודאי התכוון לתקן ולא לקלקל (אפשר לטעון כלפיו כעין טענת “לא ניחא לי בתקנת חכמים”). אמנם הזכרתי שלהיתר חדר”ג נדרש היתר של מאה רבנים, ואם היה די בהיתר של בי”ד אחד לכאורה אין צורך במאה חכמים. אבל יש לדחות שמדובר בהיתר מאה רבנים כדי שאדם יגרש את אשתו בעל כורחה או יישא עוד אישה. אבל אם בי”ד מורה להם לעשות זאת אין צורך בהסכמה של עוד מאה חכמים. במחשבה שנייה, נראה לי שאולי זוהי הסיבה לכך שהיתר מאה רבנים מוזכר בעיקר ביחס לנשיאת שתי נשים ולא לגירושין בעל כורחה של אישה. גירושין בדרך כלל נעשים בבית דין, ושם אם בי”ד מורה לו לגרש ודאי שאין צורך בהיתר מאה רבנים. קידושין אדם עושה ללא בי”ד (אפילו רב מסדר קידושין אינו חובה הלכתית). צאו וחשבו, במקרים שבהם בית הדין מוצא לנכון הוא כופה על הבעל לגרש את אשתו בעל כורחו. אז פשיטא שבמקרים שהוא מוצא לנכון הוא יכפה את האישה להתגרש, שהרי מעיקר הדין מגרשים אותה בעל כורחה בכל המקרים. ועד שאתה כופה אותה בגופה, כפה אותה בגירושין בעל כורחה. להבנתי זוהי סברא פשוטה כביעתא.

ומעבר לכל זה, אם אכן הרבנות הראשית מתייחסת לעצמה כסמכות הלכתית מרכזית של כלל ישראל כפי שהם ותומכיהם חוזרים ואומרים שוב ושוב, אז נוצר בימינו מצב חדש שבו חזרה סמכות הלכתית מרכזית לעם ישראל. ממש אתחלתא דגאולה. אם כך, מתבקש שהם יוכלו גם לבטל את החרם הזה בעצמם, בוודאי אם מדובר על ביטול מקומי של החרם לגבי מקרה מסוים. בספרי מהלכים בין העומדים בחלק השישי עמדתי על כך שכל הלכה דרבנן ניתנת להקפאה זמנית על ידי חכמי הזמן אם ראו צורך בכך, והוכחתי זאת מדברי הרמב”ם בפ”ב מהל’ ממרים, זאת אפילו לגבי הלכה שנקבעה בסנהדרין ויש לגביה “לא תסור”. אז לגבי הלכות שנקבעו במנהג או בחרם של חכמים שאחרי תקופת התלמוד, קל וחומר שניתן לעשות זאת.

בנוסף לכל האמור עד כאן, אני רוצה לנצל את ההזדמנות להעיר על ענייני חרמות בכלל.

מבט על חרמי ציבור ומשמעותם

מושג החרם הוא עמום למדיי, הן בספרות התלמודית והן בפוסקים. מתי מטילים חרם ועל מה ומי? מי מטיל את החרם ובאלו נסיבות? על מי הוא חל ומי מחויב לו? איך זה מתבטל? ובעיקר, המושג הזה יוצר אנרכיה גמורה, שכן כל אדם (ובוודאי כל חכם) יכול להחרים אנשים או קבוצות לפי שיקול דעתו, וכעת זה מחייב את כלל הציבור, כולל אלו שלא מסכימים איתו וגם בנסיבות שבהן זה כבר לא רלוונטי. תוכלו למצוא גדרים הלכתיים מסועפים מאד לגבי חרמות, אבל רובם ככולם הם המצאות וסברות של הפוסקים והפרשנים השונים.

אנחנו מוצאים בהלכה חרמות על מגדף, שבועת שווא, זלזול בתלמיד חכם ועוד ועוד. כל אלו הם חרמים רגילים שחלים על אדם שעשה מעשה שראוי לחרם. אבל יש סוג אחר של חרמים שהוא בעצם אופן שונה לתקן תקנה או גזירה. חכמים קובעים איסור על פעולה כלשהי, בדרך של קביעת חרם על כל מי שיעשה אותה בעתיד. חדר”ג הוא מסוג החרמים הזה כמובן. החרמות הללו נקראים אצל הראשונים “חרמי ציבור” או “חרמי קהל” (ניתן לראות סקירה על כך באנציקלופדיה תלמודית, ע’ ‘חרם (חרמי ציבור)’). לא אכנס כאן לפרטי הדין הזה כי הם סבוכים ומאד לא מוסכמים, ורק אומר שוב שישנה תחושה שהם נקבעים על ידי חכמים לפי מה שנראה להם סביר בנסיבות ולא מתוך מקורות מוצקים. זה עצמו כבר אומר דרשני ומורה לנו שגם אנחנו נקראים לעשות זאת.

השאלה לגבי מעמדו של חרם כזה (והקשר שלו לשבועות, לאלות וארורים), למשל האם מדובר בדין דאורייתא, מדברי קבלה, או מדרבנן, שנויה במחלוקת ראשונים. כמה ראשונים ואחרונים כתבו שחרם כזה משמעותו שניתן להחרים אדם כזה ולא שהוא מוחרם מאליו. ובכל אופן, לשיטות אלו צריך להחרים בפועל אדם כלשהו שעבר על החרם כדי שהוא ייחשב מוחרם. יש שכתבו שזה תלוי בלשון שבה נקבע החרם, מה שכנראה לא מצוי בידינו לגבי חדר”ג.

אבל מעל הכל, חרמות יכולים להיות ניתרים בכמה אופנים. פוסקים רבים כתבו שהם ניתרים על ידי חכם כמו נדר ושבועה. אחרים כתבו שהציבור יכול להתירם גם בלי דיני התרת נדרים (שהפה שאסר הוא הפה שהתיר). כמה ראשונים כתבו שציבור יכול להתיר את החרם גם אם לא בטל הטעם שביסודו, (ראו שו”ע יו”ד סי’ רכח סכ”ז בשם תשובת הרשב”א), ואפילו בתוך הזמן שנקבע לחרם (ראו תשובת הרשב”א שם, ובש”ך שם ס”ק פב). אגב, אצל ר”ג כתבו כמה וכמה ראשונים שהחרם היה עד סוף האלף החמישי ולכן הוא בטל מזמן, וגם לשיטות שהוא ממשיך יש שכתבו שכיום לא נדרש היתר מאה רבנים. כך שלגבי חדר”ג בכלל לא ברור שמדובר בתוך הזמן. והריב”ש (סי’ קפה) כתב שאין צריכים לתת טעם לביטול החרם. הציבור שהחרים יכול גם להתיר. בוודאי אם יש הסכמה של חכמי ישראל או של מוסד מרכזי שמייצג אותם, אין מניעה לבטל את החרם כשימצאו זאת לנכון. הסברא נותנת שאם מאה חכמים יכולים להתיר את האיסור של החרם הם גם יכולים לבטל את החרם. עוד כתבו הפוסקים שדי ברוב הציבור ולא צריך את הסכמת כולו. בפרט לגבי היתר לגרש אישה בעל כורחה, כתבו כמה פוסקים שאין צורך  במאה רבנים כדי להתירו שכן הוא קל יותר מנשיאת שתי נשים (ראו אנצי”ת ‘חרם דרבנו גרשם’, הערות 825 והלאה).

בקיצור, דומני שאתם יכולים להתרשם שאין בעיה גדולה להתיר את החרם הזה, בוודאי במקום שהשעה צריכה. כדי להתרשם מהגמישות והעמימות של עניין החרמות שכל חכם קובע את גדריהם כפי שנראה לו, אביא כאן כמה דוגמאות.

דוגמאות

מנהיגי החרדים (החזון אי”ש והרב מבריסק – הגרי”ז) הטילו חרם על בניין ‘היכל שלמה’, מעון הרבנות הראשית בירושלים (מתברר שבעיני הבדולח שלהם הם ראו למרחוק). יש פה ושם כאלה שמקפידים עד היום לא להיכנס ולא להשתמש בבניין הזה, אבל רבים וטובים לא מקפידים בכך כלל, כולל מיטב בנינו החרדים (לתיאור המצב כיום, ראו למשל כאן).

זו דוגמה מצוינת לגמישות של החרם והלכותיו, ולאנרכיה שיכולה להיווצר מהשימוש בו. טעמים פוליטיים הובילו כמה רבנים להטיל חרם על מהלך ומבנה שרבנים אחרים ראו בו מצווה. ברור שיסוד החרם היה אג’נדה פוליטית ואידאולוגית מסוימת, שכמובן לא הייתה מקובלת על הכל. הטלת החרם ניסתה להציב עובדות שיחייבו את כולם. אבל האם כולנו חייבים כעת להימנע מהשימוש בבניין בגלל שהיו רבנים שהמוסד הזה היה לצנינים בעיניהם? זה נשמע לא סביר. עקרונית אין שום מניעה עקרונית שחכמים חרדים יחרימו את הציונים-הדתיים או להיפך, והחרד”לים יחרימו את הלייטים (לפי הגדרתם), ובית הלל יחרימו את בית שמאי ולהיפך. האם אני אצטרך להתרחק מיהודים ציונים-דתיים או חרדים רק כי רב או בי”ד כלשהו החליט להחרים אותם? כל אחד מבין שחרמות כאלה הם מכשיר אידאולוגי ואין להתייחס אליו הלכתית.

אגב, עד 1992 הרבנים הראשיים ישבו בהיכל שלמה ולא מאד הוטרדו מהחרם שהוטל על הבניין (כולל בית הדין הגדול, שבין היתר גם הרב י”ש אלישיב ז”ל כיהן בו). זכור לי שעזיבת הבניין נתלתה בין היתר בחרם (מעת שהחלו לכהן רבנים ראשיים שמזוהים עם החרדים או שכפופים לחרדים). מה שעוד יותר משעשע הוא שמאותה שנה והלאה הרבנים הראשיים אמנם העבירו את מושבם למקום אחר מחמת החרם, אבל זה לא הפריע להם לכהן כרבנים ראשיים. יש לזכור שהחרם על הבניין הוטל בגלל המוסד שהוא איכלס (הרבנות הראשית), וכעת יש שנזהרים מהשימוש בבניין אבל מכהנים בראש המוסד שאיכלס אותו. הרי לכם פאר הקוהרנטיות השמרנית של הרבנות הראשית.

בקיצור, חרם הוא עניין של השקפה. רבנים שמתנגדים מטילים חרם, ואחרים שלא מתנגדים מתעלמים ממנו. חדר”ג כמובן אינו במשפחה הזאת, אבל מהדוגמאות הללו ואלו שעוד יבואו מיד ניתן להתרשם שמושג החרם אינו כל כך מבוסס פורמלית כפי שמציגים אותו. ובוודאי שאם יושב בי”ד בשם רוב הציבור ומבטל חרם כשהשעה צריכה אין שום מניעה לעשות זאת, ובטח אם הוא עושה זאת רק לגבי מקרה מסוים.

דוגמה נוספת היא החרם על שפינוזה, שעלה שוב לכותרות לפני כמה ימים. רב הקהילה היהודית באמסטרדם אסר על פרופ’ יצחק מלמד לחקור ולעשות סרט על שפינוזה במתחם בית הכנסת. פרופ’ מלמד מצוטט באומרו שהוא משועשע ממופע הקנאות המגוחך הזה, כאשר הקהילה ה”קנאית” עצמה מתפרנסת ממכירת מזכרות שקשורות לשפינוזה באותו בית כנסת עצמו. שוב, החרם משמש כאן בעיקר ליחסי ציבור, מה שאינו מפתיע כמובן. במקורו, עניינו העיקרי של חרם הוא יחסי ציבור, אלא שאני טוען שהיחס אליו אמור להיות בהתאם. כך, למשל, אם לדעתי לא היה מקום להחרים את שפינוזה, אזי איני רואה איסור לעצמי לעסוק בכתביו. ומה על הלכות החרם? כבר אמרנו שהלכות אלו הן הלכות שהשכל הישר אמור לעצב אותן. לא ייתכן שאג’נדה מסוימת של חכמים מסוימים, חשובים ככל שיהיו, תכתיב לי מה ללמוד ואיך לעבוד את השם.

אפרופו לימוד פילוסופיה ‘אסורה’, איך אפשר לשכוח את החרם של הרשב”א על עיסוק בפילוסופיה עד גיל עשרים וחמש. האם כל האנשים בכל הדורות הקפידו עליו? ברור לגמרי שלא. מי שחשב שפילוסופיה היא דבר רע ומזיק מצטט את הרשב”א ונסמך עליו (אם כי גם הוא לא אסר אלא עד גיל עשרים וחמש), ומי שסובר שזה עיסוק חשוב ומועיל ורצוי – פשוט מתעלם ממנו. לא שמעתי שמישהו עשה התרה לחרם הזה, או שלפחות יוצאי ספרד וצאצאיהם מקפידים עליו.

ואולי ראש לכולם הוא הנידוי שהטילו על ר”א בעקבות פולמוס התנור של עכנאי. התלמוד עצמו מספר שתלמידיו באו אליו, ובכך הם בעצם הפרו את הנידוי (הנידוי הותר רק ביום מותו). יתר על כן, ר”א עצמו מתלונן על כך שפרט לר”ע, תלמידיו האחרים לא באו אליו עד ליום מיתתו (שאז התלמוד מתאר ביקור של כל החכמים אצלו). מעבר לזה, הגמרא בחגיגה ג ע”ב מתארת גם היא ביקור של חכם מתלמידיו אצל ר”א שיושב בנידוי בלוד. כיצד אותם חכמים הרשו זאת לעצמם? לא מצאתי הסבר (אמנם לא  חיפשתי הרבה מדיי), אבל אני מתרשם שכבר שם היה ברור שזהו נידוי חינוכי, ולכן אם יש סיבה טובה לעבור עליו אז עוברים.

אגב, בחרמי ציבור בכלל, יש פוסקים (ראו אנצי”ת ע’ ‘חרם (חרמי ציבור)’, הערה 32) שכתבו שבאמת לא מדובר ממש בחרם אלא בלשון שמטרתה לחזק את האיסור. אבל אין חובה לנהוג חרם או נידוי על מי שעובר. לאור מה שתיארתי כאן המצב נראה אפילו יותר מרחיק לכת. בעצם המונח ‘חרם’ בא לבטא את עוצמת הבעייתיות שבמעשה שנאסר, אבל לא בהכרח יש להתייחס לכך כאמירה הלכתית מחייבת, בוודאי אם אני עצמי לא מזדהה עם החרם הזה.

ובכלל, כבר עמדו על כך שמנגנון החרם שימש את הקהילות היהודיות בגולה כשלא הייתה אפשרות לנהל את הדברים באופן מרכזי. אבל כיום כשלטענת רבים יש סמכות מרכזית אין סיבה לעשות שימוש בכלי הזה, ומן הראוי להעבירו מן העולם ולבטל את החרמות באופן כללי ככל שהדבר ניתן. לדעתי, הגם שאין סמכות כזאת, מן הראוי להעבירו מן העולם. זהו כלי חברתי מיושן שאבד עליו הכלח.

הערה על טענות בדבר אפליית נשים

כתבתי לא פעם שבהלכה אין שוויון מגדרי. ההלכה אכן מפלה נשים במקרים רבים, אבל יש גם מקרים שהיא מפלה גברים. בכל אופן, ברור שבהלכה אין שוויון. והנה, סביב הדיון במקרה של שולי רנד עולות טענות מרחיקות לכת יותר מאשר האפליה ההלכתית נגד נשים. כך למשל כותב פרסיקו במאמרו הנ”ל:

לו שולי רנד היה אישה הוא היה תקוע. ולו גברים היו תקועים, אני מבטיח לכם, היה צץ משמיים פתרון הלכתי. אבל רק נשים תקועות, אז הרבנים בסבבה שלהם. והחוק הישראלי מאפשר את האפליה המנוולת הזאת.

זו כמובן שטות. ברור שיש ברבנות שמרנות הלכתית, אבל לדעתי אין שם אפליית נשים במובן מהותי. אם ההלכה הייתה מחייבת גברים להישאר עגונים אז היו עושים זאת גם לגברים. הרי יש לא מעט מסורבי גט גברים ואין להם פתרונות יותר מאשר לנשים. ההיתר לשאת עוד אישה הוא נדיר.

פרסיקו מניח שהפוסקים יכולים לעשות כל מה שעולה בעיני רוחם, ולא היא. החופש גדול בהרבה ממה שמתבטא במדיניות הרבנות, אבל אני לא מתרשם שהם דואגים לגברים יותר מאשר לנשים. האפליה העיקרית יסודה בהלכה ולא ברבנות. יש מקום לביקורת על הרבנות שלא עושה כמעט מאומה כדי לתקן את המעוות ולמזער ככל האפשר את האפליה הזאת, אפילו מה שהיא כן יכולה לעשות במסגרת ההלכה. אבל יש להודות ביושר שלא היא מקור האפליה.

חשבו על הדוגמאות הבאות: האם בעיות ממזרות של גברים פותרים בצורה מרחיקת לכת יותר מאשר ממזרות של נשים? וכי לכוהנים מוצאים פתרונות שיאפשרו להם לשאת גרושות? שימו לב שלכוהנות מותר להינשא לגרושים, כלומר שכאן האפליה ההלכתית היא לטובת הנשים. למה הרבנים הללו לא מוצאים כבר פתרונות לגברים האומללים הללו?! ומה עם פתרונות להומואים גברים? כידוע, גם כאן יש פרוטקציה הלכתית לנשים (יחסים לסביים הם איסור קל הרבה יותר).

בקיצור, הביקורת על שמרנות הלכתית היא מוצדקת, אבל פרסיקו וחבריו לדעה סבורים שהשמרנות מופעלת באופן סלקטיבי כלפי נשים, וזה להתרשמותי ממש לא נכון. האסימטריה בין נשים וגברים מוכתבת מההלכה ולא מהרבנות, והשמרנות של הרבנות רק מקבעת אותה (אבל לא היא שיוצרת אותה). כפי שראינו, במקרים מסוימים היחס המועדף בהלכה הוא דווקא לנשים. אני יכול לקבל טענות של אדם חילוני שמוחה נגד אי השוויון בהלכה, ובוודאי אם הוא  מוחה על הכנסתו לחוק הישראלי וכפייתו על חילונים. אבל הטענה שזו מזימה רבנית נראית לי ממש לא מבוססת.

[1] דומני שבעבר כבר עמדתי על כך שלא לגמרי ברור שמדובר באפליה כלפי נשים. הרי כל איסור על קשר בין גבר לאישה הוא איסור סימטרי. כשאוסרים גרושה על כהן, אוסרים גם את הכהן בגרושה. כשאוסרים אשת איש בגבר זר, אוסרים גם את הגבר הזר באשת איש. בהסתכלות הזאת אין באמת הבדל בין גברים לנשים מבחינת היחס ההלכתי אליהם. טוב, בעניין זה אפשר כמובן להתפלפל.

20 תגובות

  1. כתבת: “בהחלט יש עדיפות למצב שבו כל אדם נשוי לאישה שהוא חפץ בה על פני מצב של ביגמיה דה פקטו”.
    מחילה, אבל אם כבר – זה יותר “דה יורה”, שכן הוא אינו חי עם שתי הנשים בו זמנית (ובמקרה של ש”ר זה אפילו מופרך מכל מופרך”).
    ועל כך יש לשאול – לשם מה הצידוד בשימוש היתר מאה רבנים דווקא לצורך גירושין על כרחה?
    ממה נפשך – אם כדי להיות ‘נקיים’ מבחינת החוק – עדיף כבר לשנות את חוקי הנישואין האבסורדיים של מדינת ישראל (אין כוונתי להתיר ביגמיה, אלא לשחרר את המעמד הזוגי מכבלי הרבנות לחלוטין, ויפה שנה אחת קודם. רוצה לומר – מעמד זוגי אזרחי לחלוטין, שלפיו (בין שאר מעלותיו) אשתו הראשונה של מקבל היתר מאה רבנים תהיה משוחררת מכבליה לחלוטין (מלבד הזיקה הדתית, שאם זה חשוב לה, לחיי, ואם לא – אז לא).
    ואם כוונתך כדי להיות ‘נקיים’ מבחינה ציבורית, של תפיסה מגדרית, פמיניזם וכו’ – אתה אדם מאוד חכם. אתה באמת חושב שהפמינסטיות והמגדריסטים למיניהם יניחו לזה לחמוק? יצעקו על ה’פריבילגיה’ שניתנת לגבר לגרש אישה בעל כרחה כאילו היא חפץ וכו’ וכו’ כיד הדמיון הטובה על כולנו. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?! אז עדיף שיעשו משהו שיש לו תקדימים בפוסקים, והוא ביגמיה רק דה יורה, ותו לא מידי.

    1. הסברתי. כי זה מצב יותר נכון מאשר להישאר נשוי לשתיים. לא מעניינות אותי מחאות של פמיניסטיות. זו דעה שלי ולא שלהן.

  2. היכן של הרשבא היה רק לחמישים שנה כך שאין צורך להתיר אותו “ח”א תטו “בין שהועתקו בלשון אחר מהיום ועד חמישים שנה עד היותו בן חמש ועשרים”

      1. מעניין. לא שמתי לב לזה. אבל אני מניח שגם בזמנו מי שדגל בלימוד כזה למד.

  3. אשמח מאוד אם מישהו יקח על עצמו להכין את רשימת אפליות הגבר בהלכה.
    אכן אין סימטריה, אבל רשימה לא קצרה כזאת, תוכל להפריך את המחשבה המקובלת בציבור הרחב כאילו ההלכה נכתבה ע”י גברים תמיד בעד גברים ונגד נשים

  4. מהתורה מי שמתעמר באשתו ומסרב לתת לה גט עובר על איסור חמור בהרבה מכל דיני נישואין וגיטין ודינו מוות:
    כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר-בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
    לא סתם פסוק זה נכתב מייד לאחר וְשִׂמַּח אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח

    ואפשר לומר בפשטות שכיוון שחייב מיתה כל ענייני חוזים וממונות שלו בטלים ומבוטלים.

  5. ראיתי שכבר קדמוני בהערה על דבר החרם של הרשב”א, שהיה רק לכדי 25 שנה.
    בכל אופן, כמדומני שאינו עניין לכאן. הרשב”א היה מנהיג מאוד משמעותי, ודעתו הייתה לצו לאזורים שראו בו מורה דרך. מחוזות אחרים כמובן שלא קיבלו את חרמו של הרשב”א, אך הוא מלכתחילה לא הוחל עליהם. כל הטלתו כנראה נובעת מהתפיסה, שלמנהיג ציבור יש כוח להטיל חרם על הציבור.
    אבל גם עצם העניין לא ממש רלוונטי, שכן החרם *ההוא* לא בהכרח הביע התנגדות *עקרונית* לפילוסופיה, אלא לנוכח המצב, וזו הסיבה שהוא הוגבל לחמישים שנה, ועד גיל 25 (כלומר הזמן בו סביר להניח שאדם משכיל כבר ירכוש לו ידיעה תורנית מספיקה שתעזור לו להתמודד כראוי עם האריסטוטליזם). כלומר, היה זה חרם יותר חברתי מאשר חרם דתי, ולא בדיוק היה פה ניסיון להשליט עמדה מסוימת בצורה טרוריסטית (ואכן, ספרי הרמב”ם הוצאו בפירוש מן החרם, למרות שהרשב”א לא הסכים אתו בכמה וכמה נקודות). הרא”ש, לדוגמה, לא ממש התלהב בהתחלה מהרעיון שהוא יחתום על חרם שכזה, שכן *הוא* חשב שזה לא ממש לגיטימי לעסוק בפילוסופיה (אם כי בסוף כן חתם, משיקול של מעין ‘הרע במיעוטו’).

  6. מונח בזכרוני שבשו”ת “צפנת פענח” הרוגצ’ובר פוסק הלכה למעשה שבימינו אין צורך במאה רבנים כיון ש”כולם שוטים”! (די אופייני לו…). אבל כעת אין הספר לפניי, ולצערי לא ניחנתי בזכרונו המופלא של הרוגצ’ובר כדי לצטט ולציין את המראה מקום במדויק.

    אין לי גם זמן להוסיף ולהתווכח. אבל, אני מכיר כמה וכמה מקרים שבהם גבר חויב ע”י בי”ד רבני לתת גט, ואוים אפילו במאסר אם יסרב. (אדגיש, אני מכיר את המקרים האלה באופן בלתי אמצעי. לא מהתקשורת. אך איני יכול לפרט). המקרים שבהם גברים העדיפו מאסר ארוך על פני מתן גט עוררו הרבה רעש, אך בפועל הם מעטים מאוד. הטענות שהרבנות מסרבת לכפות גט פשוט אינן נכונות. יכול להיות שאילו ישבת אתה בבית הדין אצבעך הייתה קלה יותר על ההדק, אבל זה לא מצדיק הוצאת שם רע על דיינים זהירים יותר.

    1. ברור שיש מקרים כאלה. גם אני מכיר. השאלה עד כמה הולכים עם הכפייה, ובאלו מקרים. ומדוע במקרים שאפשר לבטל את הקידושין מעדיפים לשלם דמי סחיטה לבעל שייתן גט.

  7. בס”ד י’ בטבת פ”ב

    אינני מצוי בפרטי המקרה, אך נראה על פניו שבמציאות הביורוקרטית שבה בית הדין כפוף לעתירות וערעורים – קל יותר בפועל להתיר שאת אישה שניה מאשר לכפות על המסרבת גט. כדי לתת גט – יש צורך להביא את האישה לבית הדין, וזה כנראה לא פשוט וגם לא פוטוגני 🙂

    בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

    1. וטיבותא לשקיא מק”ק אנטוופן, שהביא את מאמרו של פרופ’ עמיחי רדזינר ‘רבו גרשום במדינת ישראל’ (דיני ישראל 17, עמ’ 351-390) התולה את ‘מנהג בתי הדין’ ברתיעה מלהפעיל כפיה ע”י מאסר נגד אישה סרבנית. אפשר רק לדמיין איזו שערוריה תקשורתית תהיה ברגע שבי”ד רבני ישלח אישה סרבנית לכלא.

      בברכה, יפאו”ר

      וכבר הראב”ד כתב ‘ולא מצינו ייסור שוטים לנשים’ ולכן סבר שאישה שמסרבת לעשות את המלאכות שהיא חייבת, רשאי הבעל למעט במזונותיה, אך אין מפעילים כלפיה אמצעי כפיה תקיפים.

  8. השאלה אם רוצים לבטל את החרם או רוצים לבטל את ה”איסור”. (לשאת שתי נשים או לגרש אישה בעל כורחה)
    היתר של מאה רבנים מסמל ביטול זמני נקודתי. אם יבוטל החרם – המשמעות תהיה ביטול האיסור הקבוע והמקובל. האם זה מה שרוצים? (מסוכן לטעמי)
    איזה פלטפורמה יש היום להביע סטאטוס קוו של הסכמה לאיסור גורף, קבוע ומקובל על רוב הציבור? שכפי שנאמר, ספק אם הוא יכול להיחשב איסור דרבנן, אבל הוא נחוץ?

    1. לא הצעתי לבטל את החרם או האיסור. אמרתי שאם אפשר לבטל ודאי אפשר לסייג, כלומר לאפשר לבי”ד להורות על גירושין בע”כ. אמנם חרמות באופן כללי לדעתי כבר לא נכון להשתמש בהם.
      לא צריך פלטפורמה פורמלית. די בהערכה שיש קונצנזוס רחב. אפשר אפילו לכנס מאה רבנים לזה.

  9. זה נראה שיש לרב פה בעייה בהבנת מושג החרם ( באופן מוזר) . חרם זה מושג הלכתי טהור ויש הלכות ברמב”ם ביחס אליו. חרם של חכם ובי”ד מחייב אך ורק את תלמידי הרב או המקום שזהו הבי”ד שלו. לכן חדר”ג מחייב בעקרון רק את האשכנזים שקיבלו אותו עליהם מכוח שרבנו גרשום היה ראש וראשון לגולת אשכנז בזמנו. זה החרם ההלכתי ( ששיך לדיני נדרים וכו’) גם החרם על שפינוזה מחייב את קהילת אמסטרדם ( מיש שיילך אליה היום זו שאלה אחרת). החרם של הקב מברידק לא חייב אף אחד חוץ ממי שראו בו את רבם. הרב אליישיב מעולם לא היה תלמיד של החזון איש ושל הרב מבריסק לכן לא היה מחויב בחרם ( ואכן ישב בבי”ד) וכל הרבנים החרדים האחרונים שמונו – מונו על ידו או מכוחו ( הרב לאו לא בדיוק היה חרדי) .

    גם הסיפור עם תלמידי ר”א דורש אכן שאלה אבל זו שאלה הלכתית שמן הסתםפ יש לה יישוביעם . הרב גם התעלם ,בסיפור עם ר”ע שבא לבקרו, מהעובדה שמסופר שם שיישב ממנו בריחוק ד’ אמות ( מה האג’נדה יכוטלה לסמות את עיני הרב ..) אז למה דווקא על זה שמר אם זה לא רציני ? נפלאות דרכי האג’נדה.

    1. תיקון שורה לפני אחרונה : ( כמה האג’נדה יכולה לסמא את עיני הרב ..)

השאר תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: