הגרלה על חיים (טור 438)

בס”ד

מבוא

בטור הקודם עסקתי במצב של רדיפה הדדית, וסיימתי בטענה שמותר לעשות ניתוח הפרדה של תאומים סיאמיים. בתוך הדיון עלה הצורך לבצע הגרלה כדי להחליט את מי משניהם להציל ואת מי לשלוח אל מותו. הזכרתי שטענו נגדי שיש איסור לערוך הגרלה על חיים, ובכך ארצה לעסוק בטור הזה. אבל לפני כן אקדים דיון במקור הלכתי שיחדד את ההבדל בין תאומי סיאם לבין מקרה רגיל של רדיפה הדדית.

ההבדל בין תאומי סיאם לדו-קרב

המקר הרגיל של רדיפה הדדית הוא דו-קרב. במקרה כזה אחד מהצדדים צפוי למות אבל לא ידוע מי, ולכן בדילמה האם להתערב ולהרוג אחד מהם או לא, התשובה נראית ברורה. אין טעם להתערב כי בין כה וכה אחד ימות ואין לנו עדיפות לאחד על השני. כאן גם אין טעם לערוך הגרלה כדי להחליט את מי להרוג, כי תוצאת ההגרלה לא עדיפה על תוצאת הדו-קרב עצמו. בשני המקרים אחד מהם ימות.

בטור הקודם הסברתי שהמקרה של תאומי סיאם שונה ממקרה כזה של רדיפה הדדית, שכן כאן התוצאה הצפויה היא ששניהם ימותו. במצב כזה הריגת אחד מהם היא אופציה עדיפה שכן כתוצאה ממנה רק אחד ימות. לכן “הריגה” כזאת אינה יכולה להיחשב רציחה (יש שיגדירו את ההפרדה כמעשה הצלה ובכלל לא כרציחה). יתר על כן, במקרה כזה גם אותו שישלח אל מותו בין כה וכה עומד למות, ולכן הרגנו גברא קטילא. זה גם היסוד לטענתי בטור הקודם, שבמצב כזה יש גמירת דעת מצד שני התאומים לתוצאת ההגרלה.

אלו שהתווכחו איתי טענו שאסור לעשות את ניתוח ההפרדה כי יש בזה איסור רצח, ואין דוחים נפש מפני נפש. הנימוק של דחיית נפש מפני נפש הוא מוזר מאד בהקשר הזה. הרי הנפש שדחינו היא נפש שהייתה דחויה בין כה וכה. כעת נראה את ההבחנה הזאת מזווית הלכתית אחרת.

“תנו לנו אחד מכם”

הרמב”ם בהל’ יסודי התורה פ”ה ה”ה מביא את התוספתא בתרומות שנדונה בירושלמי תרומות פ”ה:

נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

אם גויים צרים על העיר ודורשים שימסרו להם אחד מתושבי העיר אחרת הם יהרגו את כל בני העיר, אסור למסור להם את האיש המדובר אפילו אם הגויים ייחדו מישהו מסוים (כלומר גם אם הדרישה היא שימסרו להם מישהו מוגדר ולא שיבחרו סתם אחד מתושבי העיר). תושבי העיר חייבים למסור את עצמם למיתה ולא למסור אף אחד לידי הגויים.

על פניו הפסק הזה תמוה מאד, כפי שכבר העירו נושאי הכלים שם. כך למשל כותב הכס”מ על אתר בשם הרמ”ך מלוניל:

כתב הרמ”ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ”ה) דמש”ה אמרינן בש”ד יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם.

הרמ”ך מתקשה להבין את הפסק הזה. הרי הכלל היסודי הוא שלא הורגים נפש כדי להציל נפש אחרת, בגלל העיקרון של “מי יימר דדמא דידך סומק טפי”, כלומר ערך החיים של כולם שווה. אבל כאן מדובר באופן שאם לא ימסרו אותו אז כולם ייהרגו, כולל הוא עצמו. במצב כזה אין שום סברא שימותו כולם כדי לא למסור אותו, הרי אם ימסרו אותו רק הוא ימות, אבל הוא בין כה וכה ימות, אבל לפחות האחרים יינצלו. בניסוח אחר, במקרה כאן נפשו של הנמסר ודאי שווה פחות (דמו פחות אדום), שהרי הוא בין כה וכה עומד למות.

הכס”מ שם מוסיף:

ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני דיחדו לו וא”ל קטול לפלניא ומש”ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע”פ טענה זו א”א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר”ל קשיא דאמר שאע”פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו.

הוא טוען שאמנם עקרונית יש היתר למסור אדם לגויים במצב כזה (מהטעם שראינו), אבל אם הדרישה של הגויים אינה לאדם מסוים אז אין לנו דרך לבחור את מי למסור. כלומר מה שאסור למסור הוא לא בגלל איסור רצח אלא מפני שאין לנו דרך טכנית לבחור את מי להעדיף. משום מה הוא שולל את האפשרות לעשות הגרלה, ונדון בזה בהמשך. אבל הרמב”ם פוסק כר”ל שחולק על ריו”ח בירושלמי שם. ר”ל סובר שגם אם הגויים ייחדו אדם מסוים אסור למסור אותו (אלא אם כן הוא חייב מיתה, ואפילו שם מידת חסידות לא למסור).

בגלל הקושי הזה, נושאי הכלים מציעים הסברים מאד דחוקים להלכה התמוהה הזאת. לדוגמה, הלח”מ שם טוען שמדובר רק במצב שאין וודאות שהגויים יהרגו את כולם. מעבר לזה שאין לכך רמז בגמרא וברמב”ם (הוא היה צריך לסייג את דבריו למקרה שבו אין וודאות בתוצאה), בכל אופן ברור שגם הוא מסכים שאם יש וודאות כזאת אז במצב כזה באמת מותר למסור את האדם לידי הגויים בכדי להינצל.

בגלל הקושי הזה, הכס”מ שם מציע הסבר אחר, מרחיק לכת מאד:

ואפשר לומר דס”ל לר”ל שמ”ש דבש”ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש”ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה”נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור:

טענתו היא שההסבר של “מי יימר” אינו ההסבר האמיתי לדין ייהרג ואל יעבור ברצח. מדובר בקבלה בידי חז”ל שהסמיכוה על הטעם הזה, אבל דין ייהרג ואל יעבור חל גם במקום שהטעם הזה לא קיים, כמו בסיטואציית המצור של הגויים. מדובר כמובן בטענה דחוקה ביותר שאין לה שום בסיס בתלמוד ובראשונים. להיפך, מהגמרא עולה בבירור שזוהי בדיוק הסברא שמהווה יסוד לדין הזה. הרי לא מובא שם שום מקור אחר, ואף אחד לא אומר שזוהי הלמ”מ. ועוד קשה על דבריו, שהרי במקרה שלא ייחדו אדם מסוים הכס”מ מסביר שברור שאסור למסור אף אחד שכן אין לנו דרך לבחור את האדם שנמסור. אבל גם זה אבסורד, שהרי יש לנו בהחלט דרך: הגרלה (ראו בהמשך הטור). הדבר דומה לחמור של בורידאן שמת ברעב כאשר משני צדדיו אבוסים עמודי כל טוב רק בגלל שאין לו יכולת להכריע לאיזה משניהם לפנות.

לסיכום, דברי הכס”מ תמוהים טובא. אמנם הקושי על הרמב”ם אכן נראה בלתי פתיר, ואין פלא שהאחרונים נדחקים ביישוב דבריו. אז אם הכס”מ והלח”מ וכל נושאי הכלים לא מציעים פשר סביר להלכה הזאת, מה בדיוק עלינו לעשות? אפשר כמובן לפסוק נגד הרמב”ם והירושלמי, אבל עדיין לא ברור כיצד הם עצמם הבינו את ההלכה הזאת. לכן נראה סביר יותר שיש כאן הסבר אחר, ועלינו לחשוב קצת מחוץ לקופסה. אבל לפני כן, אציג את הרלוונטיות של הדיון למקרה של תאומי סיאם.

הקשר לתאומי סיאם

הדין הזה לכאורה סותר את עמדתי לגבי ניתוח ההפרדה לתאומי סיאם. הרי גם שם הטענה היא שאם לא מוסרים אחד למות אז שניהם ימותו, ושם טענתי שבגלל זה חייבים לעשות ניתוח ולמסור אחד למיתה. זוהי טענה תוצאתית שכך נחסכים חיי אדם. טענתי שבמקרה כזה נראה אבסורדי ליישם את דין ייהרג ואל יעבור על רצח. כדי לא לעבור על איסור רצח של אחד מהם אנחנו משאירים את שניהם למות. ברור שכל אחד מהם היה אומר לנו שהוא מוחל על איסור הרצח כלפיו. אבל לכאורה ברמב”ם הזה רואים את ההיפך. עולה ממנו שגם בסיטואציה ששניהם אמורים למות אסור להרוג אחד מהם. אמנם הסברא שלו קשה, אבל לכאורה נראה שזוהי אכן ההלכה.

הסבר ההלכה ברמב”ם

במאמרי בתחומין על הפרדת תאומי סיאם הבאתי את הסברו של פרופ’ אנקר, שלפיו דברי הרמב”ם לא עוסקים בהלכות רוצח ושמירת הנפש אלא בהלכות קידוש וחילול השם. מבחינת הלכות רוצח ושמירת הנפש באמת במצב כזה יש למסור את האחד כדי להציל את השאר, כפי שעולה מהנימוק של “מי יימר” וכפי שהניחו כל נושאי הכלים. אלא שבמקרה של הגויים שדורשים שימסרו להם אחד מאיתנו, הרמב”ם פוסק כר”ל שאסור למסור אף אדם, וזאת בגלל הלכות קידוש השם (המסירה תהיה חילול השם). זו לא הלכה בהלכות רוצח ושמירת הנפש אלא בהלכות קידוש וחילול השם. ובאמת הדין הזה לא מופיע ברמב”ם בהל’ רוצח ושמירת הנפש, אלא בהלכות יסודי התורה (בפרקים שעוסקים בקידוש וחילול השם).

ההסבר הזה מסלק את הקושי לחלוטין ומייתר את כל הדחוקים של נושאי הכלים. כעת אין שום סתירה לדין “מי יימר”. האיסור למסור אדם לידי הגויים לא מבוסס על איסור רצח אלא על חובת קידוש השם. נראה לי ברור שזהו שורשה של ההלכה הזאת ברמב”ם, שכן איני מכיר אף יישוב אחר שלה שנראה סביר. אבל שימו לב שמכאן עולה שבאמת במקרה שבו אין היבט של קידוש וחילול השם, שם יחולו דיני רוצח ושמירת הנפש, ומבחינתם ודאי יש למסור את האחד כדי להציל את השאר (כפי שגם עולה בפירוש מדברי הלח”מ הנ”ל). המקרה של תאומי סיאם הוא כמובן מקרה כזה, שכן אף אחד לא מאיים עלינו ואין כאן שאלה של כניעה לדרישה של טרוריסטים. ההחלטה כאן נעשית מתוך הלכות רוצח ושמירת הנפש נטו, בלי קשר לשאלות של קידוש וחילול השם. מהשיקולים הללו ודאי שיש למסור את האחד כדי להציל את השאר (במקרה של תאומים: השני). איך ניתן לבחור את האחד שנמסור למיתה? בהגרלה.

הדיון הזה מחדד את ההבדל בין מצב שבו התוצאה הצפויה של הרדיפה ההדדית היא ששניהם ימותו, שאז זה דומה למקרה של הירושלמי בתרומות והרמב”ם הנ”ל, לבין מצב רגיל של רדיפה הדדית שבה רק אחד מהצדדים צפוי למות. במקרה הראשון יש חובה להתערב ובשני לא. במקרה הראשון לא קיימת הסברא של “מי יימר”, ולכן ההתערבות מתבקשת וממילא אינה מעשה רצח, ואילו במקרה השני שב ואל תעשה עדיף, כלומר שם אין הצדקה להתערב ולכן התערבות היא רצח. שימו לב שכך הניחו כל הפוסקים ונושאי הכלים של הרמב”ם, אלא שבדיוק בגלל זה חלקם הציעו פירושים דחוקים (הכס”מ) ואחרים אוקימתות (הלח”מ). אם כן, משעה שמצאנו פירוש סביר לדברי הרמב”ם באופן שמותיר את הסברא הזאת על כנה, אין שום סיבה לא לנקוט כמותה להלכה.

מה שנותר לנו לברר הוא עניין ההגרלה.

האיסור לעשות הגרלה: מבט ראשוני

במבט ראשוני הטענה שיש איסור לעשות הגרלה על נפשות נשמעה לי תמוהה מאד. מדוע שיהיה איסור לעשות הגרלה על חיים? יתר על כן, נניח שיש איסור מסיבה כלשהי, האם הוא עצמו לא נדחה בפני פיקוח נפש? הרי אם לא נעשה את ההגרלה שני התאומים יושארו למות. אפשר היה אולי לטעון שהאיסור הזה הוא חמור כל כך עד שהוא דוחה פיקוח נפש, למשל מפני שהוא שייך לאביזרייהו דעבודה זרה (כמו ניחוש או כישוף, לפחות בשיטת הרמב”ם שמביא אותם בהל’ עבודה זרה). אבל גם זה מאד תמוה, שכן אנחנו מוצאים בהלכה לא מעט הקשרים שבהם נעשות הגרלות. למשל, חלוקה של ירושה או שותפות, פיס במקדש וכדומה. גם בספרות ההלכה והשו”ת מוזכרות הגרלות בהקשרים שונים (ראו על כך במאמר מידה טובה לפרשת פנחס, תשסז). אם היה כאן סרך עבודה זרה שחמור עד כדי כך שהוא דוחה אפילו פיקוח נפש, לא סביר שהיו עושים בזה שימוש בהקשרים בנאליים וממש לא דחופים אחרים.

מעבר לכל זה, איסור לא תנחשו או כישוף יכול להיות שייך במצב בו אנחנו מצפים שההגרלה תניב לנו תשובה או הכרעה לשאלה מהותית. למשל, אם בהגרלה על תאומי סיאם אנחנו חושבים שההגרלה מגלה לנו שלאח האחד מגיע יותר למות ולשני להינצל. בזה יש אולי סרך ניחוש. אבל בתאומי סיאם ובמקרים דומים ההגרלה לא נעשית כדי לקבל תשובה ‘נכונה’. מטרתה היחידה היא ליצור מוצא הוגן במקום שבו לא ניתן לחלק את התוצאה בשווה בין שני הצדדים. הרי אי אפשר להחיות כל אח בחצי, שכן או שאדם חי או שהוא מת. במצב כזה, במקום לחלק בשווה את התוצאה אנחנו מחלקים בשווה את הסיכוי לקבל אותה (או בשפה אחרת: מחלקים כאן את תוחלת הרווח במקום את הרווח עצמו). אם כן, במקרה כגון זה ההגרלה היא בסך הכל דרך ליצור חלוקה הוגנת בין הצדדים. אין כאן ניחוש ולא מיסטיקה ולא ספקולציות לגבי רצון שמים וכדומה. לצעד כזה אין ולא יכול להיות בדל קשר לאיסורי כישוף או ניחוש. זה גם השימוש המקובל בהגרלה בהלכה (למעט גורל הגר”א שהוא באמת בעייתי. ראו על כך במאמרי הנ”ל במידה טובה לפרשת פנחס, תשסז).

אז מה יכול להיות המקור לאיסור הזה? ובפרט, כיצד ייתכן שהוא דוחה פיקוח נפש?

ספר ‘חסידים’

מקור הדין הזה הוא בספר חסידים[1] סי’ תשא, שם כתוב כך:

בני אדם שבספינה והיה רוח סערה אין רשאים להפיל גורלות שאם יפול על אחד מהם צריך להטילו בים אין זה לעשות כאשר עשו ליונה בן אמיתי, השתא אסמכתא לא קניא לענין ממון וכ”ש לענין נפשות שלא יסמכו ע”פ הגורל, ואשר כתיב (ש”א יד, מב) “ויאמר שאול להפילו בינו ובין יהונתן בנו וילכד יהונתן”, שם היה ארון ומה’ כל משפטו והם ידעו באיזה ענין להטיל. אבל עתה אין לסמוך על הגורל שנאמר (יהושע יח, ו) “ויריתי לכם גורל פה לפני ה’ אלהינו”. ואפי’ בממון אין מפילים גורל אלא כשחולקים בשוה, אבל אין משימין שתי חתיכות כנגד חתיכה אחת אא”כ שוים שתיהן כאחת, ולא חתיכה גדולה כנגד חתיכה קטנה אלא בשוה באומד הדעת, ולפי שהיו צריכים שני שעירים יום הכפורים גורל לכך היו שוים במראה ובקומה.

רואים שלא רשאים להפיל גורלות להטיל אדם לים כמו אצל יונה בן אמיתי. הוא טוען שהמקומות שבהם עשו גורלות על חיים נעשו על פי הדיבור, אבל בלי זה הדבר אסור.

מתוך דבריו ניתן להבין שהנימוק שלו הוא טכני: אסמכתא לא קניא. כלומר הגורל לא יכול להכריע כי לצדדים אין גמירת דעת לקבל את התוצאה (כאשר הגורל נעשה על פי הדיבור, הוא סבור שיש גמירת דעת כזאת, או שלא דרושה גמירת דעת). הוא גם כותב שמה שעושים גורלות בממון הוא רק כשהחלוקה היא בשווה שאז יש גמירת דעת כי שני הצדדים מקבלים את אותו חלק (כמו בשני השעירים ביום הכיפורים, שהיו שווים בקומה, במשקל ובדמים)[2]. אבל בגורל על נפשות כמו אצל יונה רק אחד שייצא בגורל יוטל לים והשאר יינצלו. מכיוון שהחלוקה שם אינה שוויונית אין לגביה גמירת דעת של הצדדים, ואת זה אסור לעשות.

מדוע גמירת הדעת היא רלוונטית? מסתבר שברגע שיוצא אדם כלשהו בגורל הוא יכול לטעון שאינו מקבל את התוצאה ומעיקרא לא הייתה לו גמירת דעת לגבי ההליך כולו.[3] אם כן, כעת אי אפשר להטילו לים שכן הוא אינו מסכים ואני נחשב כרוצח. הנחתו של בעל ספר חסידים שההטלה לים מתאפשרת רק אם המוטל עצמו מסכים לכך (מקבל את דין הגורל), וכשאין גמירת דעת אי אפשר לעשות זאת.

נמצא שלשיטתו הבעיה אינה איסור לעשות גורל אלא איסור רצח. אסור להרוג את האדם נגד רצונו, גם אם הדבר עשוי להציל חיים של אחרים. אגב, ברור מכאן שאין איסור מיוחד על הגרלה בנפשות. האיסור הוא לעשות הגרלה ללא גמירת דעת, בממון, בנפשות, או בכל תחום אחר.

כעת אסביר מדוע אין ללמוד מדברי ספר חסידים לנדון של הפרדת תאומי סיאם (ראו על כך במאמרי הנ”ל בתחומין).

השוואה להפרדת תאומי סיאם: גמירת הדעת

אפילו אם צודק בעל ספר חסידים, האם ניתן לגזור מכאן מסקנות לגבי תאומי סיאם? אין ספק שלא, וזאת מכמה סיבות. לפני שאגיע לכך שגם בעל ספר חסידים לא באמת פוסק כך, אומר שכפי שראינו במקרה של תאומי סיאם שני התאומים עומדים למות וההגרלה היא הדרך היחידה שלהם להינצל. האם יש ספק שבמקרה כזה יש להם גמירת דעת כשהסכימו להגרלה? הרי זה מה שנותן להם את הסיכוי היחיד שלהם להינצל. ואם זה שעלה בגורל אחרי ההגרלה יחזור בו? דבריו בטלים שכן הוא שולח את שניהם למות ואת זה כמובן אף אחד לא רוצה. הסכמתו מעיקרא כללה גם התחייבות לא לחזור בו לאחר מכן ולהסכים להחלטה להשליכו למים. יתר על כן, כפי שראינו למעלה, מסירת אדם למיתה במקרה שבו בין כה וכה הוא עומד למות אין בה איסור. לכן ספק רב בעיניי אם בכלל נדרשת במצב כזה הסכמה של האח המומת. אבל בכל אופן ברור שאותו אדם יעדיף לערוך את ההגרלה שנותנת לו את הסיכוי היחיד להינצל.

מאותה סיבה גם אין מניעה לעשות הגרלה במקרה שהביא הכס”מ הנ”ל. שם מדובר על הגרלה בין בני אדם כדי שנמסור אחד לגויים כדי להציל את השאר. שימו לב שגם שם האלטרנטיבה היא שכולנו נמות, וההגרלה היא שנותנת לכל אחד מאיתנו את הסיכוי היחיד לחיות (אם לא נעלה בגורל). יתר על כן, במקרה ההוא, הסיכוי למות הוא קטן מאד (שהרי בוחרים רק אחד מכלל תושבי העיר, ולא אחד משניים כמו במקרה של תאומי סיאם), אז ודאי שיש גמירת דעת לבצע את ההגרלה. לכן שם, לולא הלכות חילול וקידוש השם ודאי שהיה היתר ואף חובה לבצע הגרלה.

שימו  לב שמכיוון שבמקרה של תאומי סיאם או הכס”מ (לולא דיני חילול וקידוש השם) לא ניתן לתת לשניהם חלק שווה, אזי הדרך היחידה היא לחלק ביניהם בשווה את הסיכוי לקבל את התוצאה הרצויה (לחלק בשווה את תוחלת הרווח). הגרלה הוגנת שנותנת 50% לכל אחד להינצל, היא שווה הערך של חלוקה לחתיכות שוות כשזה אפשרי.[4]

השוואה להפרדת תאומי סיאם: רודף מול מציל עצמו בנפש חברו

אלו שמביאים את המקור הנ”ל מספר חסידים, מתעלמים ממקור נוסף באותו ספר, בסי’ תרעט, שם לכאורה כתוב הפוך:

בני אדם שעוברים בים ועמדה עליהם רוח סערה לשבר הספינה או להטביעה בים ושאר הספינות עוברות בשלום בידוע שיש בספינה מי שחייב ורשאים להפיל גורלות, על מי שיפול הגורל ג’ פעמים זה אחר זה רשאים להפילו בים, ומתפללים שלא יפול על הזכאי אלא על החייב שנאמר (ש”א יד, מא): “ה’ אלהי ישראל הבה תמים”, וכתיב (יונה א, ז): “ויפול הגורל על יונה”, וכתיב (שם שם, יב): “שאוני והטילני אל הים”. ולמה לא אמרו לו ליונה תשליך עצמך אל הים? אלא לא רצה להשליך עצמו, ועוד גוים היו בספינה ומוטב שישליכוהו הם. ואם יש שם כלי או עריבה קטנה אל ישליכוהו בים אלא יתנוהו שם באותה כלי ואם ינצל ינצל. קודם שנכנסים בים אם יבא רוח סערה מי שחטא בדבר שיש בו סקילה אפי’ בשוגג שיפילו גורלות ועל שיפול להטילו בים לא יפרוש בים.

גם את ההלכה הזאת הוא לומד מהמקרה של יונה, אלא שכאן הוא כותב שמותר לבצע הגרלה ולהשליך אחד מהם לים. הסתירה מול הקטע שהובא למעלה (סי’ תשא) זועקת דרשני. לא בכדי, כמה אחרונים כתבו שהוא חזר בו או סתר את משנתו (ראו להלן).

אבל כשמתבוננים היטב בלשונו רואים שהקטע האחרון עוסק בסערה שמאיימת רק על הספינה של יונה וכל שאר הספינות מסביב שטות בשלווה, בעוד שהמקרה הראשון עוסק בסערה שמאיימת על כל הספינות. מקור החילוק הוא במדרשי חז”ל (למשל ראו במדרש שמעוני יונה, רמז תקנ, ובפרקי דר”א פרק י ועוד) שכותבים בפירוש שזה היה המצב אצל יונה. מדוע יש הבדל בין שני המצבים הללו?

כאשר הסערה מאיימת על כל הספינות אין שום סיבה לחשוב שהסערה נולדה בגלל חטא של אדם מסוים בספינה המסוימת הזאת. זוהי סערה כדרכו של עולם. יתר על כן, אם הסערה הייתה בגינו של אדם מסוים הרי לא נכון לסכן את כל הספינות בים בגללו. במצב כזה הקב”ה היה מחולל סערה סביב הספינה הזאת לבדה. לכן במצב שבו הסערה היא כללית אין רשות לעשות הגרלה, וזאת פשוט מפני שאין שום אינדיקציה שהשלכת אדם לים באמת תשקיט את הסערה. זוהי לכל היותר ספקולציה מטפיזית-תיאולוגית, שבעיניי גם קצת משוללת היגיון. ובכל זאת, לדעת בעל ספר חסידים אם כולם היו מסכימים, אז מותר היה לעשות הגרלה גם במצב של סערה כללית, אולי מפני זה שבכל זאת בשלו הסער הזה והשלכתו תציל אותם. זו אמנם ספקולציה, אבל מותר לאנשים בהסכמה כללית לנסות ולהינצל באופן הזה (בפרט שהאלטרנטיבה היא שכולם ימותו). אבל לשם כך דרושה הסכמה של כולם, וכשאין גמירת דעת אזי ההסכמה שניתנת אינה תקפה. כך הוא כותב בקטע הראשון, ולכן אסור לעשות הגרלה.

אבל במקרה השני, כשהסערה מאיימת רק על הספינה המסוימת הזאת וכל השאר שטות בשלווה, זוהי אינדיקציה ברורה שמן השמים מחפשים אדם מסוים בספינה הזאת. כאן לא מדובר על ספקולציה בעלמא. ההנחה שהטלתו לים תציל את הספינה היא סבירה ומתבקשת בסיטואציה הנתונה, ולכן כאן מותר לעשות הגרלה ולהשליכו לים. כאן הדבר גם אינו תלוי בדין אסמכתא, שכן ההשלכה לא תלויה בהסכמתו. אם התברר בגורל שהוא זה שבשלו הסער, אזי יש לו דין רודף והם יכולים להשליכו גם בלי שהוא מסכים. שאלת האסמכתא אינה רלוונטית כאן. אגב, זה מחדד עוד יותר את העובדה שהאיסור כאן אינו מצד ניחוש. הרי דווקא בסיטואציה השנייה ההגרלה נעשית כדי לדעת את מי מחפשים בשמים, שזה ממש ניחוש. במקרה הראשון ההגרלה נעשית מסיבה עלומה כלשהי, וזה בוודאי לא יותר ניחוש מאשר במצב של סערה לוקלית.

כעת גם ברור שההשוואה למקרה של תאומי סיאם היא מופרכת לגמרי. במקרה של תאומי סיאם, ההנחה שניתוח ההפרדה יציל אחד מהם היא עניינית-מדעית ולא ספקולציה תיאולוגית. לכן גם שם יסכים בעל ספר חסידים שההגרלה מותרת (ואף חובה לעשותה), וזה אינו תלוי בדיני אסמכתא. מה עוד שכפי שראינו בסעיף הקודם כאן ישנה גמירת דעת ברורה של הצדדים, ולכן בעיית האסמכתא כלל אינה קיימת (כלומר שאפילו אם הניתוח היה ספקולציה מטפיזית היה מותר לעשות אותו. סוף סוף, זה הדבר היחיד שיכול אולי לתת להם סיכוי כלשהו להינצל).

תשובת הרב עובדיה

שנים אחרי שכתבתי את המאמר, מצאתי שהרב עובדיה בשו”ת יביע אומר חו”מ סי’ ד מאריך מאד בעניין זה. הוא דוחה שם את הראיה מספר חסידים בכמה אופנים. בין היתר הוא מביא כמה אחרונים שכתבו שבעל ספר חסידים חזר בו (מכוח הסתירה שראינו). כנראה זהו המקור שעליו נסמכו בני הפלוגתא דידי. הוא דן שם האם בכלל ניתן ללמוד הלכות מהתנהלותם של הגויים בספינתו של יונה.[5] בסעיף ד שם הוא מביא את הסתירה הנ”ל בדברי הספר חסידים, ומביא שבספר מדרש תלפיות יישב את הקושי כדבריי כאן (הוא חילק בין סערה שתוקפת רק את הספינה שלנו או את כל הספינות). באופן אחר הוא מסביר שם לפי מדרש פרקי דר”א שהמלחים שם ניסו לראות האם אכן הטלת יונה לים משככת את הסערה (הכניסו רק חלק ממנו לים) ורק כשראו שזה אכן מועיל הטילוהו לים לגמרי. אבל בלי בדיקה כזאת אסור לעשות כן. שימו לב שגם היישוב הזה מניח שהאיסור נבע מזה שמדובר בצעד שאין לו בסיס הגיוני. כלומר אין באמת איסור לבצע גורל בנפשות, אלא במקום שלא ברור האם הטלת מישהו לים תועיל או לא (ולכן אם מנסים ורואים שזה מועיל – מותר להטילו), וזה ממש כדבריי כאן.

אמנם בסעיף ה שם הוא מקשה על ספר חסידים מהירושלמי תרומות (שנפסק ברמב”ם הל’ יסודי התורה שהובא למעלה), ששם רואים שאין למסור אחד כדי להציל את השאר. אבל למעלה כבר הסברתי מדוע זו אינה קושיא כלל (שכן בירושלמי תרומות וברמב”ם מדובר על הלכות קידוש וחילול השם). בפרט שההלכה הזאת עצמה (לולא ההסבר שהצעתי) תמוהה טובא כפי שכתבו נושאי הכלים שם, וקשה להסיק ממנה מסקנות הלכתיות לדינא.

בכל אופן, מסקנתו (שהביא לה כמה מקורות מהאחרונים) היא שאין לסמוך על גורל בנפשות. איני מבין את הבסיס לטענה הזאת, ולהבנתי אין להבחנה הזאת שום מקור. יתר על כן, כפי שהסברתי למעלה איני מבין איזה איסור יש כאן, וגם אם יש איסור כזה, לא ברור מדוע הוא עצמו אינו נדחה בפני פיקוח נפש. ואם יש איסור חמור שאינו נדחה (אביזרייהו דעבודה זרה) אז לא ברור מדוע מותר לעשות גורל בממונות ובהקשרים שאינם נפשות. לכל זה לא מצאתי תשובה בדבריו שם למעט עניין האסמכתא. אבל כאמור שיקול האסמכתא רלוונטי רק היכא שהפעולה מבוססת על ספקולציה והתועלת שבה אינה ברורה.

נראה שלזה בדיוק כוונתו שם. יש איסור לעשות גורל רק במקום שבו יש הנחה שהגורל מברר שאלה כלשהי בדרך של ספקולציה מיסטית. יש לזכור שההקשר בו רב עובדיה דן שם, הוא בחירת רב על ידי גורל. במקרה כזה הגורל באמת לא מיועד לבצע פעולה הגיונית (מדוע להניח שמי שעלה בגורל הוא הרב המוצלח ביותר?!). אם כן, גם אם ישנו איסור על גורל בנפשות הוא נוגע רק למצב שבו הגורל אמור להכריע באופן לא טבעי, כלומר כשהוא נעשה למטרות מיסטיות. כך גם הסברתי במאמרי הנ”ל לפרשת פנחס, שכשהגורל מיועד למצוא תשובה לשאלה נעלמת יש בכך איסור (אלא אם הוא נעשה על פי הוראה הלכתית מלמעלה). אבל אם הגורל בא לחלק סיכויים במקום שבו לא ניתן לחלק את הדבר נשוא הוויכוח, שם בהחלט נכון לבצע גורל ואין בו משום ניחוש ולא משום אסמכתא. כפי שראינו, זהו בדיוק המצב בסוגיית הפרדת תאומי סיאם.

אמנם איני מבין את ההבחנה שהוא עושה בין נפשות להקשרים אחרים. לכאורה ההיפך הוא הנכון, בהצלת נפשות יש יותר מקום להתיר איסור מאשר בממונות. כנראה כוונתו שבנפשות האדם פחות מסכים לתוצאות ההגרלה (כי זה לא רק עולה לו כסף, אלא בחייו) ולכן יש בעיית אסמכתא. אבל גם כאן הוא לא צודק לדעתי, שהרי בה במידה האדם מרוויח חיים (ולא רק כסף) בהגרלה הזאת, ולכן דווקא שם יש יותר סבירות שהוא מסכים לתוצאה (וכאמור, כשההסכמה תקפה אז מחאה בדיעבד אינה מועילה).

בכל אופן, נמצא שגם למסקנת הרב עובדיה, אולי יש איסור לעשות גורל (בנפשות?), אבל הוא לא רלוונטי למקרה של תאומי סיאם.

[1] עצם העובדה שמדובר בספר חסידים כבר מעוררת תמיהה. אם הוא אוסר הגרלה מפני שיש בזה ניחוש או כישוף, דומני שלא מעט מההנהגות שמופיעות אצלו ואצל חסידי אשכנז בכלל היו אמרות להיאסר לא פחות. להלן נראה שבאמת לא זה יסוד האיסור אצלו.

[2] אמנם מפורש בגמרא שהדין הזה אינו מעכב, ולכן דבריו תמוהים. ואולי מכיוון שזה נעשה על פי הדיבור לכן זה חל גם כשהחלוקה אינה לתוצאות שוויוניות.

[3] זה מזכיר לי את הסיפור שמביא רבי יחזקאל אברמסקי שהיה אב”ד לונדון (ראו במאמרי כאן), על אדם שבא אליו בטענה שלווה בריבית מפלוני ולאחר ששילם תבע את הריבית בחזרה (ריבית קצוצה יוצאת בדיינים). לא אכנס כאן לפרטי הסיפור, אבל כדאי לשים לב מי כאן הרשע ומי הצדיק. אותו לווה הסכים להלוואה בריבית כדי לקבל את הכסף, המלווה נתן לו הלוואה כי חשב שיקבל ריבית, והלווה כנראה התכוון מראש להוציא אותה ממנו בחזרה לאחר מעשה. כלומר הוא התכוון לקבל את ההלוואה בשקר. אז מי כאן הרשע? זה בדיוק כמו במקרה שלנו, ששני הצדדים מסכימים להגרלה אבל כשיוצאת תוצאה שלא נראית לי אני מבטל את הסכמתי. אם הייתי זוכה אז הייתי שותק באלף שפות כמובן, ושולח את אחי למות וניצל בעצמי.

[4] על פי תורת המשחקים הם אמורים להסכים גם להגרלה לא שווה, שכן האלטרנטיבה היא למות בוודאות. לכן כל סיכוי שהוא להינצל הוא אופציה טובה יותר. אמנם יש כאן סוג של “משחק השפן” (=מי ימצמץ ראשון. ראו על כך בטור 287), כי כל אחד משניהם יכול להתעקש ולבנות על כך שהשני ייכנע כי גם מבחינתו כל סיכוי עדיף על התוצאה של מוות ודאי שמתקבלת בהיעדר הגרלה.

[5] כעין מה שכתבו על המג”א בסי’ קנו שלמד מלבן שלא נותנים לצעירה להינשא לפני הבכירה.

16 מחשבות על “הגרלה על חיים (טור 438)”

  1. הגיעה התגובה הבאה למייל:

    אין לי אפשרות טכנית להגיב באתרך אי לזאת ובהתאם לכך נאלצתי לכתוב במייל

    יש בהלכה הזאת קושי בסיסי שלא נגעת בו –

    מה פירוש – “תנו לנו אחד מכם ונהרגנו” “ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל”?

    הרי בפשטות [דלא כלחם משנה] מדובר במקרה שבו הגויים יכולים באופן ודאי להרוג את כולם, אז במה מתבטאת הנתינה והמסירה לגויים?

    אם הכוונה שאסור לבחור ול’סמן’ את מי יהרגו צ”ב בתרתי:

    א. איזו משמעות יש לסימון. לא בגלל שזה מציל אחרים, אלא בגלל שהסימון עצמו אין לו שום משמעות.

    הרי מלכתחילה הם כולם מסורים בידי הגויים והם הודיעו שהם עומדים להרוג אותם [ויותר מאשר ‘הודיעו שהם עומדים להרוג’ אין גם ביחס לזה שאותו מסמנים]. זה כמו לספר לגוי על שאיפה שיש לך שיהרגו את פלוני.

    או אם לחדד את זה בלשון אחרת: הרי ברור שאם הגויים יגידו אנחנו עומדים להרוג את כולם ואתם יכולים לסמן את מי לא יהרגו אין הגיון שייאסר לעשות את זה [ואולי אפילו חובה], אז בעצם בסימון את מי יהרגו מסמנים את מי לא יהרגו, ולמאי נפקא מינה באיזו ‘שפה’ עושים את זה.

    [ועוד יש לעיין מה יהיה הדין במקרה שהגויים יאמרו להם אנחנו עומדים להרוג את כולכם או שתתחלקו ביניכם ל-2 קבוצות שאת אחת מהן לא נהרוג. גם זה ייאסר?]

    ב. אם הכוונה לסימון, מה פירוש – “ואם יחדו להם ואמרו תנו לנו פלוני”, הרי הם כבר סימנו אותו.

    ואם הכוונה שאסור לסייע או לקרב אחד מהם לגויים צ”ב בתרתי:

    א. מהיכי תיתי שאיסור סיוע להריגה [כשברור שהגויים יכולים בלאו הכי להרוג] בייהרג ואל יעבור? ואם הגויים יבקשו ממישהו שיקרב אליהם את כלי ההריגה גם זה יהיה דינו בייהרג ואל יעבור?

    ב. אם דין סיוע להריגה בייהרג ואל יעבור, מאי אכפת לן בזה שהגויים יחדו ואמרו תנו לנו פלוני, ולמה זה יהפוך את דין סיוע להריגה שלא יהיה בייהרג ואל יעבור.

    1. השאלה מעיקרא ליתא. ברור שהגויים יכולים להרוג את כולם אבל הם לא רוצים. או סתם כי לא בא להם להרוג הרבה אנשים או כי יכולות להיות גם להם אבידות ומאמץ וכו’. לכן הם מעדיפים שימסרו להם יהודי אחד בחינם.
      לפי ההסבר שלי כנראה יש גם איסור לסמן את מי לא יהרגו. אבל בכל אופן ודאי שיש הבדל בין סימון מי שיהרגו לסימון מי שלא יהרגו.
      אם הגויים אמרו להם תנו לנו את פלוני זהו מקרה אחר מהמקרה הראשון.
      לשאר שאלותיך עניתי בהסבר שלי.

  2. האם מה שמפריע לחולקים עליך הוא ההגרלה, או עצם העובדה שאנחנו בוחרים מי יחיה ומי ימות?

    נפקא מינה: אם נבחר אחד מהם לא על פי הגרלה, אלא על פי קריטריון דק מן הדק (מי שוקל יותר) או שרירותי (מי נראה יותר חמוד), האם במקרה כזה לא תהיה בעיה של הגרלה? או שברור שמקרה כזה הוא גרוע יותר והגרלה טובה ממנו, אלא שאפילו שם אינם מודים?

  3. מקרה שהיה – ספינה נטרפה והרבה ניצולים עלו על סירת הצלה שלא יכלה לשאת את כולם.
    המלחים זרקו כמה מן הנוסעים לים.
    הם גם עמדו לדין .
    מה נאמר במקרה כזה – כשיש אפשרות לערוך הגרלה ?

      1. בחלק “השוואה להפרדת תאומי סיאם: גמירת הדעת” כתבת:

        “ואם זה שעלה בגורל אחרי ההגרלה יחזור בו? דבריו בטלים שכן הוא שולח את שניהם למות ואת זה כמובן אף אחד לא רוצה. הסכמתו מעיקרא כללה גם התחייבות לא לחזור בו לאחר מכן ולהסכים להחלטה להשליכו למים”.

        אני שואל אם אתה טוען את זה כאמירה כללית, כלומר: שכאשר מתבצעת עסקה שיש בה אסמכתא, ואחד הצדדים חוזר בו לאחר שהפסיד, אין תוקף לחזרה הזאת כאשר היא גורמת להפסד לשני הצדדים.

  4. 1. לגבי הרמב”ם- לכאורה תמוה איך הוא פוסק כריש לקיש נגד ר יוחנן, שזה נגד כלל ברור. ראיתי בעבר באחד האחרונים שההסבר הוא שדעת ר יוחנן מבוססת על המקרה של וחי אחיך עמך שההסבר הוא כר עקיבא ולא כבן פתורא. אבל ההלכה בסוגיא שם שלומדים מוחי אחיך עמך את שיטת ר אלעזר בסוגיא שם- שצריך להחזר ריבית קצוצה. לכן אם הרמבם אכן לא פוסק כרבי עקיבא (ובאמת לא הביא את המקרה עם המים בהלכה למיטב זכרוני) קל וחומר שאין הלכה כרבי יוחנן במקרה הספציפי ולא מטעם חילול ה’ אלא מטעם שאין קדימות לחיים שלך על רצח גם שהתוצאה שימות ממילא.
    2. הסיבה לאסור שלא ייחדו מישהו היא לא כי אין איך לבחור אלא כי אסור לבחור, ומתי שיחדו למסור אותו זה יותר דומה לשב ואל תעשה.
    3. ההנחה שהדין בתוספתא הוא בגלל חילול ה’ בגלל שזה בהלכות יסודי התורה לא נכונה כנראה, כיון שכל דיני יהרג ואל יעבור נמצאים שם, כולל בצנעה, כולל זה שימות ואל ידבר איתה מאחורי הגדר.
    4. ההגרלה- אין לה שום תוקף יותר מבחירה שרירותית. וכי אם מישהו יהרוג את זה שלא יצא בהגרלה הוא רוצח? ושוב לדעתי הבעיה היא לא דרך הבחירה אלא האקטיביות
    5. בתאומי סיאם- אם לשניהם יש חיי שעה- נניח שנה- נראה לי קשה להתיר, רק אם גם כך שניהם ימותו בטווח הקצר גם כך, שאתה רק מציל וזה כעין גברא קטילא/טריפה- יותר נראה לשאתה צודק.

    1. 1. יש עוד מצבים שהרמב”ם חרג מהכלל הזה ודומיו. הרמב”ם פוסק בלא תתגודדו ובאי עביד לא מהני (לפחות לחלק
      מהמפרשים) כאביי נגד רבא, שזה כלל יותר ברור (ואפילו נאמר בו “חוץ”, כהך דקידושין שאין למדים מהכללות אף אם נאמר בהם חוץ). הכללים הללו הם ברירת מחדל, אבל אם יש עמדה ברורה אפשר לחרוג מהם.
      2. מה פירוש אסור לבחור? איזה איסור זה? ברור שטכנית אפשר לבחור. הטענה שאין איך לבחור היא מפני שאסור לבחור שרירותית.
      3. כל דיני ייהרג ואל יעבור הם מדיני קידוש וחילול השם, גם בצינעא. ראה שם בתחילת הפרק שאינו מבחין.
      4. בהחלט רוצח. הוא רוצח אדם חי שצריך גם לחיות. כמו שהורג מישהו כדי להינצל הוא רוצח כי הרג מישהו שאין הצדקה להורגו. לפי חלק מהראשונים מי שעושה כן חייב מיתה (לתוס’ נגד הרמב”ם). האם הוא חייב מיתה בלי קשר ל’לא תרצח’? על מה הוא חייב מיתה? לא מכיר בתורה איסור להיות אקטיבי. להיפך, אקטיביות זה ערך חשוב בעיניי.
      5. לא הבנתי.

  5. 6. וכבר נחלקו הראשונים במקרה ששר העיר אומר לראובןאם לא תהרוג את שמעון (ביידים) נהרוג את שניכם. שלדעת המאירי כל ההיתר הוא רק למסור אף לדעת ר יוחנן, ויש מתירים. במקרה של תאומי סיאם- זה בידיים ולכן לולא אם נאמר שאין כאן ממש הריגה- קשה להתיר אף לפי ר יוחנן קל וחומר לפי ריש לקיש ודעת הרמבם

  6. 2. האיסור לבחור הוא לגרום למיתה של אדם שהיה יכול להישאר חי אם מישהו אחר היה נמסר. אם הגוים כבר בחרו- אכן יתכן שהאדם היה מת בכל מקרה
    3. נכון, אבל אם ככה אז זה המקום של ההלכה הזאת גם אם היא הטעם שלה הוא קידוש ה שביהרג ואל יעבור מצד איסור רצח ולא מצד ההתנהלות מול הגויים
    4. איזה תוקף יש לגורל שנעשה בעל כורחו של התיאום? אם הייתה הסכמה שלו אז אולי אולי אין כאן אסמכתא, אבל אם נניח עושים הרופאים הגרלה והרופא מחליט להרוג את השני אין יתרון להגרלה המסודרת על הבחירה השרירותית.
    5. שאלה פשוטה- אתה מתיר להרוג גם אם שני התאומים יחיו למשך שנה נניח? לקחת לו שנה מהחיים כדי שהאח השני יחיה שנים רבות? או רק מי ששניהם ימותו ממש בקרוב

    1. 2. לא הבנתי איזה איסור יש כאן. רציחה בגרמא? אז גם אתה מסכים שאנחנו מדברים על איסור רצח או אביזריו. אז על מה הוויכוח?
      3. אבל אם זה מתאים גם לקידוש השם אז אין שום סיבה לאמץ את הטענה שמדובר בהל’ רוצח ושמירת הנפש שמובילה לקשיים חמורים בהלכה הזאת.
      4. זה לא נעשה בעל כורחו אלא בהסכמה של אפוטרופוס (=בי”ד), שפועל מהנחה שאילו התאום היה יכול להביע את דעתו הוא גם היה מסכים. בשאלה שאלה האם ניתן לכפות הגרלה לא עסקתי, אבל אני נוטה לחשוב שכן. כופים על מידת סדום (גם לי גם לך לא יהיה).
      5. השאלה מה נקרא חיי שעה. ר”מ פיינשטיין כתב בתשובה שזה כשלושה חודשים. אבל אין לי קריטריון. זהו פרדוקס הערימה. אם מדובר על המשך חיים שלא יביא אותו לחיים בוגרים שיש בהם תוחלת אז מותר. זו לא שאלה של משך זמן מסוים. מעבר לזה, נדמה לי שגם רמ”פ שם (ואולי רק אני חשבתי על זה כשלמדתי את דבריו. איני זוכר) מחלק בין מצב שבו החיי שעה נובעים ממחלה שכבר מקננת בו או ממשהו שעומד לבוא עליו (כמו החילוק של תוס’ בין חץ על הכלי לזורק כלי מראש הגג). אם זה כבר מקנן והוא עומד למות מזה אז אלו חיי שעה. כמובן גם כאן אין קריטרין חד (מה עם מחלה שתהרוג אותו אחרי עשרים שנה?).

  7. 2. מה שאני התכוונתי הוא שרבי יוחנן סבר שהמקרה שלא ייחדו חמור יותר לא בגלל שבמצב כזה אין לנו איך לבחור (סימטריה) אלא שמעשה הבחירה (שהוא אכן אביזריהו של רצח) הוא האסור ולכן אף אם מותר למסור שיחדו אסור ליחד ולמסור (וקל וחומר שאסור להרוג בידיים). וזה לא כפי שכתבת שלדעת ר יוחנן “אין לנו דרך טכנית”.

    אני מבין שלמסקנתך החילוק בין ר יוחנן לריש לקיש הוא מה מוגדר חילול ה ומצד הלכות רציחה ברור שלשניהם מותר על ידי הגרלה אף שלא יחדו. גם זה קצת דחוק בעייני שאם הגוים נותנים לנו לבחור זה יותר חילול ה מאשר אם הם קובעים מישהו ספציפי (נניח כמו שבחרו את רבי עקיבא)

    תודה רבה על התשובות!

השאר תגובה