על חוויה, הפנמה ולימוד (טור 452)

בס"ד

לפני כמה ימים ראיתי קטע חביב מהפייסבוק שעושה היפוך תפקידים משעשע בין גברים לנשים:

מאד מאד נהניתי מהקטע הזה, ואז שמעתי שזהו ז'אנר שכבר קיים שנים, בעיקר אצל שרון מייבסקי, המכונה "הרבנית פשמינה", שהעלתה לדף הפייסבוק שלה כמה קטעים בנוסח הזה. ראו למשל את הקטע הזה.

משמעותה של חוויה בלתי אמצעית

מה אני מוצא בקטעים הללו? אומר בעדינות שמצאנו כבר מחודדים מהם. זה לא היה עובר כדבר תורה של רב פורים בישיבה שמכבדת את עצמה. אבל בכל זאת היה בהם משהו חזק מאד מבחינתי.

התוכן כמובן לא היה חידוש עבורי. מאז ומעולם מאסתי בדיבורים הריקים של רבנים (גברים, מטבע הדברים), בדרך כלל לא העפרונות הכי מחודדים בקלמר, שמספרים לנשותינו החסודות, בז'אנר הבזוי המכונה "שיעורי נשים", שצניעותן מביאה אותנו לחיי עולם הבא ואורך שרווליהן ועובי גרביוניהן מביא על כפיו את המשיח, שקדירותיהן ואלפסיהן הן בגדי כהן גדול, ושמסירות הנפש שלהן על שמירת הילדים ליד הסינר כדי שהבעל יוכל להתפלל וללמוד גדולה מהצלת נפשות, ושבכלל דרגתן העצומה היא למעלה מכל נשיא סנהדרין שהוא גם כהן גדול, בפרט אם אינן יודעות קרוא וכתוב ולא נכשלות בלימוד תורה ח"ו וכו' וכו'. וכמובן, חשוב לציין שמן המפורסמות הוא שההלכה מגביהה מעלה מעלה את מעמד האישה, הרבה למעלה מהגבר. מדרגתה הרוחנית עצומה וגבוהה, בינה יתירה ניטעה בה, כבודה בת מלך פנימה, ומכבדה יותר מגופו. בקיצור, יחס ההלכה לאישה הוא נאור ומופלא יותר מכל מה שתמצאו בחברה אחרת כלשהי. אין גבול לסיסמאות ולדמגוגיות של ההצהרות הנחרצות וחסרות השחר הללו. תמיד חשבתי שאני במקום נשותינו החסודות הייתי מתפוצץ.

אלא שעד עתה זה היה רק בשכל. זו הייתה הבנה ולא חוויה. הבנתי שהקשקושים הללו באים מפיהם של דמגוגים שמנסים להשאיר את הנשים במצבן העגום (במטבח וליד מכונת התפירה) ולמלאן בסיפוק מועיל ומשתיק, וכך להוציא מראשן (החלול) רעיונות מסוכנים של מימוש עצמי או התקדמות אינטלקטואלית ורוחנית רחמנא ליצלן. בקטעים הללו חוויתי בפעם הראשונה מצב שטקסט כזה נוחת עליי, עוסק בי ומופנה אליי כשומע. פתאום הבנתי באופן בלתי אמצעי את התחושה שהדובר עם הזקן והפראק, ובמקרה זה עם פאת הטופ לייס (מה זה, לכל הרוחות?), עושה את צרכיו עליי מהמקפצה, תוך זלזול מוחלט ובוטה בכישוריי וברצונותיי. פתאום הבנתי עד כמה קשה לשומע/ת לחשוב ולהשתכנע במצב כזה שפשוט יורד גשם (אם כי נשים חסודות רבות מצליחות בכך. גדולות מכהן גדול, כבר אמרתי?…). הבנתי שגם הנשים, כמוני, עשויות מאותם חומרים ונעלבות מאותו סוג יחס מגוחך ומעליב. עד עכשיו ידעתי שאם אני הייתי במקומן הייתי מתפוצץ. אבל כעת הבנתי שזה לא היפותטי, אלא משהו שבאמת קורה אצלן (לא צריך שאני אהיה במקומן). הן, או לפחות חלק מהן, אלו שטרם איבדו צלם אנוש למרות המאמצים לאבד אותו מהן, אכן מתפוצצות, בדיוק כמו שהיה קורה לי, ובצדק גמור. העסק עבר ממצב של "וידעת היום" למצב של "והשבות אל לבבך", מהשכל לחוויה.

בהתחלה פשוט גיחכתי למקרא הדרבים וזהו. אבל פתאום הבנתי עד כמה נקודת המבט הזאת מרעננת ומאלפת, ובעצם מאד חדשה עבורי. מבחינתי זו הייתה חוויה חזקה מאד. הצלחתי לחוש את התחושות שעד עתה רק הבנתי בשכל. העניין הזכיר לי את דוגמת החדר של מרי, שכבר הוזכרה כאן כמה פעמים. הדוגמה הזאת מלמדת שניתן לדעת על בוריה את כל תורת האופטיקה לענפיה השונים, אבל אם חיינו את כל חיינו בחדר שחור-לבן אזי למרות כל הידע עדיין אין לנו מושג מהו בכלל צבע. הפגישה עם צבע אדום או ירוק היא חוויה חדשה לגמרי גם למומחה עולמי באופטיקה שיוצא מהחדר, שכן היא מכניסה תוכן חווייתי להבנה השכלית המקיפה אך ריקה שהייתה לו עד עתה.

אציין כי בפעם האחרונה הזכרתי את החדר של מרי בהקשר דומה, בטור 446. גם שם עמדתי על כך שמי שלא חווה את היחס הנשי לאיפור לא יכול לפסוק הלכה בנושא הזה. הרחבתי זאת שם לכל פוסק שנדרש להכריע בשאלה שהנסיבות שלה אינן מוכרות לו בחוויה ישירה (אלא רק אינטלקטואלית). טענתי שבשאלות שבהן החוויה נחוצה להכרעה (אם כי זה כנראה מיעוט קטן שלהן) וכשהמרחק בין העולמות גדול דיו, פוסק כזה אינו יכול ולא רשאי להכריע. זהו בדיוק האפקט עליו אני מדבר כאן. מעודי לא חוויתי את החוויה שחווה אישה כשגברים מדברים עליה מעל ראשה ומשתמשים ברצינות תהומית בסיסמאות מגוחכות שמתארות אותה עבור עצמה, ואין לה אפילו פתחון פה לומר להם שיעשו טובה לכולנו ויקפצו כבר מהמקפצה אל המים ויטביעו את עצמם.

האישה היא נשוא הדיון של הדמגוגים הללו, מין אובייקט אילם שדנים בו ובהתנהגותו מעל ראשו כאילו היה חתול מחמד. שוטי הנבואה הללו מדברים בטון מלומד כאילו הם יודעי כל, ומסבירים לי, הטמבלית, מה הקב"ה יעשה לי ואיזה שכר אקבל על עובי הגרביים ואיכות הבישולים שלי (כל עוד אני מבשלת ושותקת כמובן), כאילו למישהו מהם יש מושג ירוק על מה הוא מדבר. אין צורך לומר שהטמטום של הדוברים ושל הדברים כמובן מחדד ומעצים עוד יותר את תחושת העלבון. פתאום הבנתי את התסכול שמוליך נשים למחאות, לעמדות, לאמירות ולצעדים קיצוניים כנגד השמרנות הדתית. הרבה פעמים הייתה לי (ועדיין יש לי) ביקורת על עמדותיהן, אבל כעת אני מבין שזה בא מתסכול גדול ומוצדק. על גבי חרשו חורשים אווילים ועליי מוטל לשתוק, לבלוע, לעכל ולציית.

שאלת תמה

בשיחה על העניין, חיותה דויטש ירתה לי שאלה מפתיעה בעקבות דבריי ישירות לפנים:

האם לא הגדרת ברגע זה ממש את תפקידה בכוח של האמנות הספרות האגדה והמדרש? האם מה שכתבת כאן אינו סוג של 'לימוד'?

היא מתייחסת לעמדה שהבעתי לא פעם לגבי לימוד אגדה ומדרש. טענתי שאין בזה לימוד, בין היתר מפני שלא מסיקים מכאן מסקנות או תובנות חדשות. והנה, כאן לא למדתי משהו חדש אלא רק חוויתי משהו שהבנתי מראש. ובכל זאת, מה שאני מתאר הוא לקח גדול וחשוב שלמדתי מכאן. האם זה לא לימוד?

היא גם קשרה זאת לאמירות אחרות שלי:

שמעתי\קראתי כמה פעמים אותך מדבר על אי היכולת לפסוק לאדם בלי להבין איפה הוא נמצא, מה תחושותיו באמת. דיברת על שו"תים מהשואה. שמי שלא היה שם, לא יכול לפסוק. לכאורה, תפקיד האמנות וכו', הוא לעשות בדיוק את זה. זה מזכיר לי את התובנה החדשה שהיתה לי, אחרי שראיתי את סרט 'לילה' של גור הלר כשבבת אחת הבנתי באופן אחר לגמרי, והרבה יותר עמוק – את המצב הפלשתיני.

ואכן, כתבתי על הדברים הללו במאמר, בטור הנ"ל וגם בטרילוגיה. אם אכן הגישור על הפער בין החוויות הוא תפקידם של האגדה והמדרש, אזי לכאורה עיסוק כזה הוא לימוד תורה מובהק.

שאלה זו עוררה אותי לחשוב שוב על עמדתי הנחרצת לגבי לימוד אגדה ומדרש. כמו שמרי כשיצאה מן החדר שלה למדה משהו חדש על צבעים, כך גם אני פתאום הבנתי אחרת את הדברים שידעתי עוד קודם לכן. לכאורה זה מה שאמורים לעשות האגדה והמדרש, להעביר את הידע מהשכל לחוויה הבלתי אמצעית. זהו סוג אחר של ידיעה. האם זה אינו לימוד תורה, או לימוד בכלל? אחרי שבטור 450 עמדתי על החובה לנסות ולהיכנס לעמדתו של האחר, נדמה לי שזוהי הזדמנות טובה ליישם את הדברים ביחס לסוגיא זו עצמה.

תזכורת: עמדתי לגבי לימוד אגדה

טענתי לגבי לימוד אגדה בנויה משתי קומות: אין בזה לימוד וזו אינה תורה. אין בזה לימוד כי איננו צוברים תובנות חדשות, ולעולם המסקנות שלנו יתאימו להבנות שעמן הגענו אל הטקסט. זו אינה תורה כי התובנות הללו הן אוניברסליות. מסקנות כמו החובה להיות ענוותן, להתנהג באופן מוסרי, או תובנות פסיכולוגיות שונות, אינן מיוחדות לתורה. בעצם הן בדרך כלל נשאבות ממקורות אחרים (כמו הניסיון שלנו), ורק אחר כך אנחנו מוצאים אותן בטקסטים האגדיים. גם אם יש מאמר או שיעור מחודשים באגדה, החידוש לעולם אינו בתוכן ובמסקנות אלא בדרך הפרשנות (איך הוציאו את המסקנות הידועות הלללו מתוך הטקסט). לפעמים זה יכול להיות מהלך מבריק, אבל הברק הוא רק במישור הפרשני. במערב (=בתוכן ובמסקנות) אין כל חדש.

במינוח שהצעתי בעבר, יש אולי מקום להגדיר את התובנות הללו כתורה בגברא (אבל לא בחפצא), אלא שאם מדרש הוא תורה בגברא אז טענתי שכך הוא גם לגבי קאנט ושאר פילוסופים, וכך הוא גם לגבי החטא ועונשו של דוסטוייבסקי או שאר ספרות יפה ושירה וכדומה. מכל אלו אנחנו לומדים תובנות שונות (כמעט כולן ידועות מראש כמובן, אבל מוצגות יפה בטקסט, והוא מסייע לנו לכל היותר להפנים ולחזק אותן).

מבט נוסף על לימוד האגדה והמדרש

הערתה של חיותה באמת הביאה אותי לחשוב מחדש על עמדתי זו. אתחיל מהסוף: בשורה התחתונה הגעתי למסקנה שאני מקבל את הטענה באופן חלקי. לפעמים יש בעיסוק כזה סוג של לימוד, שהרי המעבר מההבנה לחוויה הוא בהחלט בגדר תובנה והוספת עומק לדברים. אבל אני עדיין מחזיק בעמדתי שאולי זה לימוד אבל התוכן שנלמד כך אינו תורה (בחפצא). כעת אסביר זאת בקצרה.

ראשית, הלקחים שאותם אני מפיק בצורה כזאת הם עובדות ולא נורמות. מה אישה חשה ומה חשוב לה ולא חשוב לה אלו שאלות שבעובדה, וככאלו הן אינן תורה. אפשר גם לעשות סקר בין נשים ולהיווכח בדעתן ובתחושותיהן. עושים זאת כל העת במחלקות (המיותרות) למגדר ולפסיכולוגיה. אז מה עניין תורה לכל זה?! איני טוען שהשאלות הללו אינן חשובות, או שאינן נחוצות כדי לפסוק הלכה. בהחלט כן, כפי שהסברתי למעלה. אבל יש שאלות רבות שנחוצות כדי לפסוק הלכה ולא כולן יכולות להיכנס לגדר תורה. לדוגמה, צריך לדעת תחומים מתמטיים רבים כדי לחשב מרחקי קברים וכלאיים, ואפילו דיני מקוואות. צריך לדעת פיזיולוגיה כדי לפסוק בדיני נידה, טריפות ופיקוח נפש. צריך לדעת פסיכולוגיה כדי להבין את הנפש האנושית ועוד ועוד. האם זה אומר שעיסוק בכל אחד מהתחומים הללו הוא לימוד תורה? לא סביר. אלו לכל היותר מכשירי מצווה לצורך פסיקת הלכה, אבל לא כל מכשיר מצווה לפסיקה הוא לימוד תורה. כדוגמה קיצונית, גם אכילת ארוחת בוקר ושינה טובה נותנות לי כוח ללמוד ולפסוק הלכה, האם זה הופך אותם ללימוד תורה? להבנתי לא.

[בסוגריים אוסיף שיש מקום לדון לגבי בירור עובדתי שנעשה בבית דין (חקירת העדים ובירור המציאות), האם הוא נכנס לגדר לימוד תורה. אני נוטה לחשוב שלא, ולדעתי גם שם מדובר במכשירי מצווה. אבל במסגרת דיון בבי"ד יש אולי מקום לומר שהבירור נעשה כולו בתוך הקשר של פסיקת הלכה ולכן אולי הוא נכלל בלימוד עצמו. כך בירור ארכיאולוגי שנעשה כדי לברר מושג במשנה או בתלמוד יכול אולי להיחשב כלימוד תורה, למרות שלימוד ארכיאולוגיה כשלעצמה להבנתי אינו לימוד תורה.]

שנית, המדרש המודרני הזה בהחלט הוסיף לי ממד חשוב בהבנת החוויה הנשית, אבל רוב המדרשים לא עושים לי זאת. לפחות מבחינתי, מדרשים לכל היותר מטמיעים בי קצת יותר ערכים ידועים וברורים, או תובנות ידועות, אבל לא מוסיפים לי מידע ואפילו לא הבנה והפנמה (חווייתית). במובן הזה, להערכתי המדרש המודרני שהבאתי כאן הוא חריג. שימו לב שהשיקול הזה (בניגוד לאחרים שמובאים כאן) מוביל למסקנה שברוב המדרשים אין כאן אפילו לימוד, ולא רק שזו אינה תורה.

ושלישית, התובנות שעולות מכאן אינן ייחודיות לתורה. אלו תובנות אוניברסליות. הדבר ודאי נכון לגבי המקרה שלנו, שהוא הבנה עובדתית של טבע ואופי האישה או של מצבה בעולם. אבל זה נכון גם לגבי מקרים שבהם אגדה כלשהי מחדדת לי תובנה מוסרית. הסברתי כבר כמה פעמים שערכי המוסר הם אוניברסליים (אין מוסר תורני ייחודי), ולכן לימוד של ערכי מוסר אינו לימוד תורה. חשבו על סיפור שמעלה תובנות פסיכולוגיות (כמו החטא ועונשו), או מוסריות-אנושיות (כמו אוהל הדוד תום) וכדומה. מה ההבדל בין "לימוד" של טקסטים כאלה לבין לימוד המדרש המודרני לגבי מצב האישה? האם זה לא יכול להיכתב ולהילמד על ידי כל אדם, יהודי או לא? האם מצבם של השחורים בארה"ב שחשו שאדוניהם הלבנים מתייחסים אליהם כאובייקטים, כרכוש בעלמא נטול רגשות, חשיבה וכבוד, שונה מהותית מהלקח שנלמד כאן לגבי נשים (איני משווה בין המצבים עצמם כמובן)? במה זה שונה? אך ורק בזהותה הדתית של אם המחבר. מדוע, אפוא, הטקסט הזה יהיה תורה ואוהל הדוד תום או HELP (הסרט והספר) לא?

אפשר כמובן לטעון שאכן כל אלו הם תורה (כך תופסים זאת בבתי מדרש חילוניים כיום, שמבחינתם מקורות השראה הם בהגדרה תורה, אבל כמובן שמבחינתם אין לזה שום משמעות נורמטיבית), אבל אם הכל תורה אז רוקנו את הגדרת תורה מתוכן (ולכן באותם בתי מדרש לדעתי לא לומדים תורה, אפילו כשהם עוסקים בקצות, מה שבדרך כלל לא נעשה שם ולא בכדי). הסברתי בכמה מקומות שאולי ניתן לראות את כל אלו (כולל אוהל הדוד תום) כתורה בגברא, אבל זו אינה תורה בחפצא (לא כמו הקצות). כך או כך, זה לא שונה מלימוד ספרות כללית או פילוסופיה כללית.

אולי במקום שבו האגדה מחדדת לי משמעות של דין, כלומר הוראה  נורמטיבית ששייכת להלכה עצמה, שם יש מקום לראות זאת כתורה. דברים שנאמרים סביב ההלכה בהחלט יכולים להיחשב כתוספת תורנית כלשהי. אבל לגבי לקחים מתחומים אחרים איני רואה כיצד ניתן לראות בהם תורה.

מקור השראה או סמכות

שלוש הנקודות הללו מתמצות בהיבט רביעי שחורז את כולן. כאשר אנחנו לומדים מדרש או אגדה אנחנו עוסקים במקור השראה ולא במקור סמכות. המסקנה מתחילה ונגמרת בי ובמה שנראה לי סביר או מוסרי. אף אחד לא מקבל דברים רק כי הם נאמרו או חולצו מתוך הטקסט האגדי, אלא אם הוא עצמו מסכים למסקנה הזאת (ובדרך כלל כבר ידע אותה קודם). הוא לכל היותר מוצא בו השראה שמהדהדת רעיונות שהוא עצמו חשב אותם עוד קודם לכן, ואולי כפי שראינו כאן גם מטמיעה בו את משמעותם ומעבירה אליו את החוויה שלא נחוותה אצלו באופן ישיר. אבל זה כמובן קורה גם בהמון טקסטים אחרים שלכל הדעות אינם תורה, ובו בזמן לא קורה בחלק גדול מהטקסטים האגדיים. לכן לראות בטקסטים כאלה תורה נראה לי מאד בלתי סביר, גם אם אתחשב בחידוש שמעוררת בי החוויה כפי שתיארתי זאת למעלה. אם לא הייתי מבין לבד (בשכל) את הבעייתיות ביחס לנשים, המדרש המודרני הזה שמעביר את התובנה למישור החווייתי לא היה משכנע אותי שהיא קיימת. הוא לכל היותר יכול לעורר אותי לתובנה הזאת, ואולי לחשוף בפניי שהיא קיימת, וכמובן גם להביא אותה למישור החווייתי אצלי. אבל תובנה חדשה שאיני מוצא בתוכי, שום מדרש לא יגרום לי לקבל אותה. מכאן רואים שהמדרש אינו מקור סמכות אלא לכל היותר מקור השראה.

יש לזכור שכל אחד מאיתנו מקבל השראה ממקורות שונים. זה יכול להיות ספרות טובה או פחות טובה, מעופה של ציפור, עמוד חשמל או פנס בודד שניצב לו בפאתי השכונה, דיבור של עובר אורח ששמעתי באקראי, מזג אוויר קר, תמונה שראיתי, שיר שקראתי ועוד. כל אלו מעלים בי תובנות שונות, חלקן אולי חשובות מאד, ולפעמים אפילו ישימות לתורה ולהלכה, אבל הם לכל היותר מסבים את תשומת ליבי לתובנות הללו ולא מלמדים אותי אותן. השראה ממקור כזה אינה בגדר לימוד. אבל מעבר לזה, כפי שהסברתי התובנות הללו גם אינן ייחודיות לתורה אלא הן אוניברסליות. כל זה משקף את העובדה שהמקורות הללו אינם מהווים מבחינתנו מקורות סמכות. אני לא חייב לקבל את התובנה ששאבתי מהציפור או עמוד החשמל. לכן אני טוען ששאיבת השראה ממקור כלשהו בדרך כלל אינה ראויה להיחשב לימוד, וגם אם יש בה לימוד (כמו במקרה של הרבנית פשמינה) זו אינה תורה מכל הסיבות שתיארתי למעלה. כפי שהזכרתי, בתי מדרש חילוניים מתייחסים למקורות השראה כתורה ולעיסוק בהם כלימוד תורה, אבל הם באמת לא מבחינים בין מדרשים לבין ספרות או שירה או כל טקסט אחר. אני חולק עליהם בזה כמובן.

סיכום

אם אשוב ליחס למדרשים המודרניים, כמו זה שראינו למעלה או אלו של הרבנית פשמינה, נדמה לי שנכון לומר שאני חוזר בי חלקית: זה בהחלט לימוד (שלא כמו העיסוק ברוב המדרשים), בדיוק כמו שיציאתה של מרי מהחדר השחור-לבן שלה לימדה אותה משהו. אבל עדיין אני טוען שמה שלמדתי בצורה כזאת אינו תורה.