מבט על התנצרות: רחמנא ליבא בעי? (ממש לא. טור 498)

בס”ד

לפני כמעט שנה קראתי כתבה מצמררת על ילד יהודי שניצל בשואה על ידי נוצרים, התנצר והפך לכומר. לבקשתו, הוא נקבר כיהודי-נוצרי. התיאור הזה מעורר כמה נקודות ששווה לגעת בהן.

תיאור המקרה

הוא נולד למשפחה יהודית דתית בשנת 1931, בשם יעקב צבי גרינר. כשהיה בן שמונה, פלשו הנאצים לפולין, ושם רצחו את אביו, והובילו את יהודי העיירה, ובהם אמו ושתי אחיותיו לבורות הריגה, שם ירו בהם. הוא ניצל בזכות תעודת טבילה מזויפת ושם פולני-קתולי, גרגור פבלובסקי. אחרי המלחמה הגיע לבית יתומים נוצרי ומשם והלאה חונך כנוצרי והפך להיות נוצרי אדוק. הוא היה בעל זהות יהודית ואף הודיע על כך לראשי הכנסייה, אבל הם אפשרו לו להתקדם במעלות התורה והיראה, עד שבשנת 1958 הוסמך ככומר.

בעקבות מאמר שפורסם עליו והופץ ברחבי פולין, אחיו שחי בישראל (הם לא ידעו זה על הצלתו של זה) שמע עליו ויצר עמו קשר. הם הקימו יחד מצבה על קבר הוריהם ובני העיירה, ואז גרגור החליט לעלות לישראל. בינתיים הוא גם רכש לעצמו קבר בבית העלמין היהודי הסמוך. הוא אף ניסח את הכתובת על המצבה שהקים בחייו:

האב גרגור פבלובסקי, יעקב צבי גרינר, בן מנדל ומרים ז”ל. עזבתי את בני משפחתי כדי להציל את חיי בעת השואה. באו לקחת אותנו להשמדה. את חיי שניצלתי הקדשתי לשירות אלוהים ואדם. שבתי אליהם למקום שבו נרצחו על קידוש השם. תנצב”ה.

בישראל הוא שימש עד פטירתו ככומר בכנסייה ביפו. שם (ברחבה בחוץ) גם נערך טקס האשכבה שלו, בנוכחות נוצרים ויהודים שאמרו עליו קדיש, ולאחר מכן גופתו הוטסה להיקבר בחלקה אותה רכש בפולין.

לכל אורך חייו לא התכחש ליהדותו אבל גם לא הביע חרטה על התנצרותו והיותו כלי קודש נוצרי. בכתבה מתואר שהוא חזר ליהדות בסוף ימיו אבל לא לגמרי ברור לי באיזה מובן. הוא לא הפך לבן הדת היהודית אלא נותר בן הלאום היהודי, כפי שתמיד הגדיר את עצמו. במובן הזה הוא מזכיר את החשמן היהודי של פריז, ז’אן-מארי לוסטיז’ה, שהיה ממוצא יהודי, וכל חייו הגדיר את עצמו בן הלאום היהודי שמאמין בדת הנוצרית ועובד את האלוהים על פיה.

התיאור הזה הוא טריגר טוב לדון בכמה נקודות.

הסיבות לאמץ אמונה דתית ולאמץ לאום

מקריאת הכתבה מתקבל הרושם שגרגור דנן בחר בדת הנוצרית מתוך הכרת טובה על כך שהצילו אותו. זו סיבה תמוהה לבחור באמונה דתית. היו נוצרים שלא ממש הצילו יהודים (אגלה לו בסוד שלאורך ההיסטוריה היו אפילו כמה נוצרים שרצחו יהודים, כולל בשואה, וכולל רבים מאלו שחוללו את השואה). היו גם בני דתות אחרות שהצילו יהודים, והיו גם אתאיסטים כאלה. ובכלל, מדוע הכרת טובה היא סיבה לאימוץ אמונה דתית? לכאורה אמונה ופולן דתי מבוססים על טענות עובדה כלשהן, אלא אם מדובר בפרקטיקה פסיכולוגית גרידא. אם זו פרקטיקה פסיכולוגית, אז גרגור לא היה נוצרי והכל בסדר. אבל אם מדובר באמונה ממש, איני מבין מדוע הכרת טובה היא בסיס רלוונטי אליה.

לעומת זאת, הסיבה לאמץ לאום שייכת יותר למישור הפסיכולוגי. אפשר כמובן להגדיר לאום בצורה אמורפית, בנוסח בנדיקט אנדרסון, שלמה זנד וחבריהם, ואז מדובר בסתם עובדה. כך או כך, גרגור בחר להשתייך ללאום היהודי, או מסיבות פסיכולוגיות או שהוא ראה זאת כעובדה בלתי נמנעת שאינה בשליטתו (אפרופו הטור הקודם שעסק ביכולת של אדם להגדיר את עצמו כזכר או נקבה, שחור, מבריק, יפה תואר, שייך ללאום ולדת כאלה או אחרים).

המסקנה המתבקשת מעקרון החסד (שוב ראו בטור הקודם ובטור 440. אדגיש שאין לו שום קשר לגמילות חסד עם מישהו פרט לעצמי), היא שגרגור חשב שהוא שייך ללאום היהודי בגלל שזו עובדה ואולי גם חש הזדהות עם העם היהודי, אבל מבחינת אמונתו הדתית הוא האמין בנצרות. לפי זה, בקשתו להיקבר בבית עלמין יהודי ושיאמרו עליו קדיש במניין נבעה מזהות לאומית ולא מאמונה דתית, בדומה לחילונים רבים. אני אמנם לא בטוח שהוא היה ער להבדלים הללו, אבל זה כנראה מה שמונח בבסיס תפיסותיו.

הקשר בין הלאום לדת

עד כאן עסקתי במוטיבציות ובהנמקות לאימוץ זהות דתית ולאומית. כעת אני עובר לדון בקשר המהותי ביניהן. מקובל לחשוב שיהדות היא דת ולאום גם יחד, ולא ניתן לנתק ביניהם. אם אכן זהו המצב, יש לכאורה משהו לא עקבי בתפיסות של גרגור שתוארו למעלה. אבל הקישור הזה בין לאום לדת ביהדות יכול להתפרש בכמה צורות.

אפשר לפרש שהכוונה היא שאין תוכן ללאום יהודי מעבר למחויבות הדתית. אני לגמרי מזדהה עם האמירה הזאת, וכבר כתבתי על כך לא פעם. כמובן יש יהודים לא מעטים שחשים יהודים אבל לא מחויבים להלכה. זו ודאי עובדה, אלא שלדעתי תחושתם נטולת בסיס אמתי. זה שוב מחזיר אותנו לטור הקודם על החופש של אדם להגדיר את עצמו. אם אינך יהודי בשום מובן מהותי (למעט אמך), אתה לא יכול להגדיר את עצמך יהודי. אתה יכול כמובן לומר את המילים “אני יהודי”, אבל זה רק מפני שהנעת השפתיים לא מוגבלת על ידי אמינותו של התוכן. הפה סובל הכל.

אפשר כמובן למתן את ההגדרה הזאת, ולומר שאין תוכן ללאום היהודי מעבר למחויבות הדתית, אבל זה לא אומר שצריך לקיימה בפועל. לפי הצעה זו, יהודי הוא מי שמחויב במצוות, גם אם הוא עצמו לא מכיר בכך. זוהי כמובן משמעותה של ההגדרה הראשונה שהצעתי כאן.

אבל עלינו להבחין כאן בין תרבות יהודית ללאום יהודי. לאום הוא עניין גניאולוגי, כלומר שאלה של מוצא. לכן השתייכות לאומית אינה נוגעת לתרבות של האדם. הוא שייך לעם היהודי אבל תרבותו זרה לחלוטין. דבריי למעלה נגעו לשאלת התרבות היהודית ולא לשאלת הלאום. אין תוכן לתרבות היהודית למעט ההלכה והמחויבות אליה. השתייכות ללאום היהודי היא עניין עובדתי.

אפשר כמובן לחלוק גם על זה ולטעון שהגדרה של תרבות לאומית, כלומר של עם, היא עניין אמורפי מאד ולכן קשה לקבוע אותה או לחלוק עליה. מכאן מגיעים לעקרון החסד מהטור הקודם, שאם אדם חש יהודי אז הוא יהודי. למרות המעגליות והריקות של ההגדרה הזאת, היא מבטאת תחושה אינטואיטיבית לגבי קיומו של המושג ‘עם יהודי’ או ‘תרבות יהודית’. עקרונית זה אפשרי, אבל נדמה לי שזה מאד לא סביר באופן כללי ובפרט בהקשר דידן. שוב, איני רואה שום מאפיין או קבוצת מאפיינים שתוכל לסייע לנו בהגדרת תרבות יהודית, אלא אם נאמץ משהו כמכונן: דיבור בשפה העברית, שירת בצבא, תשלום מיסים, צריכת תרבות יהודית, אכילת צ’ולנט בשבת, חגיגות בצורות שונות של חגי ישראל (הבאת ביכורים בקיבוץ, ריקוד לאור השקיעה בט”ו באב, מעגלי שיח מיוסרים ביום רצח רבין, בתשעה באב ובצום גדליה ועוד). בכל אלו יכולים להשתתף גם גוים גמורים, אבל ניתן לומר שאלו גוים שיש להם תרבות יהודית. אין בדבר הזה שום בעיה לוגית, אלא שזה הופך את העניין ללא קשור באמת ליהדות ולעם היהודי.

בניסוח אחר ניתן לומר שהתרבות היהודית היא התרבות שמאפיינת יהודים. ומהם יהודים לעניין זה? כאן נצטרך לאמץ הגדרה לא תרבותית, אלא לאומית או דתית. שוב, זה קצת מרוקן את ההגדרה הזאת מתוכן.

בוודאי שאי אפשר לטעון שאמונה בדת היהודית תלויה בשייכות ללאום במובן אחר כלשהו (למעט המחויבות הדתית עצמה). במובן הזה יהדות תלויה בדת אבל לא להיפך. בעצם, הכי סביר שמדובר בזהות, מה שמרוקן את המושג ‘תרבות יהודית’ מתוכן קשיח כלשהו.

בשורה התחתונה ברור שאין ערך בשייכות לעם היהודי או לתרבותו. זה ענין של עובדה, או לכל היותר פולקלור שאתה בוחר להשתייך אליו. לכן אין בעיה להגדיר מה שרוצים כלאום יהודי או תרבות יהודית, כל עוד לא רואים בשייכות לזה או לזה ערך כלשהו. במקום לדבר סווהילית אתה בוחר לדבר עברית. במקום לקרוא באנגלית אתה בוחר לקרוא עברית. במקום לאכול בייקון אתה בוחר לאכול צ’ולנט בכל שבת שלישית של חודש אי זוגי. לבריאות, רק אל תאמר לי שיש בזה ערך כלשהו. ערך יהודי הוא שם נרדף להלכה. כל מה שמעבר לזה הוא ערך אוניברסלי, כלומר ערך עבור כל אדם, ולכן אינו קשור בשום צורה ליהדות.

היחס להתנצרות

התנצרות של יהודי מעוררת בנו נוגדנים. כששומעים על מעשה כזה הדבר מלווה בתחושה של בגידה, של שפלות אנושית ולאומית. איני רואה שום סיבה למחשבה הזאת. הסיבות הפסיכולוגיות ברורות מאד. הנצרות התעללה בנו לא מעט, וזו ריאקציה טבעית. אבל מהותית, מדובר באדם שעשה את הבחירה שלו. אם הוא מאמין בדת הנוצרית ולא ביהדות, הייתי מצפה ממנו שיעשה את הצעד המתבקש ויתנצר. אם הוא לא עושה את זה – אז הוא לא ראוי להערכה. הוא סתם נותן לתחושת השייכות הפסיכולוגית שלו להכתיב את אמונותיו ודרכי התנהלותו בעולם. אבל כפי שהסברתי למעלה לא אמור להיות שום קשר בין השייכות, שהיא עובדה הפסיכולוגית או החלטה שרירותית, לבין האמונות והערכים שלנו. גם בגלל שהאמונות והמחויבויות הדתיות הן הכרעה נורמטיבית והשייכות היא עובדה, וגם בגלל שבתרבות ובשייכות הלאומית אין שום ערך, אז גם בעזיבתם אין שום פגם.

המצב של גרגור, של שייכות ללאום היהודי (ואולי גם לתרבות היהודית, תלוי איך מגדירים אותה. קדיש וקבורה, למשל) ואמונה נוצרית, הוא בעצם התוצאה המתבקשת מהדיכוטומיה שבה הוא היה שרוי. הפליאה שלי היא הפוכה: מדוע יש כל כך מעט כאלה? כל מי שמשתייך ללאום היהודי אבל לא מאמין בדת היהודית הייתי מצפה ממנו להתנכר אליה ולחפש אלטרנטיבה אחרת. אגב, זה אמור גם כלפי חילוניים, שזה שאינם מאמינים בדת היהודית לא פוטר אותם מבדיקת האלטרנטיבות הדתיות האחרות (משום מה תמיד מאשימים בזה את הדתיים. ראו למשל במו”מ המשעשע עם יוסי מכאן והלאה).

איסור על מיסיון

לא פעם כתבתי כאן שהאיסור על הטפה דתית או אחרת מקומם אותי. בכלל, כל פגיעה בחופש הביטוי והטיעון צריכה לקומם כל אדם (ראו בטור 6 ובטור 118). אם יש מישהו שמאמין בדת הנוצרית ומנסה לשכנע אדם ממוצא יהודי להמיר את דתו, כיצד ניתן לאסור זאת עליו? הוא לא מכריח אף אחד אלא מעלה טיעונים. השומע ישקול אותם, ברצותו יאמץ וברצותו ידחה. הוא הדין לגבי הכחשת שואה. גם זה איסור מקומם בעיניי. אם יש למישהו טיעונים טובים לטובת טענה שלא הייתה שואה או שלא מתו שם שישה מיליון יהודים, ייכבד ויעלה אותם לבחינתו של כל מי שחפץ בכך. אם נשתכנע – אז טוב ואם לא – אז גם טוב. מה פתאום למסור את ההחלטות מה היה היסטורית או מה ראוי לעשות דתית, בידי פוליטרוקים שיחליטו עבורי מה נכון ומה ראוי?! זה ממש בלתי נסבל בעיניי. אוסף האווילים והאינטרסנטים שיושבים בכנסת מחליטים עבור כולנו אלו טיעונים נשמע ואילו לא, מה היה בהיסטוריה ומה לא, וכיצד ראוי לנהוג במישור הדתי וכיצד לא. זה ממש בלתי נתפס בעיניי. זה לא שונה מתרבות התקינות הפוליטית שאוסרת לבטא כל מי רעיונות ודעות שלא מוצאות חן בעיניה. משום מה שם נוהגים להתקומם, אבל זה לא מפריע לנו לאסור על אחרים לבטא את דעתם ולהעלות נימוקים לטובתה.

מבט כללי

בשורה התחתונה, אני לא מבין מדוע הכרת טובה היא סיבה לאמץ אמונה ופרקטיקה דתית. אבל אם אדם מגיע מהסיבות הנכונות (או הלא נכונות, אבל במישור הנכון, השכלי) למסקנה שזו האמונה שלו, אני בהחלט מצפה ממנו לנקוט בצעד המתבקש, לנטוש את אמונתו העכשווית ולהתחייב לזו שהוא מאמין בה. זה כמובן לא סותר תחושות השתייכות לאומיות ותרבותיות, שלא צריכות להיות תלויות בשום צורה באמונתו הדתית. המקרה של גרגור שחש שייכות ליהדות והאמין בנצרות, הוא חריג אבל בעיניי מאד טבעי, ולפלא שלא מצינו רבים כמותו. הרב שמוזכר בכתבה מניח שהוא רצה חזור ליהדות כדת, ואני מבין שהוא הכיר אותו ואני לא, אבל מקופיא נראה לי שהוא טעה וערבב בין שני המישורים הללו.

מתברר שהפסיכולוגיה בכל זאת מניעה אותנו גם במישורים שהיא לא הייתה אמורה לעשות זאת. זה מה שמביא אותי למסקנה העיקרית מאוסף הנקודות שעלו כאן: עלינו להתגבר על החולשה הזאת. יחסנו לאנשים ולאמונות שונות, ואפילו אימוצן של אמונות דתיות ואחרות, לא אמור לינוק מהפסיכולוגיה שלנו ואפילו לא מההיסטוריה שלנו, אלא מדיון ענייני. כולנו כמובן בני אדם, ולכן לכולנו יש פסיכולוגיה, אף אחד לא מושלם, אבל זו חולשה שחשוב להתגבר עליה (ראו למשל בטור 218).

בעולם הנוצרי נותנים ללב מקום מאד מרכזי. גם אצלנו יש שמצטטים “רחמנא ליבא בעי” (שלדעתי משמעותו אחרת לגמרי). הנה כאן בדף שקשור איכשהו לארגון ‘ליבא’, תוכלו לראות דוגמה לשימוש נלוז של יחיאל הררי בביטוי הזה. נראה שמדובר באנשים שרוצים להפוך את כולנו לאתאיסטים (כלומר מאמינים ברגש במקום בשכל). תת הכותרת של הארגון המלבב (תרתי משמע) הזה היא שאפשר לעורר עניין ברשת ללא ציניות וביקורתיות. אז זהו שבלי ביקורתיות אולי אפשר לעורר בנו עניין, אלא שלא תהיה לנו שליטה האם העניין שלנו עוסק בדבר הנכון. כשלעצמי, גם את הציניות לא הייתי מבטל כלאחר יד, אבל בלי ביקורתיות אנחנו נהפוך כולנו לעדר של כבשים. נלך אחרי החלילן המלין שאומר לנו מה לחוש ומה להרגיש (בעצם החלילן הוא הלב שלנו), והוא יצעיד אותנו למעמקי הגיהינום.

אז אחרי הפרגון והדאגה לזכויות הנוצרים והמתנצרים, תרשו לי להמליץ לנטות מנתיבתם (של הנוצרים וממשיכיהם היהודים), ולהבין שהרגש לא אמור ליטול חלק בערכים ובאמונות שלנו. הביקורתיות השכלית היא הכלי היסודי לעניינים אלו, וגם קצת ציניות אף פעם לא מזיקה. בכל זאת, בלי זה נירדם כולנו מרוב חוסר עניין וחוסר ביקורתיות. הרתיעה מציניות היא בעצמה הליכה אחרי הלב. אנשים שפוגשים טיעונים שאין להם תשובה הגיונית לגביה, נתלים בכך שהם נאמרים בציניות וכך הם פטורים מהתייחסות אליהם. לכן דווקא אם נצטייד בקצת ציניות וביקורתיות בריאות, נוכל להתמודד עם טיעונים לגופם ולהשעות את תחושות הלב והפסיכולוגיה שלנו. שלא יפריעו במגרש של הגדולים.

33 תגובות

  1. בסוף, קל מאוד לאדם כריזמטי להוליך שולל אנשים שלא ניחנו בספקנות מספקת ולהציג מידע מסולף. גם לא חסרים בעלי אינטרס כזה.
    אנחנו בתור חברה שרוצה לשמר את זכר השואה צריכים למצוא דרך להלחם על התודעה הציבורית, ואני לא רואה דרך אחרת לעשות זאת.

    1. לא יודע מיהם “אנחנו כחברה”. אני לא חברה אלא אדם פרטי, ואני לא רוצה שאף אחד ידאג לי ולהשכלתי ולערכיי. בטח לא אישי השלטון שלנו. אדם כריזמטי יכול גם להוליך שולל אנשים ולמכור להם שהייתה שואה למרות שלא הייתה. תן לי להחליט מי אומר אמת ומי לא, ואל תחליט עבורי. לא צריך להילחם על שום תודה ציבורית. אין שום חשש שבישראל יכחישו שואה, ואם יהיו ערעורים היסטוריים אז יש להתמודד עמם עניינית או לקבל אותם. בדיוק כמו שלא אוסרים לפרסם דעות אנטי או פוסט ציוניות, ובניגוד לשואה כאן יש חשש שיילכו שבי אחריהן.

  2. כיוון שהמציאות לא מעבדתית, ואני חושבת על מומר מסויים מאד מהמאה ה14 שהפך מרב לבישוף, אין מנוס מלקבוע שלפעמים מדובר בבגידה פשוטה בקהילתך, בהצטרפות לרוצחי עמך.”

    1. אם קהילתך לא צודקת, והגעת למסקנה שאויביך הם הצודקים במעשיהם, אז עליך להצטרך אליהם. הנאמנות במובן הזה אין בה שום ערך. לכל היותר, אם מישהו מתקשה “לבגוד” באחיו זה ניתן להבנה. אבל זו ודאי לא הדרך הנכונה.

  3. מיכי .
    אני חושב שהרתיעה מהתנצרות .היא בגלל שיהודים .שעובדים עבודה זרה .כבר אצל חז”ל .חמורים פי כמה וכמה מאפיקורסים או תינוקות שנשבו הראשונים לא מכירים בבוראם .השניים .עוברים על איסור עבודה זרה .איסור בסיסי מאוד שאסור לפי פרשניות מסיומת .אפילו לגוים .הם נתפסים מנקודת מבט דתית כטיפשית .למה שאדם שגדל על החכמה היהודית .ספג וינק יראת שמיים ימשך לאמונת הבל ויעבוד אלילי שקר .?
    אני לא מדבר על המקרה הזה .לדעתי הוא אגב ספציפית היה עונה לקריטריון של תינוק שנשבה .המון ואולי רוב המומרים לנצרות בהיסטוריה שלנו היו גם אנשים ששנאו את דתם עמם ואלויהם גם רגשית .ופעלו להלשין לשילטונות וגם לפרסם קטעים מהתלמוד על מנת לעורר זעם ונזק לקהילה היהודית .
    כלומר היו אנשים שהמוטיבציה שלהם הייתה לנטוש את עמם עם חלש לחבור לאיובי ישראל ולהפוך בעצמם לאנטישמים ועל הדרך להצדיק לעצמם שעושים זאות מסיבות דתיות .

    גם היום התנצרות כתוצאה מנישואי תערובת .התאהבות בבן או בת זוג נוצרייה .גדילה בחברה נוצרית ללא סביבה יהודית .גדילה במשפחה מעורבת שבה אתה אפילו לא מודע שאתה נחשב יהודי .היא דבר נפוץ מאוד .ואני חושב שהיחס גם אל אלו .שהם אולי רוב יהודי ארצות הברית לדוגמא היא סלחנית .הם דומים ליהודים שגדלו החילונים ואף פעם לא שמעו על היהדות .לא מדובר לא במוסרים לא במינים או מלשינים ולא על אנשים שניצלו את היכולת האינטלקטואלית שלהם כדאי לסייע לשונאי ישראל ולהצדיק לעצמם חבירה לדת איובת .
    ולמרןת זאות זה נתפס עצוב וחמור יותר .כי יהודים שהתנצרו .בחברה נכרית .ילדיהם כבר היו גוים לכל דבר .נשים שהתנצרו בחברה נכרית .נכדיהם כבר היו גוים .וגם למוצרים עצמם כבר לא היה סיכוי גבוה לחזור .בניגוד לחילונים שתמיד יש סיכוי גבוה שימצאו את האמת ויחזרו בתשובה

    1. יש מניעים שונים לאנשים שונים, גם למתנצרים ום לאלה שנותרים יהודים. לכן איני עוסק באנליטיקה של מאפיינים אלא במעשים ובתפיסות המובעות. אם אדם מגיע למסקנה כלשהי הוא אמור לפעול לפיה.

      1. נכון שלא צריך להושיב אף אדם על ספת הפסיכולוג .
        אבל אדם שעושה מעשה שפל מנקודת מבט אתית מוסרית (נוטש את קהילתו ומסייע לרודפיה )לא מטעות תמימה אלא מרצון להרוויח רווח חומרי .ועל הדרך בטרמאפ גם מבצע מעשים של פולחן אלילי .בצביעות של אמונה טהורה ..
        אפשר להתייחס אליו עניינית .אבל יש גם מקום לשנוא אותו .להתפלל למותו .ולתעב אותו .אני לא רואה בזה מידה מגונה .או לא בוגרת .

  4. בס”ד כ”ב באב פ”ב

    קצת קשה לבוא בטענות על ‘חוסר קוהרנטיות’ למי שגדל כילד כחיה נרדפת אחרי שאיבד את משפחתו, ואימץ את זהותם של האנשים שנתנו לו לראשונה תחושה של בית. הוא לא הילד המאומץ הראשון המיטלטל בין הוריו המאמצים להוריו הביולוגיים, וגורלים הטראגי של הוריו – לא ממש התיר לו לשכחם. ב”ה שלא הגענו למקומו כדי שנוכל לדונו..

    בברכה, כ’ הקלע

    כדאי לציין שאחרי מותו הוגשה ב-2018 צוואה שלו שבה הוריש את רכושו לאישה בפולין שטען שהיא בתו, מה שכמובן אסור שיהיה לו ככומר קתולי. מה שמעורר את המחשבה שהגילוי המחודש של יהדותו והגירתו לא”י – נבעו מבסתבכותו ביחסי אהבה אסורים בארץ מולדת, שאילצוהו לגלות ל’מקום שאין מכירין אותו’…ו.

    1. ובאשר להתקוממותו של בעל הפוסט כלפי ההתנגדות לזכותם של תועמלנים נוצרים להציע את ‘מרכולתם’.
      אחר בקשת המחילה מקדושת הליברליות ונשיקת עפר רגליה – ‘עם שרידי חרב’ שהתקבץ רוצה להירגע ולהשתקם מהטראומה של אלפי שנות רדיפה והשפלה של מאמיני ‘דת האהבה וחסד’. מותר לנו כ’נפגעי פוסט-טראומה’ לדרוש מנם שיניחונו לנפשנו…

      על אחת כמה וכמה שלא מדובר בדרך כלל רק ב’דיון תיאולגי’ טהור, אלא בניצול מצוקתם הכלכלית או הנפשית של יהודים כדי להעבירם על דתם. שיילכו להודו או לאפריקה להנחיל את ‘אמונתם הצרופה’ לעטובדי האלילים 🙂

      בברכה, נועם שאלתיאל מנוחין

      1. מי שקידש את האפלוןניות היתה דווקא הנצרות, שדרשה מהאדם לנטרל לחלוטין את רגשותיו הסוערים. מאדם שנפגע דרשו ‘להושיט את הלחי השניה’, ומכהן הדת דרשו שלא לאהוב אישה וילדים, כדי שתהיה אהבתו לאלהיו ולאנושות ‘אפלטונית טהורה’.

        היהדות לא דרשה מאדם למחוק את רגשותיו, אלא לעצבם ולעדנם. נפגעת? – אל תשתולל מזעם, לא תשנא את אחיך בלבבך ולא תיקום ןתיטור, אבל תוכיח את עמיתך, תבהיר לו בצורה סבלנית ומכבדת כמה אתה פגוע ממעשיו, ואז יש סיכוי שהביטוי המעודן לכאב – יביא להרגעת הרוחות.

        ואהבתך לאלקיך יכןךנ ךניות מליאת רגש, עהדהו ב’שמחה ובטוב לבב’, אך גם בזהירות וכובד ראש ‘וגילו ברעדה’, שהשמחה לא תגלוש להוללות. ובעת שמחתך – לא תשכח להודות בהכנעה לאלקיך שנתן לך כח לעשות חיל.

        ואהבתך לאלקיך תתרחב גם לבני אדם במעגלים מתרחבים והולכים. שמח את אשתך ואת ילדיך, ויחד איתם גם את הנחשלים בחברה, גם את עבדך ואמתך, וגםאת הגר היתום והאלמנה שבשעריך. ןחיבת אחיך שנקראו ‘בנים למקום’ – תתרחב אהבתך לכל ‘אדם שנברא בצלם’. כשמטפחים את האהבה – היא מתרחבת והולכת.

        אולי כשהסתבך ‘האב גרגור’ ונהיה לאב לבת ממשית – מצא את עצמו לפתע מזוהה עם אביו ואימו, אחיו ואחיותיו – שעטפו אותו בילדותו באהבה וחום, ולפתע חש שנית בעוצמתה ובטהרתה של אהבת הורים לילדיהם. ה’גרגור’ המצומק – חזר להזדהות עם ‘יעקב’, האב המסור והאוהב ל12 בניו ו70 נכדיו, מייסד המשפחה היהודית ברוכת הילדים, המקרינה אהבה ואור לסביבתה.

        בברכה,, עמיעוז ירון שניצל”ר

        1. פיסקה 3, שורה 1
          ואנבתך לאלקיך יכולה וצריכה להיות מליאת רגש. עבדהו בשמחה…

          1. בס”ד עש”ק ואכלת ושבעת וברכת פ”ב

            גם להרגיש טוב הוא ‘ערך’. כשם שברור שלתת הרגשה טובה לזולת הוא ‘ערך’, שכן בזה הולכים בדרכו של הבורא החפץ להיטיב לברואיו – כך גם כשהאדם מטפח את עולמו הרגשי, הוא מגשים בכך את רצון קונו להיטיב לברואיו.

            בברכת שבתא טבא, נועם שאלתיאל מנוחין הלוי

            מובן שצריך שיהיה ‘מוח שליט על הלב’ והשכל צריך לעמוד על המשמר כדי שהרגש לא ישתולל ולא יחרוג מהראוי. אך התחומו הראוי -הרגש מבורך.

            1. 'הדם הזורם בעורקיי והדם הניגר מעורקיי' - שתי הזהיות של יוליאן טובים הגיב:

              בס”ד כ”ה באב פ”ב

              בשבת קראתי בספרו של נתן שרנסקי ‘לא אירא רע’. הוא מזכיר את אמירתו של הסופר היהודי פולני יוליאן טובים: לפי הדם הזורםבעורקיי – אני פולני. לפי הדם הניגר מעורקיי – אני יהודי’

              והוא מפרש את כוונתו של טובים ‘הדם שבעורקיי’ במובן התרבותי, בהיותו מעורה ומזוהה עם התרבות הפולנית, אך מזוהה עם אחיו היהודים בשל היותם נרדפים. זו גם היתה תחושתו של שרנסקי בשלב הראשון, שבו היה מעורה לגמרי בתרבות הרוסית, אך מזוההעם אחיו היהודים בשל היותם נרדפים.

              וייתכן, שזו היתה תחושתו של גרינר-פבלובסקי. מזוהה תרבותית ודתית כפולני-נוצרי, אך מזוהה עם גורלפ של אחיו הנרדפים.

              בברכה, נשמ”ה

              1. ראיתי פעם בשם ‘מניטו’, שביאר את האמור על משה: ‘ויך את המצרי ויטמנהו בחול’, שעד אז התלנט משה בין זהותו המצרית לזהותו העברית, ואז החליט סופית ‘להינעל’ על זהותו העברית.

                אך נטישת הזהות הכלל-אנושית ע”י משה אינה מוחלטת, אלא ‘נטמנת בחול’ עד אשר יגיע הזמן שבו לא תהיה עוד סתירה בין הזהות העברית לזהות האוניברסלית.

                בברכה, נועם שאלתיאל מנוחין הלוי

                1. תודה רבה ל’ליהק’ על מציאת מקור הדברים, שהוא ‘שושני’ (ולא תלמידו ‘מניטו’)

                  בברכה, נשמ”ה

  5. קראתי את הדף הבא:
    https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%A4%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94

    יש עניין להתחבר לקב”ה כמו שכתוב שם “השמחה שנדרשת מאתנו אינה ספונטנית, אלא שמחה שיש לה מטרה והיא נוצרת משיקול דעת.”.

    מצד שני, לדעתי אין בעיה עם שמחה ספונטנית אם זה מחובר לבורא עולם.
    אצלי למשל מתעורר רגש מאד חזק בשבת ובחגים כאשר אני רואה את כל המטעמים, ואז אני מחבר את זה לאלוקות (אני נהיה אלוקי יותר) ולא סתם לאיזה תאווה של אכילה מרובה שמעוררת שמחה, אלא למשל ממש אומר תודה לבורא עולם על כל השפע (אני נהיה יותר אלוקים בזה שאני מודה על המזון שקיים).
    כמובן שיש דוגמאות אחרות לשמחה ספונטנית שבהם אני נהיה יותר אלוקי.

  6. האם אתה לא חושב שיש מקום לאסור מיסיון בהקשר לשכנוע ע”י מתנות ואנשים נזקקים וכד’?
    ומה לגבי הגבלת גיל?

    שני הדברים הללו הנוצרים נוהגים לעשות.
    כמו כן, לא סביר שבמדינה שנרדפה ע”י נוצרים במשך 2000 שנה ורבבות הושלכו לכבשני האש, יאסרו עליהם (ספציפית) להציג את משנתם?

    1. אמרתי שכל עוד מדובר בשכנוע אין לאסור. גם פיתוי אי אפשר לאסור, גם אם לא ראוי לעשות זאת. כל זה לבגירים.

      1. אגב, יהודים עושים את כל זה (פיתויים ולילדים) ואין פוצה פה ומצפצף.

        1. חיותה כתבה:
          יש בגירים מוחלשים, כלכלית או השכלתית. האם המדינה לא צריכה להעמיד גבולות שיגנו עליהם?

          תשובתי:
          ראשית, כוונתך כנראה לחלשים, ולא דווקא למוחלשים. משום מה הביטוי ‘חלשים’ הפך לא תקין פוליטית, וההנחה היא שבכל אשמים החזקים. כשיש חלש, בהכרח מישהו החליש אותו. אז ממש לא.
          אבל הפטרנליזם המינוחי הזה ממשיך מהמינוח גם אל ההנחה שביסוד השאלה. אם יש אדם חלש כלכלית או השכלתית זו בעיה שלו. את יכולה לחזק את כלכלתו או השכלתו, וראוי לעשות זאת, אבל לא להשתלט על מוחו. מה שאת קוראת ‘הגנה’, עניינו להכתיב לו צורת חשיבה שאת מעוניינת בה, או לחשוב במקומו. את מחליטה שהנוצרים עובדים עליו ולכן מונעת אותם מלהעלות טיעונים. אבל הם חושבים לא כך, ואולי גם המוחלש שלך יחשוב לא כך (הרי מזה את מודאגת). בני אדם בגירים אמורים לקבל החלטות בעצמם, וזה כרוך בשמיעת טיעונים ועמדות שונות ומגוונות. גם אם הם חלשים או מוחלשים או השד יודע מה, ההחלטה היא שלהם בלבד ולא של אף פטרנליסט אחר. כדי לאזן העלי טיעונים משלך בפניהם, או הגבירי את השכלתם ואת מצבם הכלכלי. זה הדבר היחיד שלגיטימי וראוי לעשות.
          ושוב אומר שיהודים עושים זאת באין פוצה פה ומצפצף (ע”ע ש”ס ומערכת החינוך שלה, סמינרים והרצאות ליהדות שבהם מוצגות עמדות באופן דמגוגי ומטעה, לפעמים תמורת מילגות ועוד ועוד). אני נג פטרנליזם מכל סוג שהוא.

          1. האם אין מקום לפטרנליזם בכלל? נניח שיש ארגון תעמולה נאצי (ואולי לאנשים “חלשים” יש נטייה להימשך לדברים בסגנון הזה), האם לא ראוי למדינה להגן על אותם חלשים מפני דעות כאלה?

  7. ההבחנה בין חלשים ומוחלשים היא נכונהכרגיל תיאורטית. בג’ונגל החיים יש חיות טורפות ומומלץ מאד שהמדינה תגן מפניהם. בין אם הם מציעים דת חדשה עבודה מזוייפת או דירה במחיר מציאה. במקביל רצוי לחנך כמובן.

    1. להגן מפני עקיצות ולא מפני טיעונים. טיעונים יכולים להיראות לך בעיתיים ושקריים ודמגוגיים, ולאחרים לא. הגישה הזאת היא מכניזם שמטרתו לוודא שלא יוצגו עמדות שמישהו בשלטון לא אוהב. סתימת פיות וצנזורה על דעות שהשלטון לא חפץ ביקרן.
      הרי לך דוגמה אווילית ממש מהימים הללו: https://www.mako.co.il/news-world/2022_q3/Article-280b470f435b281027.htm
      משטרת גרמניה פותחת בחקירה (עאלק. יש לו חסינות) נגד אבו מאזן, על כך שאמר שישראל עשתה 50 שואות לפלסטינאים. אמירה לגמרי לגיטימית, ואין בה ולו בדל הכחשת שואה (למרות שבתזה שלו לדוקטורט הוא הכחיש אפקטים של השואה. אם כבר היו אמורים לשפוט אותו על דבריו שם). כאן הוא משתמש במונח שואה כמטפורה לרציחת אזרחים רבים על לא עוול בכפם, ואמר שישראל עושה זאת כל הזמן. לגיטימי לגמרי (למרות שגם לדעתי זה שקר מגמתי). מה לזה ולהכחשת שואה? למה אסור לומר אמירה כזאת?
      הרי לך איסור הכחשת השואה בידי אישי התקינות הפוליטית. מכשיר לסתימת פיות בפני טיעונים שאיני אוהב. אם אני חושב שהוא משקר עליי להעלות טיעונים ועובדות שינמקו זאת ולא לסתום לו את הפה. השואה אצלנו מעבר לרגישות המופרזת לגמרי לגביה, משמשת כלי לסתימת פיות ותחליף לטיעונים, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים.
      בשלב הבא תהיה אצלנו ממשלת חרדים שתאסור לדבר על אבולוציה והמפץ הגדול (כמו אצל האמריקאים. ראו בטור 489) או ממשלת חילונים שתאסור לדבר על אמונה, תנ”ך ובריאה. לא רוצה שממשלות ובתי משפט יחליטו מה מותר ומה אסור לומר. בטח לאור האינטליגנציה המאד מוגבלת של אלו המכהנים שם.

      1. ואם בשכונת עוני נפתח מועדון לילדים שהוא בעצם מיסיון. הם מחלקים סנדוויצים ממתקים ומשחקים ובין לבין מלמדים אותם להצטלב ולומר אווה מריה. זה בסדר בעינייך? נשאיר זאת לשיקול דעתם המלומד?

        1. קראת את דבריי? אמרתי בגירים. אגב, יהודים עושים זאת כל הזמן, וגם מוסלמים לילדיהם.

  8. כאדם שהביע כאן לא פעם סימפטיה לנצרות אני יכול להעיד שמעולם לא עלתה בי מחשבה רצינית להתנצר. לכאורה הסיבות הן רגשיות שהרי אני מרגיש נוח ביהדותי המסולפת (האתנית בלבד) ולא רואה מה ארוויח משינוי דרמטי כזה באורח חיי. לכאורה אפשר לבוא אליי בטענות שאני לא נאמן לאמת שלי ולערכים הנגזרים ממנה המחייבים אותי כביכול להתנצר.
    אבל במחשבה נוספת אני חושב שההסבר העיקרי הוא רציונלי: כיוון שבעיניי מקור ההכרות והידע שלנו נובע מהכושר האינטואיטיבי ומפרשנותו עי השכל, הרי בעיניי הדת ממוסדת, כל דת ממוסדת, לא יכולה להתיימר להציג לנו את האמת כולה (כי האמת היא בעיקר נחלת האינדיבידואל וממילא הצבתה ברמה הבינאישית בהכרח תדלדל אותה).
    אז זה לא אומר שאין בכלל אמת תיאולוגית בדתות הממוסדות, יש ויש. אלא שהיא נשענת על מה שקרוי “דת טבעית” שעומדת במרכזן. לכן לדעתי עיקר מטרתן של הדתות הממוסדות היא לא האמת התיאולוגית נטו אלא לשמש כמקף (קו מחבר) בין האמיתות שהן נושאות לחיי האדם ורווחתו. במובן הזה יש להן וחייב להיות צד אינסטרומנטלי. גישה כזו מאפשרת להיות סובלני מאד לכל המרת דת (משום שהמבחן הוא במידה רבה רווחתו של מי שממיר את דתו) בלי להתפשר על המחויבות לאמת ולרציונליות.

  9. “כל מי שמשתייך ללאום היהודי אבל לא מאמין בדת היהודית הייתי מצפה ממנו להתנכר אליה ולחפש אלטרנטיבה אחרת. אגב, זה אמור גם כלפי חילוניים, שזה שאינם מאמינים בדת היהודית לא פוטר אותם מבדיקת האלטרנטיבות הדתיות האחרות”
    הרבה אנשים שלא מאמינים בדת היהודית או בדת אחרת כלשהי מחפשים ומוצאים אלטרנטיבות אחרות. הן אינן דתיות בהכרח. אנשים מחפשים מערכת של ערכים / עקרונות שלאורם ינהגו. אוסף הערכים.עקרונות הללו יכול לבוא ממגוון של מקורות ולא בהכרח מדת זו אחרת, אלא גם לקט של ערכים אוניברסליים שהם מזדהים איתם שחלקם נלקחו מדת זו או אחרת וחלקם הם פועל יוצא מתפישה מוסרית אישית של האדם שמקורה ייתכן ולא ידוע אפילו לו עצמו. מניעת צער מבעלי חיים הוא למשל ערך שאני מחזיק בו ומקיים אותו ככל יכולתי והרבה מחבריי הדתיים על אף שלדבריהם הם מצווים עליו – אינם מקיימים אותו וממשיכים לממן מכספם יום יום את הזוועה הקרוייה בשם המכובס “חקלאות בעלי חיים”.
    ועוד עניין: “זה שאינם מאמינים בדת היהודית לא פוטר אותם מבדיקת האלטרנטיבות הדתיות האחרות”. גם מי שכן מאמין בדת היהודית לא פטור לדעתי מבדיקת אלטרנטיבות אחרות.רוב המאמינים בדת היהודית לא בדקו לעומק את עקורונות הבודהיזם הטיבטי או כל דת אחרת. הם נולדו לדת הזו ואם היו נולדים בטיבט היו כנראה מאמינים במה שמאמינים שם.
    למה בכלל צריך אדם שלא מאמין לקחת דת כעיסקת חבילה, למה לא ללקט את הדברים הטובים שיש בכל דת או תפישת עולם חילונית ולדחות את הדברים הלא ראויים לדעתו.

    1. הסיבה שאחד כופה את דעתו על חברו ומונע ממנו להיחשף לטיעונים של דעה אחרת לדעתי הגיונית מאוד שאם אותו כופה בדק את אותו ענין ויודע בוודאות שצודק והוא מודע לחולשתו של המין האנושי לטעות בטיעוני שווא מתוך דאגה לחברו כופה עליו את דעתו מפני שיודע שהוא הצודק וכך מציל את חברו מטעות אע”פ שזה בעל כורחו מכל מקום בדברים משמעותיים התועלת עולה על הצער שמרגיש הכפוי

      1. ברור שזוהי התפיסה, אבל אני לא מסכים לה. ראשית, אולי אתה טועה, גם אם אתה חושב שלא. שנית, אדם צריך להגיע לעמדות ולגבשן בעצמו ולא שמישהו יעשה זאת עבורו. ובטח לא כשהמדינה מחליטה עבורנו. הרבה חילונים בטוחים שהם בדקו כמו שצריך והאמונה הדתית היא הבל ילדותי. האם תקבל כפייה חילונית שלהם עליך או עליי (כמו איסור ללמוד וללמד תורה)?

        1. גם אם נניח שזה הגיוני לשיטתם(כלומר שאם הדת הייתה הבל היה ראוי לאסור על לימוד תורה) עדיין אין סיבה שמי שלא חושב כמוהם יקבל את זה

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button