מבט על מילון ההזיות הדטרמיניסטי (טור 646)

בס"ד

בטור הקודם סיפרתי על כנס שהשתתפתי בו שעסק ברצון חופשי מול דטרמיניזם. בטור התייחסתי בעיקר להבחנה בין רצון חופשי לבין אקראיות ובין שני אלו לדטרמיניזם, ובסוף גם הצעתי דרך להגיע למסקנה הליברטאנית. אבל בתחילת הרצאתי באותו כנס נגעתי בשאלה למה בכלל הדיון הזה חשוב (בעיקר מנקודת מבט פוזיטיביסטית), ובזה רציתי לעסוק כאן. מתוך כך אציג לציבור הגולשים היקר דהכא מפעל תרגום מונומנטלי שבמסגרתו הדטרמיניזם יוצר (ואולי בוחר ליצור?) לעצמו מילון הזוי שכולו אשליות כדי להישאר בחיים.

מבט ראשוני על הוויכוח הליברטאני-דטרמיניסטי

כשאני שואל מישהו האם יש השלכות למחלוקת בין הדטרמיניסט לליברטאן ומהן, מיד עולה הדיון על אחריות מוסרית ומשפטית ועל ענישה. ההנחה הרווחת היא שיצור דטרמיניסטי כמו מכונה או אדם שאין לו רצון חופשי אינו אחראי למעשיו ולכן גם אינו חייב בעונש. חשוב להבין שזה לא רק תיאור ניטרלי של המחלוקת והשלכותיה. הטענה שבמסגרת הדטרמיניסטית אין מקום להטלת אחריות מוסרית ומשפטית, לענישה, לחינוך, להכרעה, לחופש ומתוך כך אפילו אין תוקף וטעם לערכי המוסר עצמם, מעוררת נוגדנים ואצל רבים מהווה בעצמה טיעון נגד הדטרמיניזם.

אמנם מהותית אין כאן שום טענה. אם זוהי האמת, כלומר אם אכן אין לנו בחירה ורצון חופשי, אזי איננו חופשיים, אין להטיל עלינו אחריות משפטית ומוסרית ואין טעם לחנך ולענוש אותנו. נניח שזוהי העובדה. גם אם איננו אוהבים את זה ('בחרנו' לא לאהוב זאת?), זהו המצב, ואין כאן טענה נגד הדטרמיניזם. אי אפשר להשתמש ברצוי כדי לקבוע את המצוי. אולי היינו רוצים שיהיה מקום לחופש, חינוך, אחריות וענישה, אבל אלו רק מאוויי הלב שלנו (אנחנו מתוכנתים להתאוות לזה). מה לזה ולעובדות? האם זה שרצוי בעיניי להיות מיליונר אומר שאני אכן מיליונר?

אמנם דבר אחד בכל זאת נגרם מהקשיים הללו. לא סתם טורחים כל מיני הוגי דעות ופילוסופים לטעון שאמנם האמת היא דטרמיניסטית אבל חשוב מאד להכחישה, כדי לא להביא את העולם לתוהו ובוהו. זה נעשה בכמה רמות. לדוגמה, פרופ' מיה בר הלל טענה בכנס הנ"ל בנצרת שגם אם הגענו למסקנה שהעולם הוא דטרמיניסטי, חשוב מאד שנחיה ונפעל בצורה ליברטאנית כדי שהעולם יתנהל בצורה שפויה ומוסרית. היא גם הוסיפה שאין לנו ברירה אלא לחיות כך. חווייתנו היא ליברטאנית במובהק. אנחנו חשים בכל רגע שאנחנו שוקלים בדעתנו, בוחרים ומכריעים, שהכל בידינו ותלוי בנו. שאנחנו פועלים מתוך אחריות ויש לנו אחריות על מה שעשינו. היא טענה שאי אפשר ולא נכון לחיות אחרת, בלי קשר לשאלה מהי האמת העובדתית (יש או אין לנו בחירה).

מבחינתי, התיאור הזה כמובן מעורר את השאלה, אם אכן זוהי חווייתנו אז למה להכחיש אותה? על בסיס מה אנשים מחליטים לדחות את האינטואיציה הכל כך יסודית הזאת ולהתייחס אליה כאשליה? האם זה שאנחנו כפויים לחיות כך וחושבים כך וחווים את זה בעוצמה כה רבה – לא אומר שזוהי האמת? לדעתי אין טעמים טובים לדחות זאת, אבל אשוב לזה מאוחר יותר.

בכל אופן, אם מיה בר הלל קוראת לנו לעבוד על עצמנו, פרופ' שאול סמילנסקי הולך צעד אחד הלאה (היה לי ויכוח אתו בכנס בתל אביב לפני שנים רבות. ניתן לראות את עמדתו ביתר פירוט במאמר כאן). לטענתו, לא רק שחשוב לחיות כך (כלומר לעבוד על עצמנו), אלא עלינו (הפילוסופים ואנשי המדע) להסתיר את האמת הנוראית הזאת מהציבור, כדי שהעולם יתנהל בצורה שפויה ומוסרית. יש כאן הנחה אליטיסטית (וחסרת שחר לדעתי) שלפיה כת הפילוסופים ואנשי המדע יודעי הסוד אמורים לא לשתף בו את הפלבאים, כלומר את הציבור הנבער והפשוט. הם עצמם כנראה ימשיכו לנהוג בצורה אצילית ומוסרית, אבל הציבור הרחב עלול לא לעשות זאת. נו, נו…

כל אלו השלכות של מה שכתבתי למעלה. ההשלכות של הדטרמיניזם שהוצגו למעלה נתפסות כקשיים ולא רק כתיאור ניטרלי. זה מה שגורם לאנשים לקרוא לכולנו לחיות בשקר, לנקוט בדיבור אזוטרי ולפעול מתוך כפילות מחשבתית. ממש כמו חכמי דת שלא מוכנים לחשוף את עיקריה לציבור הרחב כדי שלא יכפרו בהם רחמנא ליצלן. אנחנו שוב נוכחים לראות שהכנסייה האתאיסטית והמטריאליסטית אינה שונה מכל כנסייה אחרת. איני יכול שלא לשוב להערתי הקודמת: אם אכן יש השלכות כאלה למחלוקת, זו ממש קושיא על העמדה הדטרמיניסטית, או לפחות קושי גדול שהיא מעוררת. השאלה בה אעסוק כעת היא האם באמת יש השלכות כאלה לתפיסה הדטרמיניסטית. נראה מיד שזה לא כל כך פשוט. אני אנסה להסביר כיצד כוהני הכת הדטרמיניסטית מצליחים לפעול בצורה כה אצילית, בניגוד לפלבאים. הדרך שלהם לעשות זאת היא באמצעות מפעל תרגום מקיף, יצירת מילון דטרמיניסטי לשימוש הציבור הרחב. כבר כאן אעיר שספק בעיניי האם אצילי המחשבה הללו מאמינים באמת בתרגום הזה או שמא זה חלק ממדיניותם האזוטרית להסתיר מהציבור  את האמת. במקום למחוק את המילון הליברטאני הם מציגים פסאדה דטרמיניסטית כאילו המילון כולו קיים ורלוונטי גם מבחינתם.

המילון הדטרמיניסטי החדש

מפעל התרגום הזה מבוסס על הטענה היסודית שכל הקשיים שתוארו למעלה, כלומר היעדר כל המושגים שקשורים להכרעה, אשמה, חינוך, ענישה, אחריות במילון הדטרמיניסטי, הוא תוצר של תפיסה נאיבית של הדטרמיניזם. זהו הדטרמיניזם הישן והלא מפותח. הדטרמיניסטים של זמננו מתוחכמים יותר. הם מכירים את הקשיים הללו, ודוחים אותם על הסף. דטרמיניסט בן ימינו משתמש בכל מערכת המושגים הליברטאנית כולה, כמו חינוך, עונש, הכרעה, בחירה, שיקול דעת, חופש, אחריות מוסרית ומשפטית, אשמה וכדומה, אלא שהוא מתרגם אותם לשפתו, כלומר מכניס את המושגים הללו לקונוטציה ולמסגרת המושגית הדטרמיניסטית. הוא בעצם בונה מחדש את המילון המוסרי והאנושי שלנו, ובאופן לא מפתיע הוא נראה דומה להפליא למילון הליברטאני. מדובר בדיוק באותם ערכים (מונחים) שנמצאים במילון הליברטאני, אלא שאצל הדטרמיניסטים הם מקבלים פשר ומשמעות שונים.

לדוגמה, ניטול את מושג החינוך. במבט הנאיבי יאמר הדטרמיניסט שאין טעם לעסוק בחינוך של אנשים, שהרי גורלם, התנהגותם ואופיים כפויים עליהם ולא מסורים בידיהם ולא בידי מחנכיהם או החברה. אז מה טעם לעסוק בחינוך? הדטרמיניסט החדש דוחה זאת על הסף. לשיטתו החינוך הוא עיצוב דטרמיניסטי של החניך, ובעצם הפיכתו על ידי שימוש בפטיש ואזמל חינוכי לאישיות מחונכת. לא נכון לחשוב שבתמונה דטרמיניסטית אין מקום השפעה חינוכית. ישנה השפעה, אלא שהיא כפויה על המחנך והמחונך גם יחד. זה אינו חינוך במובנו הליברטאני, כלומר הטמעת ערכים והרחבת אופקיו של החניך כדי שיבחר נכון. זהו עיצוב  שלו, כחלק מההשפעה הדטרמיניסטית של הסביבה עליו. כך בדיוק הסברתי בתחילת ספרי מדעי החופש שהפלסטיות של המוח (המוח שלנו משתנה עם השנים, בהשפעת הסביבה ובהשפעה שלי עצמי, ולא נותר כשהיה) אינה סותרת דטרמיניזם. זה חלק מהמכניזם הדטרמיניסטי. יש השפעות בין אישים ויישים שונים בעולם, אלא שכל זה מתרחש בצורה דטרמיניסטית. הוא הדין לגבי החינוך.

אם כן, אומר לנו הדטרמיניסט החדש, יש בהחלט טעם לחנך אנשים, כאשר בלי חינוך הם ייצאו אנשים רעים והחינוך שינה אותם. רק שהחינוך כאן אינו ניסיון להשפיע ולשכנע, אלא קביעה ועיצוב של החניך על ידי המחנך (בנוסף לגורמים אחרים). בדיוק כמו שמאלפים כלב או חתול. רק שהאדם הוא יצור פחות מפותח ופחות אוטונומי. אותו ניתן לאלף די בקלות, שלא כמו חתולים. הבחירה, של המחנך או של החניך, אינה חלק מהעניין. הרי לכם תרגום של המושג 'חינוך' במילון הדטרמיניסטי החדש.

שימו לב שהדילמה הנצחית, nature or nurture, שמוצגת לנו תמיד (ראו בטור 198), מניחה שהאדם אינו אלא אוסף של השפעות גנטיות פנימיות והשפעות חיצוניות-תרבותיות. הבחירה שלו אינה משחקת כאן תפקיד. לכאורה מציגים בפנינו אפשרויות שונות לתפוס את האדם, אבל בעצם מצמצמים אותן רק לאפשרויות שמתיר הדטרמיניזם. השאלה האם זה תורשה או סביבה היא שאלה מעניינת לביולוגים ופסיכולוגים, אבל אין לה שום משמעות פילוסופית. זו החלפת דטרמיניזם אחד באחר.

כחלק מהחינוך גם העונש נתפס באותה צורה. בהחלט יש טעם להעניש את האדם על עבירות שעשה (בגיר בבית המשפט וחניך במוסד חינוכי או בביתו אצל ההורים), לא בגלל שהעונש יעזור לו לבחור נכון ולא מפני שמגיע לו עונש כי הוא אשם ואחראי למעשיו. הוא לא אחראי ולא אשם, ועונש לא "מגיע" לאף אחד. העונש מוטל כדי שהוא יהיה חלק מההשפעות הדטרמיניסטיות שיובילו את האדם עצמו וגם את האחרים לנהוג נכון. זהו אילוף ולא עונש במובנו המקובל. עלינו לזכור שגם אדם שאין לו בחירה, עושה חישוב ושיקול דעת כדי לקבל החלטה כיצד לנהוג, אלא שאלו תהליכים מכניים. זהו התרגום של המושג 'שיקול דעת' למילון הדטרמיניסטי. כחלק משיקוליו בחישובים שהוא עושה עליו להתחשב בעונש הצפוי לו. החישוב עצמו הוא תהליך דטרמיניסטי, בדיוק כמו במחשב, אבל החישוב הזה לוקח בחשבון את ההשלכות שלך המעשים, ולכן עונש בהחלט ישפיע על ההתנהגות. הרי לכם המונח 'עונש' במילון הדטרמיניסטי. שימו לב שחינוך ועונש ביחס לבני אדם מתפרשים במילון הדטרמיניסטי כמו חינוך ועונש לבעלי חיים במילון הליברטאני. המונח 'שיקול דעת' מתפרש שם כמו חישוב של מחשב.

מושגים כמו הכרעה, בחירה וכדומה, עוברים גם הם את אותה טרנספורמציה. כשאדם חווה הכרעה, בחירה או מפעיל שיקול דעת, מבחינת הדטרמיניסט זה אינו אלא חישוב מכני של שיקולים שונים ושקלולם (המכני) להחלטה סופית, בדיוק כמו שיכול להיעשות במחשב. לכן גם המושגים הללו יכולים להיכנס בכבוד למילון הדטרמיניסטי. אין צורך לומר שהאשמה במילון התימהוני הזה כמובן אינה שיפוט נורמטיבי אלא רגש בעלמא. אנחנו בנויים לחוש אשמה, או לחוש שאחר אשם במשהו שעשה. עם עובדות לא מתווכחים. במאמרי כאן עמדתי על השלכות נוספות של התפיסה הזאת לגבי אחריות משפטית.

הצעד האחרון והמדהים ביותר במפעל התרגום הדטרמיניסטי הוא הקומפטיביליזם (ראו עליו בספרו של אליעזר מלכיאל, רצון, חירות והכרח, ובמאמר הסקירה שלי עליו כאן). הטענה הקומפטיביליסטית היא שאין סתירה בין דטרמיניזם לבין חופש (שני אלו קומפטביליים. compatible). זה צעד מרחיק לכת, שכן הוא הבסיס לכל השאר. כעת לא רק שאפשר להשתמש בכל המילון הליברטאני המקובל, אלא אפילו לחוש חופשי. כאן נפלה המצודה הליברטאנית האחרונה. לשם כך, הם פותחים בהגדרה שלפיה חופש של אדם אינו אלא היכולת לבטא את רצונותיו, ערכיו ואישיותו. אם אין גורם חיצוני כלשהו שמונע ממך לעשות מה שאתה רוצה אתה אדם חופשי. הקומפטיביליזם טוען שאדם לא חופשי הוא אדם שיש משהו חיצוני שמונע ממנו להתנהג כפי שהוא עצמו 'החליט'.

לכאורה משכנע למדיי. הרי זהו החופש הצרוף, לא? אלא ש'חופש' כזה יכול בהחלט להתקיים גם בתמונה דטרמיניסטית. אדם אמנם לא יכול לעשות אחרת ממה שהוא עושה, אבל סוף סוף, הוא עושה את מה שהוא עצמו רוצה (ובהכרח רוצה). הרצון שלו הוא אמנם תוצאה של אישיותו וערכיו, של המבנה הגנטי והשפעות הסביבה שלו, אבל המכלול הזה כולו הוא הוא האדם (תבנית נוף מולדתו). ואם המכלול הזה רוצה משהו ויכול לבצעו, הוא אדם 'חופשי' שעושה את מה שהוא 'החליט' (לכן גם 'אשם', ונושא ב'אחריות' למעשיו). עכשיו אפשר 'לגנות' או 'לשבח' אותו, להטיל עליו סנקציות משפטיות ('עונש'), ואף להתייחס אליו כנזר הבריאה. הצלנו את מותר האדם מן המחשב והקוף.

אין פלא שמכאן ממשיכים הקומפטיביליסטים וטוענים שאין שום מניעה מהטלת אחריות (בעצם 'אחריות'), מוסרית או משפטית, על האדם גם במסגרת דטרמיניסטית. סוף סוף זו החלטה 'חופשית' שלו ולכן הוא 'אחראי' עליה. בעצם הוא  גם 'אשם' בה. אין שום צורך להניח שהוא חופשי במובן הליברטאני כדי להטיל עליו אחריות מוסרית או משפטית. שימו לב שהמושגים 'החלטה', 'חופש', 'אחריות מוסרית' ו'אחריות משפטית', עוברים כולם את אותה טרנספורמציה, ונכנסים אחר כבוד למילון הדטרמיניסטי. אבל המכה בפטיש הוא שאפילו מושג החופש עצמו עובר את אותה טרנספורמציה. אחרי שהסברת שהכל אשליות והכל מונע על ידי מכניזמים דטרמיניסטיים, אתה מתעקש עדיין לטעון ש… בעצם יש לך חופש (כלומר 'חופש'). הדטרמיניסט רוצה ליהנות מכל העולמות עד הסוף בלי לוותר על כלום.

אין צורך לומר שהליברטאן שעומד נבוך מול מפעל התרגום ההזייתי הזה, מנסה להסביר לעצמו מדוע מושג החופש שלו שונה מזה שמוצג בפניו על ידי הקומפטיביליסט, ולמה שאין בתמונה הדטרמיניסטית מקום לאשמה, אחריות, עונש, חינוך, הכרעה, מותר האדם וכדומה. אבל הדטרמיניסט החדש אינו מתרשם. הוא מציג את המילון שלו וטוען שהכל נותר כשהיה. הדטרמיניזם התגבר על כל הקשיים שתיארתי למעלה ונותר בחיים.

סיכום ביניים

אם אסכם, בתמונה הדטרמיניסטית-קומפטיביליסטית האדם בעצם נוהג ומדבר בדיוק כמו בתמונה הליברטאנית. כל משפט שיאמר הליברטאן יכול להיאמר גם על ידי הדטרמיניסט. כל צעד או התנהגות שיעשה הליברטאן ייעשו גם על ידי הדטרמיניסט. אין שום הבדל פנומנולוגי ביניהם. אלא שכל המערכת כולה נטועה בשתי תפיסות עולם ותמונות מחשבתיות שונות לגמרי. אצל הליברטאן יש הנחה שהאדם חופשי לבחור, ואצל הדטרמיניסט הוא כפוי 'לבחור', אבל עדיין ה'בחירה' הזאת היא ההחלטה 'חופשית' שלו.

הדבר מזכיר את הבעיה המכונה 'הערמון של הפילוסופים' (ראו עליה בטורים 99, 142, 153, 251, 268, 435 ועוד). אני מדבר אתך על השולחן הירוק שלפנינו, ושנינו מבינים אחד את השני ומשוחחים באופן חופשי, אבל אין שום דרך לבדוק האם המראה שאותו אתה רואה בתוך הכרתך פנימה זהה למראה שאני רואה אצלי. האם מה שאתה קורא לו 'צבע ירוק', הוא מה שאני קורא 'צבע ירוק'. ייתכן שאני רואה את מה שאתה מכנה 'צבע אדום', אבל התרגלתי מאז ומעולם שלזה אנשים קוראים 'צבע ירוק'. לכן השיח שלי עם העולם מתנהל בצורה קוהרנטית וברורה, אבל בעצם אנחנו מדברים על דברים שונים בתכלית. כבר אמרתי שאפשר לקחת את זה רחוק יותר. ייתכן שכשאני מדבר על צבע ירוק אני בכלל שומע את מה שאתה מכנה הסימפוניה התשיעית של בטהובן. לזה קוראים 'לראות צבע ירוק', וכך אני מתבטא כל הזמן בצורה עקבית ולכן מצליח לנהל שיח ואינטראקציות עם סביבתי. ושוב, השיח מתנהל בצורה קוהרנטית ושוטפת, אבל אנחנו מדברים על דברים שונים בתכלית. זה בדיוק כמו השיח בין דטרמיניסט לליברטאן. שניהם משתמשים באותה מערכת מונחים, אבל נותנים להם משמעויות אחרות לגמרי (אלא שכאן לשמחתנו האחד יכול לפחות להבהיר לשני את כוונתו. הנה, אני כליברטאן מציג בפניכם את המילון הדטרמיניסטי).

דוגמה נוספת היא הוויכוח בין אקטואליזם לבין אינפורמטיביזם בפילוסופיה של המדע. במאמר הזה הראיתי ששתי התפיסות הללו מתארות את התנהלות המדע בדיוק באותה צורה, ומנחות את המדען בדיוק באותן הנחיות. שני סוגי המדענים מנסחים, מאששים ופורכים תיאוריות בדיוק באותה צורה ובאותן נסיבות וטכניקות, אבל משמעותה של התיאוריה, או של ההפרכה והאישוש, שונה אצלם לגמרי. אצל האינפורמטיביסט התיאוריה היא טענה על העולם ואצל האקטואליסט זוהי טענה עלינו בלבד. מזכיר את הוויכוח בין סוליפסיסט לריאליסט פילוסופי, האם יש או אין עולם חיצוני. הסוליפסיסט שסובר שאין עולם כזה והכל בהכרתנו, משתמש באותה מערכת מושגים אבל משמעותה היא הכרתית פנימי ולא עובדתית על ה'עולם' (שהרי לשיטתו אין בכלל עולם). לכאורה ניתן לטעון מכוח זה שהמחלוקות הללו כולן מדומות. אבל הראיתי במאמרי הנ"ל שהמחלוקת על האקטואליזם היא אמתית ואפילו ניתן להכריע בה מהתבוננות על התנהלות המדע וההיסטוריה שלו.

אם נשוב כעת לוויכוח על הדטרמיניזם, התרגום שהצגתי כאן לכאורה מעלים את הקשיים שתיארתי למעלה. כעת הדטרמיניסט פטור מעונשה של התנהגות לא מוסרית, מכיר בחשיבותם ואפשרותם של חינוך וענישה, אשמה ואחריות, ממש כמו הליברטאן. כך הם דוחים את הקשיים הקיימים בתפיסתם שתוארו למעלה.

האתגר הפוזיטיביסטי בשלוש רמות

התיאור שראינו עד כה מעורר שאלה לגבי משמעותה של המחלוקת הזאת. בהרצאתי כיניתי זאת "האתגר הפוזיטיביסטי". ניתן לבחון את משמעותה של המחלוקת בשלושה מישורים שונים: הלשוני (זה שראינו למעלה), הפיזיקלי ומבחינת ההתייחסות שלנו. נראה כעת את שלושת מישורי הדיון הללו.

המישור הלשוני. כפי שראינו, ניתן לתרגם על מונח וכל טענה מהתמונה הליברטאנית לתמונה הדטרמיניסטית ולהיפך. זה מעורר את השאלה האם בכלל יש כאן מחלוקת אמתית. הפוזיטיביסטים הלוגיים סבורים שטענה שאין לה ביטוי מעשי (שניתן לצפייה אמפירית) היא פסאודו טענה, כלומר בעצם לא טוענת מאומה. השאלה האם מי שחיבר את הסונטות הוא שייקספיר או בן דודו שגם לו קוראים שייקספיר לא נראית מעניינת במיוחד, וספק רב האם היא בכלל טוענת משהו. ואפילו השאלה אם חיבר אותן אדם בשם יוסף כהן ולא שייקספיר לא ממש חשובה, לפחות כל עוד איננו יודעים עליו מאומה מעבר לזה שהוא חיבר את הסונטות. שימו לב, לא רק שזו שאלה לא חשובה אלא ספק אם יש כאן בכלל שאלה. האם המחלוקת בין הדטרמיניזם לבין הליברטאניזם אינה מחלוקת מדומה? לכאורה היא דומה למחלוקת לגבי הערמון של הפילוסופים שלא ניתנת להכרעה ולכן אולי חסרת תוכן אמתי. זהו האתגר הפוזטיביסטי שעומד בפנינו ביחס למחלוקת הזאת, במישור הראשון: מישור השפה והטרמינולוגיה.

המישור הפיזיקלי. למרות שבמישור הלשוני אין הבדל בין הצדדים, ניתן בכל זאת לשאול האם יש לצדדי המחלוקת הזאת ניבויים שונים בעולם הפיזיקלי, כך שניתן יהיה להכריע אותה על ידי ניסוי מדעי. לדוגמה, ניסויי ליבט התיימרו להכריע את המחלוקת הזאת בדרך מדעית. הטענה שם היא שיש לשני הצדדים הללו השלכה מדעית שניתן לבדוק אותה אמפירית. בקצרה, עוד לפני ליבט ידעו שלפני שאדם מבצע משהו יש פוטנציאל מוכנות חשמלי שמתעורר במוחו, שמכונה RP (Readiness Potential). מה שליבט טען הוא שהדטרמיניסט בהכרח סובר שהפוטנציאל החשמלי הזה מופיע עוד לפני רגע ההחלטה. לשיטתו הסדר הוא:

פעולהà  החלטהRP à

לעומת זאת, הליברטאן חייב לומר שה-RP אמנם יופיע לפני הפעולה אבל רק אחרי רגע ההחלטה. לשיטתו, הסדר הוא:

פעולהà  RP  à החלטה

ליבט מצא דרך אמפירית לבדוק האם ה-RP קודם להחלטה או מופיע אחריה, וזהו כבר ניסוי שיכול להכריע בין צדדי המחלוקת. לא אכנס כאן לפרטי הניסוי ולניתוח תוצאותיו (ניתן לראות זאת בפרק 15 בספרי מדעי החופש), רק אומר שלפחות נכון להיום לדעתי ליבט טעה. אין באמת דרך ניסיונית להכריע במחלוקת הזאת. אבל עקרונית, ייתכן שתימצא דרך ניסיונית כזאת, וזה אומר שלמרות שראינו כי במישור המינוח והשפה שתי התפיסות מתנהלות בצורה זהה, המחלוקת ביניהן אינה מדומה.

אנסח זאת כעת באופן כללי יותר. בטור הקודם ראינו שיש הבדל פיזיקלי בין שתי התפיסות: הליברטאן סבור שיש אלקטרון שמתחיל לנוע בלי שפועל עליו שדה כוח פיזיקלי (הוא נע מכוח הרצון), והדטרמיניסט כמובן כופר בכך. לכן עקרונית יש כאן הבדל עובדתי מדיד בין התפיסות. נכון שבפועל מאד קשה לחשוב על דרך להגיע לאלקטרון הבודד הזה ולבחון את התזה הזאת אמפירית, אבל עדיין יש כאן הבדל שמראה שלא מדובר בשתי טענות שקולות. גם הניסוי המחשבתי שתיארתי בטור הקודם (האדם של בורידאן) מצביע על השלכה עובדתית שמבחינה בין התפיסות. גם שם אמנם לא ניתן לבדוק זאת אמפירית (לכן זהו ניסוי מחשבתי), אבל עדיין הניסוי הזה מבהיר שאלו אינן שתי טענות שקולות. זהו המישור השני של הדיון, המישור הפיזיקלי.

מישור ההתייחסות שלנו. הגענו כעת למישור השלישי של הדיון, שבו בוודאי יש השלכה למחלוקת ודרכה ניתן לראות את עיקר חשיבותו של הדיון הזה. מדובר על דמות האדם והיחס שלנו לבני אדם כפי שהם משתקפים בשתי התמונות, הליברטאנית והדטרמיניסטית. אם אכן הדטרמיניסט צודק, גם אילו לא היה שום הבדל עובדתי-מדעי בין התפיסות, עדיין המסקנה שעולה מכאן היא שאין הבדל עקרוני בין אדם לבין בעלי חיים, ובעצם גם בינו לבין צמחים ודוממים. העובדה שהאדם הוא מכונה משוכללת יותר לא משנה את התמונה העקרונית. הדטרמיניזם בנה מילון מקיף ומרשים שמכיל את כל המונחים במילון הליברטאני, אבל הוא רוקן אותם מתוכן. הקונוטציה ומה שאנחנו חשים כלפי אשמה, אחריות, שיפוט מוסרי ומשפטי, ענישה, חינוך וכדומה, שונה בתכלית. הוא שימר את המינוח אבל ללא התוכן המהותי שלו. מעבר לשפה הזהה, מבחינת מה שזה אומר לי מדובר בשינוי רדיקלי.

אציג זאת בצורה ישירה כך: האם מישהו מכם היה מוכן להינשא למכונה? האם מישהו מכם היה מתאהב במכונה? שימו לב, המכונה משוכללת ומתפקדת כמו אדם. אתם יודעים מה? היא גם נראית ממש כמוהו. ועדיין זה מחשב בצורה שונה, ולכן הוא אינו באמת אדם. זו רק פסאדה. הסרט הידוע her מתאר אדם שמתאהב בתוכנת מחשב אינטראקטיבית. היא מתפקדת כמו אדם, מעניינת ואינטליגנטית וניתן לנהל עמה שיחות מרתקות. היא גם נותנת לו יחס חם ואוהב. אז למה  שלא יתאהב בה? אבל זהו סרט, ודווקא בגלל שהוא מופרך לגמרי הוא נעשה מצליח ונוגע. זה מציב בפנינו פרדוקס: אם אין הבדל אז למה באמת לא ייתכן שנתאהב במכונה? הפרדוקס הזה בנוי על התחושה שברור שלא נתאהב, והוא רק שואל מדוע. לכן הסרט הזה הוא דוגמה לסתור, שכן כולנו מבינים את המוזרות של הסיטואציה. ייתכן אולי שאדם כלשהו היה מתאהב במכונה כי היה נוצר אצלו רושם שזה ממש אדם, אבל זה רק מפני שיש אצלו קודם כל מודל של אדם, יצור עם בחירה, ואז הוא טועה לזהות את המכונה עם היצור ההוא. אבל להתאהב ביצור שברור לו שהוא  מכונה זה עניין פחות סביר.

אם כן, בתמונה הדטרמיניסטית של האדם, גם רגשות כמו אהבה, הערכה, קשר אנושי, מותר האדם, עוברים טרנספורמציה. אנחנו מקבלים את הטענות המופרכות שהתאהבנו במכונות והתחתנו עמן, כאילו היו אמת צרופה, ואחרי זמן מתרגלים אליהן ומפסיקים לחוש במוזרותן. אבל זו כמובן טענה פסיכולוגית. יכול אדם לומר שזהו המצב כיום כי עוד אין לנו ניסיון עם מכונות משוכללות שעוברות את מבחני טיורינג. כשנכיר כאלה נוכל גם להתאהב בהן. יתר על כן, גם אם זה לא ישתנה, עדיין זו טענה על הפסיכולוגיה שלנו ואין לה חשיבות מהותית.

זה מביא אותי לשאלה הבאה. כיצד עלינו להתייחס למכונה כזאת? האם ראוי לתת לה יחס ומעמד אתי שונה מבעל חיים או מכונה? האם יש בעיה לנפץ מחשב משוכלל שיש בו תוכנת AI שעוברת את מבחני טיורינג? איני מצליח לדמיין מישהו שיענה על כך בחיוב. מדוע לא? מה ההבדל בין אותה מכונה לבין אדם? אפשר כמובן לענות שזה לא כואב למכונה, לעומת הכאב שנגרם לאדם מניפוץ כזה. אז אציע לכם להרדים את האדם ואז לנפץ אותו, או סתם להרוג אותו בשנתו.

ושוב, מי שמתייחס למוסר כסוג של רגש שמוטמע בנו, יענה לשאלה הזאת כמו שענה לקודמתה: זוהי סתם פסיכולוגיה, קבעון שאין לו משמעות פילוסופית ומהותית (אצל דטרמיניסט-מטריאליסט כל הדברים הם קיבעונות שמוטמעות בנו ואין שום דבר שיש לו משמעות פילוסופית ומהותית. ראו בטור 159, ובשאלה שעלתה כאן רק עתה). דבריי מכוונים לאותם אלו שמחויבים למוסר ומאמינים בתקפותו. מבחינתם מאד חשובה השאלה האם יש או אין לאדם רצון חופשי. זה קובע את יחסנו לבני אדם ואת מעמדם לעומת יצורים אחרים. הדטרמיניסט רק עושה כאן תרגום, בדיוק כמו שהראיתי למעלה. מבחינתו המושג 'מוסר' מתורגם לנטיות מוטמעות בגנום שלנו או על ידי הסביבה. המונח 'מוסר תקף' או 'אדם שמחויב למוסר' שכמובן בתמונת העולם שלו צריכים להתרוקן מכל תוכן, מתורגמים למצב שלאדם יש אינטרס או סתם הטיה לנהוג כך. האמירות הללו כמו כל אמירה מהותית אחרת, מתורגמות אצלו לאשליה שמוטמעת בנו. השיח מאד דומה, אבל המשמעות שונה בתכלית. גם החוויה הזאת, כמו כל שאר החוויות שלנו שתוארו למעלה, היא אשליה גמורה.

תודעה כוזבת: מוסר ללא אלוהים וללא בחירה

תאמרו שעדיין גם כאן אין השלכה אמתית למחלוקת. לליברטאן מאד חשוב לדעת האם ליצור שלפניו יש רצון חופשי, אבל הדטרמיניסט לא רואה בזה חשיבות. עובדה שלמרות שהוא רואה בבת הזוג שלו מכונה משוכללת הוא מתאהב בה, ולמרות שהוא רואה בני אדם כמכונות משוכללות הוא מעניק להם מעמד אתי שונה משאר היצורים.

למיטב שיפוטי, התופעות הללו רק מצביעות על כך שהדטרמיניסט המצוי אינו מאמין באמת בדטרמיניזם שעליו הוא מצהיר (לחלופין, הוא נוקט במדיניות של שאול סמילנסקי ומסתיר זאת מאתנו, או לפחות במדיניותה של מיה בר הלל ועובד על עצמו). האפשרות האחרת היא שמדובר בהתנהלות מאד לא סבירה ולא עקבית. אין מקום להעניק מעמד אתי מועדף לבני אדם ללא ההנחה שיש להם משהו שונה, כלומר רצון חופשי. שכלול של מכונה אינו מעניק לה מעמד אתי שונה. אפשר כמובן להצדיק כל טענה בקביעה שזהו פוסטולאט וזהו, אבל זה לא הופך אותה להגיונית. למיטב הבנתי, אדם שנותן משמעות מוסרית ומעמד אתי שונה לבני אדם ומתאהב רק בבני אדם ולא בתוכנות, זה מפני שהוא ליברטאן סמוי (גם מפני עצמו). בתוכו פנימה הוא באמת מאמין שיש לנו בחירה (ולכן הוא כנראה גם דואליסט), למרות שבמודעותו הוא לא כזה (וגם לא כזה). אנחנו מגיעים כאן לשאלות של תודעה כוזבת שלא אכנס אליהן כאן (ראו בטורים 203 – 204, 233 ועוד).

מעבר לכל זה, אם לאדם אין בחירה קשה להבין כיצד ניתן לתת תוקף לערכים. לכל היותר אתה יכול לומר שכדאי לתת להם תוקף, אבל לא שיש להם תוקף. לפי הדטרמיניסט, ערכים מורים לי לנהוג בדרך מסוימת. לא כי זה צודק אלא כי זוהי העובדה שהם מוטמעים בתוכי. אם יש מישהו אחר שנוהג באופן לא מוסרי, אני מגנה אותו רק בגלל שכך אני מתוכנת לעשות, אבל אין כאן גינוי אמתי שהרי הוא פועל לפי מה שמוטמע בו. אם כן, זה אינו מוסר תקף, אלא פסאדה מוסרית. זוהי דוגמה נוספת לתרגומים הריקים של השפה הליברטאנית למילון הדטרמיניסטי כפי שראינו למעלה.

כך גם מצטט קייב במאמרו הנ"ל בשם סמילנסקי:

לפי סמילנסקי, הדטרמיניזם לא חותר רק תחת מושג האשמה, אלא גם תחת מושג השבח. תארו לכם שאני מחליט כן לסכן את חיי ולצנוח לשטח אויב כדי לבצע משימה נועזת. לאחר מכן יאמרו שלא הייתה לי ברירה, שהישגיי אינם אלא תוצאה בלתי נמנעת, ולכן אינם ראויים לשבחים. וכפי שהחתירה תחת מושג האשמה מכשירה התנהגות בלתי מוסרית, החתירה תחת מושג השבח מבטלת את התמריץ לבצע מעשים טובים. הגיבורים שלנו לא יהיו מעוררי השראה כמקודם, טוען סמילנסקי, ההישגים שלנו לא יהיו ראויים לציון כמקודם, ובמהרה נידרדר לניוון מוסרי ולייאוש.

פרויקט התרגום שתיארתי למעלה שמנסה לפתור את הבעיות הללו כנראה לא מעורר בו אמון רב. אנשים לא ישתכנעו מהתרגומים הריקים הללו. לכן למרות שהוא מקבל את ההנחה הדטרמיניסטית, הוא  מבין שאם לא נסתיר אותו מההמון הוא יסיק את המסקנות. התרגום לא יעשה את העבודה, אלא רק אצל אצילי המחשבה והאינטלקטואלים.

מהלך מקביל קיים לגבי אלוהים והמוסר. לא פעם עמדתי על כך שלמיטב שיפוטי אין מוסר תקף ללא אמונה באלוהים שנותן לו תוקף (ראו טור 456 ועוד). מכאן לכאורה נגזרת המימרא של בעלי המוסר שנסמכת על הפסוק "רק אין אלוהים במקום הזה והרגוני", שדורשים מכאן שללא אלוהים אין מוסר. אבל לא פעם גם עמדתי על כך שאין פער מוסרי ברור בין אנשים מאמינים לבין אתאיסטים. לכן טענתי שאמנם אין מוסר תקף בלי אלוהים, אבל יש אנשים שלא מאמינים באלוהים ומתנהגים באופן מוסרי. אבל לא רק שהם נוהגים באופן מוסרי פנומנולוגית, אלא הם חשים גינוי ושבח, אחריות ומחויבות, הם שופטים אחרים שלא נוהגים באופן מוסרי, כל זה ממש כמו ליברטאנים. איך אפשר להבין זאת? הסברתי שאותם אנשים חיים בסתירה, ולמיטב הבנתי זה מעיד שבתוכם הם אנשים מאמינים (זוהי הראיה מן המוסר, שנדונה במצוי הראשון בשיחה הרביעית חלק ג). ושוב, מדובר בתודעה כוזבת.

השפעת האמונה הליברטאנית על התנהגות מוסרית: ממצאים אמפיריים

מתברר שיש אישוש אמפירי לטענות הפסיכולוגיות הללו. מי שדוגל בדטרמיניזם נוטה להתנהג פחות מוסרי, ולכן כפי שנראה מיד יש חשיבות רבה לעיסוק בסוגיה הזאת.

במאמרו הנ"ל של סטיפן קייב מובא ניסוי שערכו שני חוקרים בשם ווס וסקולר שהדגים את חשיבותה הפרקטית של האמונה ברצון חופשי:

ב-2002 העלו שני פסיכולוגים רעיון פשוט אך מבריק: במקום לשער מה עשוי לקרות אם אנשים יאבדו את אמונתם בכושר ההחלטה שלהם, אפשר לבצע ניסוי ולגלות מה יקרה. קתלין וֹוס (Vohs), אז מאוניברסיטת יוטה, וג'ונתן סְקוּלֶר  (Schooler)מאוניברסיטת פיטסבורג, ביקשו מקבוצת משתתפים לקרוא קטע הטוען שרצון חופשי הוא אשליה, ומקבוצה אחרת לקרוא קטע המציג עמדה ניטרלית בנושא. לאחר מכן הציבו מגוון של פיתויים בפני חברי שתי הקבוצות ובחנו את התנהגותם. האם הבדלים בתפיסות פילוסופיות מופשטות ישפיעו על קבלת ההחלטות שלהם?

אכן כן. הנבדקים עברו מבחן במתמטיקה בנסיבות המאפשרות להם לרמות בקלות, ובקבוצה הראשונה, שקראה את הטקסט הטוען כי רצון חופשי הוא אשליה, נמצא שיעור גבוה יותר של רמאים. כשחברי הקבוצה הזו קיבלו הזדמנות לגנוב ללא השלכות – לקחת יותר כסף משהגיע להם ממעטפה המכילה מטבעות של דולר – הם גנבו יותר מאשר חברי הקבוצה השנייה. ווס אמרה לי שהיא וסקולר בחנו שורה של מדדים וראו כי "בקרב [חברי הקבוצה הראשונה] היה שיעור גבוה יותר של התנהגות בלתי מוסרית".

משתמע כי כאשר אנשים מפסיקים להאמין שהם חופשיים לפעול כרצונם, הם מפסיקים לראות בעצמם אחראים למעשיהם. לכן הן נוהגים בחוסר אחריות רב יותר ונכנעים לדחפים בלתי מוסריים. ווס מבהירה כי התוצאה הזו אינה מוגבלת לניסויי מעבדה. "אנו מזהים אותן תופעות אצל אנשים שבאופן טבעי מאמינים יותר או פחות ברצון חופשי", אמרה.

במחקר נוסף מדדו ווס ועמיתיה את מידת אמונתם של עובדי קבלן ברצון חופשי, ואז בחנו את ביצועיהם בעבודה על סמך הדירוג שנתן האחראי עליהם. עובדים בעלי אמונה חזקה יותר ברצון חופשי הגיעו בזמן לעתים קרובות יותר וקיבלו דירוגים טובים יותר. למעשה, התברר כי האמונה ברצון חופשי היא גורם מנבא טוב יותר לביצועים בעבודה מאשר מדדים ידועים כמו הערכה עצמית של מוסר עבודה.

רוי באומייסטר מאוניברסיטת פלורידה סטייט, חלוץ נוסף בתחום הפסיכולוגיה של הרצון החופשי, הוסיף על הממצאים האלה. לדוגמה, הוא ועמיתיו מצאו שסטודנטים בעלי אמונה מועטה ברצון חופשי השקיעו פחות זמן בעזרה לתלמידים אחרים מאשר סטודנטים בעלי אמונה רבה ברצון חופשי. נוסף לכך, החוקרים נתנו לחלק מהסטודנטים לקרוא הצהרות כמו "המדע הוכיח שרצון חופשי הוא אשליה", זאת כדי להנחיל בהם תפיסה דטרמיניסטית. אחוז קטן יותר מבין הסטודנטים האלה נתן כסף לחסרי בית או הסכים להשאיל מכשיר טלפון לאדם אחר.

מחקרים נוספים שערכו באומייסטר ועמיתיו זיהו קשר בין אמונה מועטה ברצון חופשי לבין לחץ, אומללות ומחויבות מועטה יותר למערכות יחסים. הם מצאו שכאשר הם מעודדים את הנבדקים להאמין ש"כל הפעולות האנושיות תלויות באירועים קודמים, ובסופו של דבר ניתן לפרשן על-פי תנועתן של מולקולות", יורדת מידת המשמעות שהם מייחסים לחיים. קבוצת חוקרים נוספת פרסמה השנה מחקר שבו נמצא מִתאם בין אמונה מועטה ברצון חופשי לבין ביצועים אקדמיים גרועים.

רשימת הממצאים ארוכה: נמצא קשר בין האמונה שרצון חופשי הוא אשליה לבין ירידה במידת היצירתיות, עלייה במידת הקונפורמיזם, ירידה בנכונות ללמוד מטעויות וירידה בשיעור הכרת התודה בין אנשים. נראה כי הדטרמיניזם מוביל אותנו אל הצד האפל בכל חזית אפשרית.

מעטים החוקרים שירגישו בנוח לטעון כי אנשים צריכים להאמין בשקר בוטה. הנצחת הכזב תפגע ביושרתם ותפר עיקרון שפילוסופים מוקירים זה זמן רב: התקווה האפלטונית שהאמת והטוֹּב הולכים יד ביד.

כאן מגיע תיאור עמדתו של סמילנסקי שהובאה למעלה. המסקנה מכל זה היא שאנשים לא מוכנים לעבוד על עצמם, לפחות אם הם אינם פילוסופים גדולים. הם מבינים היטב שללא רצון חופשי אין אחריות מוסרית, ולא קונים את התרגומים של הדטרמיניסטים שמנסים לשמר את כל המונחים על ידי ריקון המושגים שמתוארים על ידם מתוכנם המהותי. הם לא קונים את האשליות שהדטרמיניסט מנסה למכור להם, ולכן סמילנסקי נאלץ להסתיר מהם את ה'עובדות' ואת ה'אמת'.

שימו לב למשמעות הדבר. בהחלט יש השלכה של הוויכוח הזה על ההתנהגות המוסרית של בני אדם, ולכן הדיון וההכרעה בסוגיה הזאת חשובים מאד. חשוב לי להוכיח לאחרים את הליברטאניזם (שלדעתי הוא נכון. לא לשקר להם כמו סמילנסקי). אי אפשר לומר שאין טעם לעסוק בסוגיה הזאת כי אין לה תוכן ולא השלכות. אנחנו אמנם משתמשים באותה מערכת מושגים ודורשים מהאנשים אותו דבר, אבל בפועל זה לא עובד. בממוצע, אי אפשר להכחיש את העובדה שתמונה דטרמיניסטית משרה התנהגות בעייתית יותר. חשוב לי לציין שבינתיים זו לא טענה לטובת הליברטאניזם אלא רק לטובת ניהול הוויכוח והעיון בסוגיה.

אמנם בהמשך המאמר הנ"ל קייב מביא את סם האריס (מפרשי האפוקליפסה, המטריאליסטים-דטרמיניסטים), שכתב ספר במטרה לפוגג את אשליית הרצון החופשי. האריס מציע אלטרנטיבה. אין צורך למכור לאנשים לוקש כדי לקדם התנהגות חיובית. אם הם יאמינו שגם האחר מונע על ידי מערכת סיבות דטרמיניסטית הם פחות יכעסו עליו ולא  ירצו לנקום בו, ואז העולם יהיה טוב יותר. זה יקזז את האפקט הקודם בלי צורך לשקר.

הוא מביא את הדוגמה הבאה:

האריס מציע להשוות "בין היחס להוריקן קתרינה… לבין היחס לפיגועי ה-11 בספטמבר". בעיני אמריקנים רבים, הטרוריסטים שחטפו את המטוסים ב-2001 הם התגלמות הפושע שמחליט מרצונו החופשי לעשות רע. אבל אם נזנח את האמונה ברצון החופשי ניאלץ לתפוס את התנהגותם כמו כל תופעה טבעית אחרת. לדעתו, שינוי הגישה הזה יעזור לנו להגיב לאירועים שונים באופן רציונלי יותר.

אמנם שני האירועים היו אסונות בקנה מידה דומה, אך התגובות להם היו שונות בתכלית. אף אחד לא רצה לנקום בסופות הטרופיות או להכריז מלחמה על מזג האוויר, לכן לאחר קתרינה היה אפשר להתמקד בבנייה מחדש ובמניעות אסונות טבע עתידיים. לטענת האריס, התגובות שלנו ל-11 בספטמבר הושפעו מהזעם ומהרצון בנקמה, והובילו לאובדן מיותר של חיי אדם רבים. האריס אינו טוען שלא היינו צריכים להגיב לפיגועים, אלא שתגובה שקולה הייתה נראית אחרת לגמרי והייתה מפחיתה משמעותית את היקף אובדן חיי האדם. "שנאה היא רעל", אמר לי, "והיא עלולה להפר את יציבות חיי הפרט והחיים החברתיים גם יחד. אם נפסיק להאמין ברצון חופשי, לא תהיה עוד סיבה רציונלית לשנוא אף אחד".

לשיטתו, אולי בכלל כדאי לשקר דווקא לאלו שמאמינים ברצון חופשי כדי לשפר את העולם. אם רק אשכיל לשקר לאנשים ולשכנע אותם שהעולם דטרמיניסטי למרות שאני לא מאמין בזה, ודאי יתקיים בנו "וגר זאב עם כבש". אתם רואים את המצוקה הקשה שבה נמצאים הדטרמיניסטים, את ניסיונות התרגום שלא קונים שביתה ולא מביאים תוצאות, ואת האינטואיציות של אנשים שמבינים היטב, יותר מכל הפילוסופים, שאם אין רצון חופשי אין מוסר תקף ואין מותר האדם, אין אחריות ואין אשמה, אין חינוך ואין ענישה. כל המילון הדטרמיניסטי הוא פיקציה שמטרתה למכור לנו אשליות שכולנו (חוץ מהפילוסופים הדטרמיניסטים) מבינים שהן לא נכונות. הייתי שואל את סמילנסקי לאור הדברים הללו, האם באמת הוא חושב שהפילוסופים יותר אינטליגנטיים ואציליים מההדיוטות. אני נוטה לחשוב הפוך (אתם יודעים מה? אולי יותר אציליים, אבל בטח לא יותר אינטליגנטיים).

צעד אחד הלאה: כישלון התרגום (המילון) הוא ראיה נגד הדטרמיניזם

כתבתי את הטור הזה מפני שמעניין מאד לשים לב עד כמה הדטרמיניסטים נזקקים לסטות מהאינטואיציות הכי יסודיות שלנו, וכמה תובנות יסודיות של כולנו (גם שלהם עצמם) הם נאלצים לסווג כאשליות. עד כאן הבאתי את זה רק כמוטיבציה לנהל את הדיון ולא לראות בו פלפול ריק (האתגר הפוזיטיביסטי). אבל כעת אני רוצה ללכת צעד אחד הלאה.

שימו לב שזה עצמו מהווה גם טיעון נגד הדטרמיניזם. מי שטוען שהרבה הנחות ומשמעויות של מושגים רבים שלנו הם אשליות, עליו נטל הראיה. נסו לחשוב על אדם שאומר לכם שהעץ שאתם רואים אינו קיים אלא אשליה. והאדם שמציק לו אינו אלא שד בתחפושת. חוק הגרביטציה אינו אלא אשליה או מוסכמה שלנו, האמון בבני אדם הוא אשליה, אהבה לבן או בת זוג היא אשליה וכן הלאה. מה הייתם אומרים עליו? מה לגבי סוליפסיסטים שטוענים שאין עולם והכל אשליות של הכרתנו? לדעתכם נטל הראיה הוא עליהם או על מתנגדיהם?

איני יכול שלא להיזכר בדברי הגששים שליט"א (וזצ"ל), במערכון 'בנקים עליך' (שמלגלג על הקמת סניפי בנקים בכל פינה, תופעה לא משעשעת שרווחה באותה  תקופה), ומשכתב אותם כאן לנוחיות הקהל הקדוש:

שייקה: איפה פה לשכת הסעד? גברי: אני אסביר לך, אתה יהודי טוב… אתה תלך שמה ישר, בפינה אתה רואה בנק? תפנה ימינה, כמו שאתה פונה ימינה אתה תראה רמזור. ברמזור אתה פונה שמאלה… ברמזור ימינה אתה תראה בנק. אתה עובר את הבנק הזה, תלך ישר אתה רואה עוד איזה שניים שלושה בנקים, אחר כך יש שם מדרגות. אתה יורד במדרגות רואה בנק. אתה עובר את הבנק הזה עולה במדרגות, ממולך מסעדה. מסעדה תנובה. זה לא מסעדה זה בנק. בנק הפועלים. אתה עובר את בנק הפועלים רואה עוד איזה שלושה בנקים ואז אתה רואה בית כנסת. זה לא בית כנסת זה בנק. בנק המזרחי. אתה עובר את הבנק המזרחי, יש לך עוד איזה שישה שבעה בנקים, תראה ממול שוטר. שייקה: זה לא שוטר זה בנק. גברי: לא, זה שוטר ששומר על בנק. אתה עובר את הבנק הזה, יש לך עוד איזה שלוש עשרה ארבע עשרה בנקים, ואתה מגיע לבניין גדול מזכוכית. שייקה: וזה שם? גברי: מה שם? שייקה: לשכת הסעד. פולי: לשכת הסעד? לא מכיר בנק כזה!

עולם שלם של דמיונות אבל מאחורי כולם יש בנקים. יש מסעדה, רמזור, שוטר ועולם שלם ומגוון של מושגים ועצמים. אבל בעצם הכל אשליות. מאחורי הכל יש בנקים. גם אצל הדטרמיניסטים ראינו שיש עולם שלם של הזיות שמאחוריהן יש מכונה שמניעה את כולנו ויוצרת אצלנו אשליות שונות ומגוונות שמסתירות את עצם קיומה.

התופעה הזאת מדגימה היטב את אמירתו של אורוול "יש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם". לאינטלקטואל יש יכולת להתרחק מהאינטואיציה שלו וללכת אחרי השכל באופן קר ומנותק. התנתקות כזאת בהחלט מועילה כאשר אנחנו מחפשים דרכים חדשות ומנסים לצאת מקיבעונות ומהרגלים. אבל יש לה גם חיסרון, שכן היא מתרחקת בקלות רבה מדיי מהשכל הישר ומהאינטואיציה (ומשלה את עצמה שהיא לא מתבססת על אינטואיציות אלא על מדע).

המילון הדטרמיניסטי שאותו תיארתי כאן הוא מילון האשליות הגדול. הוא הופך את כל המילים והמונחים במילון שלנו לאוסף של אשליות. ולזה אנשים מתייחסים כעמדה מדעית ורציונלית, לעומת הליברטאניזם שמוצג כמיושן, מקובע ולא הגיוני. עולם הפוך (והזוי) ראיתי. בטור זה ניסיתי לפוגג את האשליה הגדולה מכולן, זו שאומרת שכל השאר (חוץ ממנה) הוא אשליה.

סיכום: בחזרה לשלושת מישורי הדיון באתגר הפוזיטיביסטי

אם כן, נראה שדווקא חשוב לדון בסוגיית הרצון החופשי, שכן על אף במישור המינוח הדטרמיניזם מציע תחליף (המילון, פרוייקט התרגום), אבל זה לא עובד. המילון הוא פיקציה והיא גם לא משכנעת אנשים. לכן במישור ההתייחסות של האנשים (המישור השלישי) ודאי יש חשיבות לדיון. חשוב לנו להבין את ממותר האדם, להבין מדוע מגיע לו יחס אתי שונה, במי להתאהב ובמי לא. בנוסף, ראינו שיש גם על מה לדון, שכן קיים הבדל במישור הפיזיקלי בין התפיסות (האלקטרון שנע בלי שדה כוח פיזיקלי). ולבסוף, מכאן גם ראיה לכך שהרצון החופשי קיים (או לפחות שנטל הראיה הוא על מי שסובר שהוא אינו קיים).