מבט נוסף על גדלות בתורה והיחס להלכה (טור 684)

בס"ד

בטור 682 עמדתי על מהותה של גדלות בתורה. דיברתי שם על כך שמעבר לידע ולמיומנות ומעבר ליכולות האנליטיות, נדרשים גם שכל ישר וגם היכרות עם העולם ותחומי הדעת האחרים שבו. לפני כמה ימים מישהו העלה לקבוצת ואטסאפ פסק של הרב אלישיב ז"ל שפורסם ביתד נאמן. מעבר לתוכנו של הפסק, עצם העובדה שמעלים את הפסק הזה ואף רואים בו אינדיקציה לגדלות בתורה ומודל לדרך חיים ראויה לציבור, אומרת בעצמה דרשני. הדבר משקף את העובדה שלא רק שחלק ניכר מהמנהיגות התורנית והרבנית החרדית מנותקת מהעולם ומתוך כך מעוותת את ההלכה, אלא שהיא בעזרתם האדיבה של הפוליטרוקים מיתד נאמן יוצרת ציבור שלם שגדל על העיוותים הללו, בצלמם כדמותם. דווקא כמי שמזדהה עם התמונה והמודל המתוארים כאן וממש לא שולל אותם על הסף, חשוב לי לחדד ולהבהיר את הבעייתיות שבהם.

הפסק

אביא כאן ציטוט מהדברים כפי שעלו שם:[1]

נשאל הרב אלישיב:

אברך ששקד כל היום על תורתו בכולל ובהכרח נעדר מהבית ורוצה ללמוד גם בשעת ערב, מה לגבי עזרה בבית? עד כמה מגעת מחויבותו?

תשובה:

ההתחייבות של הבעל לאשתו בכתובה אינן כוללות עזרה בבית. יש חיוב לפרנסה אבל לא חיוב לעזור במלאכות בית. אלא שיש כאן ענין של חסד, לגמול חסד עם אשתו – אבל אין זה "חיוב" מחיובי כתובה.

אבל יתכן שיש כאן חיוב מהיבט נוסף, הנגזר מדברי הריטב"א בסוגיה אחרת: אם אדם רוצה לישא אישה שניה, נוספת על אשתו, פוסק הריטב"א שצריך להתנות זאת כתנאי בזמן הנישואין. ומדוע צריך תנאי? הרי מעיקר הדין, לפני חרם דרבינו גרשום, אין שום איסור לשאת אישה שנייה?! מדוע, אפוא, צריך תנאי? מבהיר הריטב"א: כיוון שמקובל שאדם אינו נושא אישה שניה בנוסף לאשתו, הרי זו כהתחייבות שלא ייקח אישה נוספת. אם הוא רוצה לחרוג, הרי הוא צריך להתנות זאת בזמן הנישואין. יתכן שהוא הדין גם במחויבותו של בעל בהגשת עזרה בבית. צריך לוודא מהי המציאות המקובלת. אם המקובל הוא שבמצב מוגדר וידוע או שבזמנים מסוימים על פני השנה הבעל עוזר, אם כך היא המציאות, יכולה האישה לטעון שעל דעת זה נישאה לו – ויש לדון בענין.

ועוד שאלה:

כאשר הבעל יושב ולומד כל היום ואף בשעות הערב הוא עמל בתורה, האם יכולה האישה לטעון שקשה לה עם הבדידות?

תשובה:

עצם הבדידות אינה טענה, אלא אם כן נדון ע"פ דין הריטב"א – שמקובל שהבעל ידאג גם לבדידותה של אשתו, אז הדבר יחשב לחובתו. ורק תנאי בשעת נישואין – שהוא לא יפסוק מלימודו – יועיל.

לא תתפלאו לשמוע שבאותה קבוצה אנשים התקוממו כנגד הדברים. הם אפילו לא טרחו לנמק מדוע יש בהם בעיה, שכן זה היה נראה להם מובן מאליו. ישנה תחושה שהם מנוגדים חזיתית לשכל הישר, ולא ייתכן שפוסק יורה כך למעשה.

אני חייב לומר שלפעמים התרסות כאלה יש בהן משהו משנאת עם הארץ כלפי תלמיד חכם, וכדי ללבן את הדברים יש לבחון אותם לגופם, לכאן ולכאן. לא מתוך שנאה ולא מתוך אהבה (לתורה ולגדוליה) שמקלקלת את השורה. במישור הענייני יש לי הרבה מאד מה להעיר על הפסקים הללו, ואציג את הערותיי אחת לאחת.

האם זו הלכה?

ניתן לדון האם בכלל מדובר בהלכה. על פניו בהחלט כן. השאלה עוסקת במחויבות בין בני זוג (בעצם של הבעל כלפי אשתו), ומחויבויות אלו מעוגנות בכתובה ובדיני התורה (שארה כסותה ועונתה). לכן יש בנותן טעם לפנות לפוסק ולברר האם אכן ישנה מחויבות כזאת. זו שאלה הלכתית לגמרי לגיטימית. יתר על כן, לפעמים הבירור ההלכתי אינו אומר שכך יש לנהוג למעשה. מעבר להלכה יש שכל ישר, יש מוסר ויש הבנות בין בני אדם. הדברים נכונים בפרט לשיטתי שמנתקת בין הלכה למוסר, אבל נדמה לי שגם אם לא מקבלים את התמונה שלי לגבי הלכה ומוסר, בפועל כך אכן נוהגים פוסקים שנטועים בתוך עמם. העובדה שאין חובה הלכתית להפיג את בדידותה של אשתו או לעזור לה בעבודות הבית, לא אומרת שאין לעשות זאת. היעדר חובה אינו חובה נגדית. ואפילו אם מדובר בביטול תורה, כידוע כבר כתבו הפוסקים (ראו במאמרי כאן חלק ב) שתלמוד תורה עניינו בזמנים הפנויים מעיסוקים הכרחיים אחרים, והשאלה היא מהם אותם עיסוקים הכרחיים (פרנסה, עזרה בבית, הפגת בדידות של אשתו, בילוי עם המשפחה, מנוחה וכדומה).

אלא שאם אכן מדובר רק בבירור הלכתי טכני, כשהפוסק נזקק לשאלה כזאת עליו להבהיר שהוא מלבן את הסוגיה בפריזמה ההלכתית ולא מורה הלכה מעשית. לא נראה כאן רמז לאמירה מסתייגת שכזאת. במצב כזה הייתי מצפה לתוספת אחרי הבירור, שאומרת שעד כאן הבירור ההלכתי אבל למעשה ראוי בהחלט לפעול כך וכך. בעיקר ראוי להוסיף זאת כאשר מדובר בציבור שמבחינתו ההלכה היא חזות הכל, וכשניתן למישהו פסק הלכה הוא מבין זאת כהוראה מעשית.

שתי דמויות רבניות

בתוך דבריו הרב אלישיב דן בשאלה מה מקובל בעולם. האם מקובל שאדם עוזר לאשתו או מפיג את בדידותה או לא. עולה אצלי תחושה שהוא באמת לא יודע ולא מכיר את המצב. הרב אלישיב עצמו היה ספון בחדרו ולמד תורה יומם ולילה, וספק רב עד כמה הכיר את הנורמות המקובלות אצל בני אדם רגילים. במקרים רבים התחושה שהתקבלה הייתה שהוא אינו מכיר זאת. אגב, אם באמת המצב העובדתי אינו ברור בעיניו, הייתי מצפה שהרב אלישיב יורה לעשות תנאי בקידושין או בכתובה שיקבע שאדם יפיג את בדידותה של אשתו או יעזור לה בעבודות הבית, או תנאי שקובע שמוסכם בין בני הזוג שאין חובות כאלה.

בטור 139 שנכתב כהספד על הרב אלישיב קנוהל (רבה של כפר עציון), ערכתי השוואה בין שתי דמויות של פוסקים, שכמייצגים לקחתי את הרב אלישיב קנוהל והרב י"ש אלישיב (ולאחר מכן את הרוגצ'ובר והאור שמח, שני רבניה של דווינסק – דנציג), ושם עמדתי על היתרונות של כל אחת מהדמויות הללו כמודל בעבודת השם, וכן השוויתי ביניהם לגבי הלימוד וביחס לפסיקה. אמרתי שהדמות המסוגרת כמו הרב י"ש אלישיב היא דמות מופת של מסירות לתורה ושל ידע תורני אדיר, וחשוב מאד שתהיינה דמויות מופת כאלה לחנך לאורן את הציבור (שיהיה לאן לשאוף). אבל בו בזמן טענתי שזו אינה הדרך היחידה לגדול ולצמוח בתורה ושדמות כזאת לא יכולה להורות הלכה ובוודאי לא להנהיג ציבור (ראו גם בטור 682).

דילמת גוגן

בטור הנ"ל תיארתי את מה שידוע כ"דילמת גוגן". גוגן היה צייר גאוני שהזניח את משפחתו בטענה שעליו להקדיש את חייו לאמנות אחרת העולם יימצא חסר. הסברתי שם שלדעתי בהחלט יש מקום לטענה כזאת, אלא שהיא צריכה להיעשות בהסכמה עם בת זוגו. אם היא אכן מסכימה, זה ראוי להערכה רבה מאד. היא מקריבה את עצמה למען קידום האמנות בעולם. הסכם כזה לא ראוי לעשות אפילו בהסכמה אם לא מדובר בגאון יוצא דופן. אבל אם אכן מדובר באדם בעל כישורים מיוחדים (התמדה וכישרון אינטלקטואלי), בהחלט ראוי לעשות הסכם כזה. גאון כזה מחפש בת זוג שתסייע לו לצמוח ולפתח את האמנות לטובתו ולטובתה ולטובת העולם, ואם יש אישה שמוכנה לזה תבורך.

הוא הדין באדם שמתמסר לצמיחה בתורה. גם כאן יש לזה מקום, אם מתקיימים שני תנאים: מדובר באדם עם כישורים יוצאי דופן, ובן/בת הזוג שלו מסכימים, מראש או בדיעבד, לדרך החיים הזאת. במצב כזה אין כל פסול בכך. להיפך, שניהם ראויים להערכה רבה. יתר על כן, גם אם מדובר בבני זוג שהגיעו להסכמה ושהבעל אכן ראוי לזה, אם הוא רואה שבפועל אשתו לא עומדת בזה עליו לסגת מהתנאי שהותנה ולהתנהג כבן אדם. ולא, לא בגלל שיש מצווה לגמול חסד או תנאי מכללא. בגלל שצריך להיות בן אדם וצריך שיהיה לך שכל ישר. מדובר בבת זוגך לחיים שהיא כגופך. המחויבות שלך כלפיה אינה מתמצה בחוזה שחתמתם ובדקדוקים משפטניים שבו.

יש  משהו במחאות ששמעתי נגד הפסק הזה. זה נראה ניתוק הלכתי מזעזע, רחוק מאד מהשכל הישר. בעלב'ת שמסתכל בפסק הזה רואה מיד שהוא לא מחזיק מים. וזה לא בגלל שדעת בעלי בתים היפך דעת תורה אלא להיפך: בגלל ש'דעת תורה' (במובנה המעוות) מרוחקת במקרים רבים מהשכל הישר (ראו על כך להלן).

המודל האידאלי: כיצד ראוי להתייחס לדמות כזאת?

לכן איני מקבל את ההתקוממות האוטומטית נגד הוראה כזאת. דרך ארץ אולי קדמה לתורה, אבל בכל זאת גם התורה חשובה ולא רק הדרך ארץ. יש מקום להקרבה למען התורה. אבל למרות זאת יש לשים לב שהרב אלישיב נתן את ההוראה הזאת לאברך שכנראה היה אנונימי, וזה גם התפרסם בעיתון כדרך מופת שראויה לכל אברך. נראה שהוא גם לא בדק האם היה הסכם כזה ביניהם, ולא בדק את מצבה של אשת האברך השואל ועד כמה היא במצוקה.

לכן גם אם אני טועה והרב אלישיב התייחס לאברך מסוים שהוא הכיר אותו (לא נראה כך מתוך התשובה, שהרי לא היה ברור שיש הסכמה של האישה ולא מוזכרים תנאים על כישוריו של האברך השואל), עדיין פרסום התשובה וראייתה כדרך אידאלית לרבים מצביעה על עיוות עמוק מאד בחשיבה החרדית-אברכית.

כשמתבוננים בכלל עולם התורה, לדעתי בהחלט חשוב וראוי שיהיו זוגות כאלה, שאחד מהם (זו גם יכולה להיות האישה) מתמיד כל ימיו בתורה והשני נושא בעול הבית. התמסרות כזאת מצמיחה דמויות מופת וידע תורני שאין לו תחליף ושהוא מאד נחוץ (אם כי משקלו של הידע פוחת בעידן של מאגרי מידע). התמסרות לתורה ופיתוח הלמדנות הם ערכים שראוי לחנך עליהם את כלל הציבור. אבל מדובר בדרך ליחידים, והיא צריכה להיות כזאת. לא נכון להציב מודל כזה לרבים.

אברהם אבינו היה עמוד החסד. זוהי דמות שאנחנו מחונכים לאורה. האם נכון שכל אחד מאיתנו שיבואו לבקרו שלושה ערבים ישחט שלושה עגלים כדי להגיש להם לשונות בחרדל? ממש לא. זה לא הגיוני ולא נכון לעשות זאת. ייתכן שגם אברהם לא באמת עשה זאת, ומדובר במיתוס מחנך (הרמב"ם הרי פירש שזה היה חלום). לעתים החינוך דורש מודלים לא ריאליים שלא נוהגים בפרופורציה ראויה, כאוטופיה אידאלית. אבל חשוב להבין שאלו לא דמויות שיש לחקות אלא הן רק מתוות כיוון ערכי עקרוני, ותו לא.

אני בטוח שגם בחשיבה החרדית יהיו כאלה שיקבלו את דבריי, בטענה שרבים יעשו כך ולא יעלה בידם (בברכות לה ע"ב הביטוי הזה מובא בדיוק על דרך כזאת). גם הם מבינים שזוהי דרך ליחידים. אבל טענתי כאן הרבה יותר רדיקלית: לכתחילה לא נכון לנהוג כך. סולם הערכים האמתי של התורה הוא הפוך. זו לא דרכה של תורה ואסור לחיות בצורה כזאת. לא שזה אסור בגלל שלא נצליח, אלא להיפך: אנחנו לא נצליח כי זו לא דרך נכונה. אמנם בגלל הצרכים של כלל הציבור יש מקום לכמה בן עזאי-ים או רשב"י-ים שיחיו בכל זאת בדרך כזאת, אבל זהו היתר שבדיעבד, בבחינת "עת לעשות להשם הפרו תורתך". מדובר בדרך מעוותת, אבל צרכי הציבור יכולים להביא להיתר לחיות כך.

התורה לא מסורה לנזירים ולא ניתנה  למלאכי השרת. גם אין עניין שבני אדם יהיו מלאכי השרת. אמנם החברה תימצא נשכרת מקיומם של כמה מלאכים כאלה בתוכה, ולכן יש מקום להתיר בדיעבד למי שמלאו ליבו ומצא בת זוג שמסכימה לשאת בעול, לחיות ולפעול כך.

אני חושב שהתייחסות כזאת היא מאוזנת והגיונית יותר. היא מאד מכבדת את המסירות לתורה ואת השותפות של שני בני הזוג בדרך הקשה הזאת, אבל שמה זאת בפרופורציה הנכונה. יש לזה השלכות לגבי החיים של האדם מן השורה. הדרך החרדית מציבה מודל כזה כאידאל בפני כל אברך, גם אם היא מקבלת שיש כאלה שלא יכולים לדבוק בה לגמרי. אבל זהו עיוות. זו דרך לא נכונה. העולם נברא כדי שנחיה בתוכו ולא כדי שנהיה נזירי למדנות. זו הדרך האידאלית והלכתחילאית. אברך זה היתר מיוחד ליחידים.

אור חדש על דברי הרמב"ם

ידועים דברי הרמב"ם בהל' תלמוד תורה פ"ג ה"י (וביתר פירוט בפיהמ"ש פ"ד מאבות):

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

לכאורה הוא מדבר על חששות. אם אדם רק ילמד ולא יתפרנס אלא מלימודו, הוא עלול להגיע ללסטם את הבריות. אבל אני לא מבין זאת כטענה טכנית תוצאתית. זה לא בגלל הבעיה שבסוף ילסטם את הבריות, אלא מפני שלא ראוי לחיות כך. דרך כזאת היא תפיסה לא נכונה של התורה עצמה. אדם צריך לחיות בעולם וללמוד וליישם את התורה בתוכו, ולא לראות בעולם איזה מכשול, ים סוער שכל מטרתו היא לאתגר את הנזירים שבתוכו האם יתמידו בנזירותם. הנזירות היא המצב הדיעבדי ולא העולם.

הכס"מ על אתר מאריך לדחות את ראיותיו של הרמב"ם בפיהמ"ש, ובסוף דבריו הוא כותב:

ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:

למרבה האירוניה הוא רואה דווקא בדרכו של הרמב"ם (תורה ועבודה) דרך ליחידים שרבים עשו ולא עלתה בידם, ומביא שיש היתר רק ללמוד תורה ולא להתפרנס משום "עת לעשות לה'" (זה גם הפוך למה שראינו בגמרא בברכות, שם זה מובא כשיקול נגד דרכו של רשב"י). כלומר לשיטתו להיות אברך שמתפרנס מהצדקה זהו היתר שבדיעבד. ממש הפוך מהדרך החרדית שרואה בהיתר לעסוק בדברים אחרים היתר שבדיעבד משום "עת לעשות לה'".

בשולי דבריי אומר שהטיעון של הרמב"ם שסופו ללסטם את הבריות מתקיים מול עינינו. חברה שמחנכת את כל אנשיה למסור את נפשם על לימוד תורה גם במחיר פגיעה בפרנסה, אכן מגיעה ללסטם את הבריות (ראו למשל כאן וכאן וכאן וכאן). שימו לב שהליסטים כאן אינו האדם מן השורה אלא החברה (החרדית) בכללותה. נבואתו של הרמב"ם מתגשמת מול עינינו. נראה שדרך זו אינה נכונה מצד עצמה אבל גם מובילה לתוצאות נוראות של גזל וחילול השם (ועוד לא דיברנו על שותפות בשירות הצבאי כמובן).

סיכום

דומני שהדוגמה הזאת של הרב אלישיב משקפת היטב את הבעייתיות שעליה דיברתי בטור 682. פוסק שמנותק מהעולם ולא באמת מבין אותו, לא יכול להורות הלכה לאנשים ובוודאי לא לציבור. הוראות הלכה של פוסק כזה מובילות לעיוותים הלכתיים ותורניים ולא רק למצוקות. זו פשוט הוראה לא נכונה. כעין זה כתבתי בעבר (ראו בטורים 62, 277 ו-655 ובמאמרי כאן) על גזירה שלא פשטה בכלל הציבור. התפיסה המקובלת היא שזו אמנם הנהגה ראויה אבל ההלכה אומרת לנו להימנע  ממנה בגלל שהציבור לא יעמוד בה. ההנחה היא שהציבור חלש ויש להתחשב בו. לדעתי הפירוש הוא הפוך: אם רוב הציבור לא עומד בה אז זו הנהגה הלכתית לא ראויה גם לאנשי מעלה. התורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא לכלל הציבור, ולכן הגזירה הזאת בטלה. זו לא התחשבות דיעבדית בחולשתו של הציבור אלא אינדיקציה לרצון ה' והתורה. התורה ניתנה ליישום של אדם סביר בעולם, ומודלים נזיריים הם עיוות שמנוגד לרצונה. דעת בעלי בתים היפך דעת תורה, אבל בניגוד למה שמחנכים בבני ברק במקרים רבים דווקא הבעלי בתים הם הצודקים, שכן דעת התורה מרוחקת מהשכל הישר. כך נראית פסיקה שלא מתחשבת בשכל ישר.

מתוך כך ברור שגם השואלים שפונים לרב אלישיב ודמויות דומות צריכים להבין שהם יכולים לפנות אליו בשאלות למדניות, אבל לא בשאלות מעשיות. אם רוצים לברר את גדרי החיוב ההלכתיים של בעל לאשתו, בהחלט ראוי וטוב לפנות לרב אלישיב. אבל אם רוצים לדעת מה לעשות בפועל, הוא ממש לא הכתובת. וכאמור, בטח שהוא אינו הכתובת להורות דרך לרבים.

צריך להבין שחברה שמתנהלת לפי מודלים כאלה היא חברה שמעוותת את התורה ולא רק שהיא בלתי מוסרית ולא אנושית. ההלכה והתורה שלה אינן נכונות. זה לא אומר שאין מקום להעריך את המסירות של אנשים כאלה לתורה, אבל בהחלט חשוב בצד זה להבין שחיים כאלה הם עיוות ולכל היותר יש להם היתר שבדיעבד, ובוודאי שזו אינה דרך ראויה לרבים. זוהי מסירות נפש מעוותת, שגם אם היא ראויה להערכה חשוב לשים את הדברים בקונטקסט ובפרופורציה מול האמת.[2]

[1] לקוח ממוסף שבת של יתד נאמן 35א (תשס"ח) 4.

[2] כעין זה כתבתי בעבר על רועי קליין (ראו למשל כאן). לדעתי המעשה שלו היה אסור הלכתית, אבל זה לא אומר שלא מגיעה לו הערכה גדולה מאד על מסירות הנפש שלו. אבל לא נכון לחנך אנשים לחקות אותו. זה מודל חינוכי נפלא כאוטופיה שעניינה מחויבות לזולת ולעם ישראל, אבל לא כמודל לחיקוי.