סברות בסוגיות

1.הרב נראלי שענית רק על שאלה 1. מה לגבי שאלות 2 ו3? אתה עוסק בהם באחת הסדרות/כתבים שלך? ניסיתי לחפש ולא כל כך מצאתי…
2. לגבי לא דרשינן טעמא דקרא, ראיתי שהגדרת שהכלל נכון רק למה שכתוב בתורה. למה אתה מתכוון בדיוק? האם רק למה שכתוב יבש? או שהכוונה לכל מה שהגיע מסיני?
למשל בתורה כתוב טוטפות ולא תפילין, לא נראלי הגיוני לדרוש ולשנות משהו בתפילין. הרי סביר שמושגים פשטיים מסוימים הגיעו בעל פה מסיני, ומאז ומעולם התפילין היו מרובעות ושחורות…
ככה גם נראה לגבי אבות מלאכה. יש הסכמה מאוד רחבה של ההגדרות של המלאכות עצמם, לא סביר שעל כל זה הסכימו בדרישה.
לי לפחות נראה הגיוני שיהיה מותר לדרוש טעם רק כשברור שההלכה אכן נוצרה במדרש. ונראה מאוד קשה לדעת בוודאות מה נוצר ומה מסיני…
3. מה שעוד לא כל כך ברור לי, זה איך חז"ל עצמם דרשו? הרי כל המצוות מבוססות בסוף על התורה. למשל בפסול אישה לעדות, יש 2 אופציות: 1. זה מסורת מסיני וחז"ל רק תלו וו. מה שלא מאפשר לכאורה לדרוש באמת ולשנות הלכות.
2.זה לא מסיני וחז"ל דרשו טעמא דקרא ופסלו נשים.

סליחה אם אני חופר בשאלות, יכול להיות שאין לך זמן בפלטפורמה הזו להתעמק לרזולוציות האלה…
אם זה המצב אשמח להפניות לכתבים/שיעורים שלך או מישהו אחר שמתעסקים בזה.
תודה והמשך שבוע טוב

לגבי שאלתך מדוע חז"ל לא הסתפקו בכתיבת הסברא (שאלות 2 ו-3 שלך מהתגובה הקודמת): כל דרשה מבוססת על סברא, ואין דרשה בלי סברא. כלי הדרש (כמו המילה "את") נותנים רק את הטריגר הטקסטואלי, אבל ההחלטה מה לדרוש ומה לרבות נובעת מהסברא ומההיגיון של הדרשן. מדוע לא להסתפק בסברא? כיוון שמהסברא לבדה לא היינו יכולים ליצור דין דאורייתא, והפסוק בא ללמד אותנו שהסברא הזאת מקבלת תוקף מחייב של דאורייתא. בנוסף, חז"ל לעיתים הסתירו את נימוקיהם מסיבות של אזוטריקה או "שקרים קדושים", ובאופן כללי הגמרא כמעט ואינה מנסחת כללים תיאורטיים מופשטים, אלא מעדיפה לדון דרך מקרים קזואיסטיים (כי כללים הם רק קירוב).

לגבי הכלל "לא דרשינן טעמא דקרא": הכלל הזה נאמר אך ורק על הלכות שכתובות במפורש בטקסט התורני (כמו "לא תחבול בגד אלמנה" או "לא ירבה לו נשים"). בהלכות שיוצאות מדרשות, לא רק שמותר לדרוש טעמא דקרא, אלא זה רצוי וסביר, שכן הדרשן המקורי עצמו הסתמך על טעם וסברא כדי ליצור את הדרשה שלו, ולכן עלינו להבין את הטעם שעמד בבסיסה. איך יודעים שהמילה "את" באה לרבות דווקא תלמידי חכמים? למה לא כיסאות? בגלל סברה. לכן שם זה מבוסס על סברה ויש לדרוש טעמא דקרא.

אתה מניח שמושגים כמו אבות מלאכה ניתנו מסיני כפשוטם. זו טעות. רוב מוחלט של פרטי ההלכה שבידינו (למעט בודדים שהצדוקים מודים בהם) נוצרו לאורך ההיסטוריה על ידי פרשנות וסברות של חכמים, ולא נמסרו מסיני. לגבי ל"ט אבות מלאכה, אני די משוכנע שזה התחדש מאוחר, ועובדה שבש"ס עצמו יש מחלוקות מהיכן לומדים זאת, ואף אחד לא אומר שזו הלכה למשה מסיני. יש גם מחלוקות לגבי כמה מלאכות (זורה, בורר ומרקד הם אחת, ורבי יהודה מןונה ארבעים) האמירה שהכל ניתן למשה מסיני היא אמירה נורמטיבית (כלומר, עלינו להתייחס להלכות כאילו ניתנו בסיני), ולא טענה היסטורית-עובדתית.

באשר למה שהוא באמת "הלכה למשה מסיני" (כמו ריבוע התפילין שציינת): לשיטת הרמב"ם, הלכה למשה מסיני היא ציווי בלי "מהות" (כלומר, אין בה נזק או תועלת מהותית בחפצא, אלא רק חובת ציות בגברא), ולכן היא הושארה מחוץ לתורה שבכתב. במקרים נדירים אלו ממילא אין טעם מהותי לדרוש. יתר על כן, לענייננו זה כמו משהו שכתוב בפירוש אלא שנמסר בעל פה. הסברה לא מעורבת כאן.

לגבי שאלתך כיצד נדע מה מסיני (דרש סומך) ומה נוצר במדרש (דרש יוצר): הרמב"ם מסביר בשורש השני שכדי לדעת זאת אנו תלויים במה שחז"ל עצמם אומרים לנו. אם הם אמרו על דרשה שהיא "גוף תורה" או דאורייתא, הרי שזה דרש סומך (הלכה שהייתה קיימת מסיני והדרשה רק עוגנה בה). אם לא אמרו זאת, זהו דרש יוצר, ולשיטתו כאלה הן כמעט כל הדרשות. יש לכך אינדיטקציות שונות. למשל, פרי עץ הדר שזה אתרוג נראה בעליל כדרשה סומכת, שהרי כל הדרשות מובילות לאותה מסקנה. וכן על זו הדרך.

במקרה של פסול נשים לעדות: הדרשה "ועמדו שני האנשים – אנשים ולא נשים" היא דרשה תמוהה ומפוקפקת מאוד, שכן הפסוק בכלל מדבר על בעלי הדין ולא על העדים, ובדרך כלל הכלל הוא "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה". ברור לי שחז"ל פסלו נשים לעדות מתוך סברא ערכית או עובדתית שהייתה נכונה לזמנם (למשל, חוסר השכלה או חוסר מעורבות בחיי הכלכלה והמסחר), ורק השתמשו בפסוק כדי לעגן זאת. מכיוון שההלכה הזו מבוססת על סברא שקשורה למציאות חברתית מסוימת, כאשר המציאות הזו משתנה (כמו בימינו שנשים משכילות ומעורבות), נשמט הבסיס לסברא. לכן יש מקום להכשירן, ולמתודולוגיה הזו אני קורא "שמרנות מדרשית" – אנו משמרים את העיקרון האמיתי של ההלכה (שעדים צריכים להיות מעורים בחברה), ולא את היישום הטכני המיושן שלה.

אפשר לחפש כאן באתר יש לא מעט דיונים בכל הנושאים הללו.

תודה.
1.לפי מה שנראלי מהגישה שלך, נראה שאתה רואה את חוקי התורה כמקובל(מקור השראה שבבסיס החלטת החכמים שבכל דור ודור) ולא סטטורי(חוק קשיח נצחי), ההבחנה שעושה הרב יהושע ברמן בספרו(אני מניח שאתה מכיר את החלוקה הזו). אני צודק?
2.לפי זה החידוש בפרשיית "לא תסור" זו הסמכות הפורמלית והמחייבת של בית הדין הגדול ולא עצם הפרשנות. ואתה טוען שכל עוד אין בית דין ניתן לדרוש עצמאית ולא פורמלית. שבדיוק בזה הרבה שמקבלים את הגישה הזו יחלקו עליך. למשל הרב שרקי כן מקבל את העיקרון(שנכתב במפורש בכוזרי), אבל פחות תומך בשינויים כי הוא ממשיל את עם ישראל בלא סנהדרין כ"צמח" שכל תזוזה שלו תגרום יותר נזק מתועלת. אני צודק בהצגת הדברים? ואם כן, למה לדעתך גישתך עדיפה? הרי מהיגיון אם כולם יעשו כמוך תיווצר תורה שונה לכל אחד, וממבט ראשוני נראה שלהשאיר אותה קפואה יצור פחות נזקים.

לא הבנתי כלום, אבל נראה לי שהדיון מוצה. אם משהו עולה מדבריי אז כנראה זה מה שאני חושב. אם יש משהו שאינך מסכים אתה יכול לשאול אותו ולא לדקדק באותיותיי.

טוב.
מבלי להאריך יותר מדי,הנקודה היא שראיתי שאמרת כמה פעמים שלדרוש בפסוקים כל בר הכי יכול וצריך להגיע למסקנותיו.ה"בעיה" שעלולה להיווצר זה שאם כולם ינהגו ככה תהיה תורה שונה לכל אחד.
1.למה אתה חושב שהאופציה הזו עדיפה מאשר להישאר קפואים עד שיהיה סנהדרין? אמנם ההלכה אמורה להיות חיה אבל לפחות כשנשארים קפואים יש קווי הלכה יחסית אחידים בין כולם…
2.יש הטוענים שאסור לגמרי לדרוש פסוקים ללא סנהדרין. למה לדעתם אסור? ולמה לדעתך מותר?

אינט נוהג לעסוק בשאלה מה עדיף. אני דן במה שנכון. ועובדתית אין שום מניעה שכל אדם ידרוש לעצמו. בשום מקום לא כתוב שצריך סמוכים או סנהדרין בשביל זה. להיפך. אם זה יוצר בעיה יש לדון בה בנפרד. אגב, מחלוקות יש גם כיום בלי שכל אחד דורש לעצמו. כך שאיני קונה את החששות הללו