ספר דברים

שאלתי את GPT, הנה תשובתו:

אפשר להאמין בתורה ולהתמודד ברצינות עם הטענות האלה. אבל כדאי להפריד בין שלושה דברים:

טענות שאינן נכונות עובדתית.
מתחים אמיתיים בטקסט, שכבר חז״ל והמפרשים הכירו.
הקפיצה מ״יש הבדל״ ל״מישהו זייף את הספר כדי להמליך את עצמו״ — שאינה נובעת מן הראיות.

ביקורת המקרא אכן רואה בספר דברים חיבור בעל סגנון ותפיסה מובחנים, ולעיתים קרובות מתארכת חלקים מרכזיים שלו לתקופת המלוכה. אבל זו תאוריה היסטורית מורכבת; הטענה הפשוטה שמישהו כתב אותו כדי להפוך למלך אינה מסקנה מחקרית מקובלת, ובוודאי אינה מוכחת מן הסתירות שנמנו בסרטון. (Sefaria)

בחינת הטענות

1. ״חורב במקום סיני״

זו ראיה חלשה מאוד, משום שהשם חורב מופיע כבר בספר שמות, הרבה לפני ספר דברים: משה מגיע אל ״הר האלוהים חורבה״ בסיפור הסנה. גם ספר מלכים מזהה את חורב כמקום שבו נכרתה הברית וניתנו הלוחות. ממילא אין כאן שם חדש שהומצא בספר דברים, אלא שני שמות לאותו אזור או הר. (Sefaria)

אפשר כמובן לשאול מדוע ספרים שונים מעדיפים שם שונה — וזו שאלה סגנונית מעניינת — אבל אין בכך כשלעצמו סתירה היסטורית.

2. מות אהרן במוסרה או בהור ההר

כאן יש מתח ממשי. במדבר אומר שאהרן מת בהור ההר, ואילו דברים י׳ אומר ״שם מת אהרן״ לאחר הזכרת מוסרה.

הפירוש המסורתי אומר שלאחר מות אהרן בהור ההר נסוגו ישראל לאחור עד אזור מוסרה, ושם ערכו עליו אבל והספד מחודש; לכן מייחס הפסוק את מותו למקום שבו הורגש והוספד מותו. כך מפרשים רש״י ורמב״ן בעקבות מסורת חז״לית. (Sefaria)

זו תשובה אפשרית, אך צריך להיות ישר: היא אינה הקריאה הפשוטה ביותר של המשפט ״שם מת אהרן״. מאמין אינו מוכרח לטעון שכל קושי נעלם לחלוטין; הוא יכול לומר שיש כאן סיפור מקוצר או רטורי שאינו מתפקד כיומן מסע מדויק.

3. ״הכהנים הלויים״

ספר דברים משתמש הרבה בביטוי ״הכהנים הלויים״. בקריאה המסורתית פירושו: הכהנים, שהם בני שבט לוי, לא שכל אדם משבט לוי הוא כהן. דברים י״ח מזכיר באותו משפט את ״הכהנים הלויים״ ואת ״כל שבט לוי״, דבר המאפשר להבחין בין הכהנים לבין השבט הרחב יותר. פירוש שטיינזלץ, למשל, מסביר: הכהנים, שכולם לויים, וכל שבט לוי כולו אינם מקבלים נחלה. (Sefaria)

עם זאת, זה אחד המקומות שבהם אכן יש ויכוח מחקרי משמעותי: האם ספר דברים משקף תפיסה פחות חדה של ההבדל בין כהנים ללויים לעומת ספר ויקרא. התשובה המסורתית אפשרית מבחינה לשונית, אך אי־אפשר להציג את השאלה כחסרת כל קושי.

4. ריכוז הפולחן והיתר בשר חולין

דווקא כאן אפשר לקרוא את הדברים כתהליך הגיוני מאוד:

במדבר כל המחנה נמצא סביב המשכן.
בארץ ישראל העם יתפזר על פני שטח גדול.
לכן הקורבנות נשארים במקום הנבחר, אבל שחיטת בשר רגיל מותרת בעירו של האדם, במיוחד כשהמקדש רחוק.

ספר דברים עצמו מנמק: כאשר הארץ תתרחב והמקום הנבחר יהיה רחוק, מותר לשחוט ולאכול בשר בשעריך. כלומר, הספר אינו מנסה להסתיר את השינוי אלא מסביר שהוא נובע מהמעבר ממחנה מדברי לחיים בארץ. (Sefaria)

לפי הרמב״ן, במדבר נאסר ״בשר תאווה״ ונעשה מותר עם הכניסה לארץ. במודל המסורתי אין בכך בעיה: אותו נותן תורה נתן הוראות שונות למצבים היסטוריים שונים.

5. עבד עברי ואמה עברייה

ההבדלים פחות דרמטיים מכפי שהסרטון מציג:

כבר בשמות עבד עברי יוצא לאחר שש שנים.
דברים חוזר על הדין ומוסיף את מצוות ההענקה — לא לשלוח אותו ריקם.
״לא תצא כצאת העבדים״ לגבי האמה בשמות אינו מתפרש אצל חז״ל כאיסור לשחררה בשנה השביעית, אלא שהיא אינה יוצאת בדרך שבה עבד כנעני משתחרר, למשל בשל פגיעה באיבר.

כלומר, בקריאה ההלכתית מדובר בהשלמה ובפירוט, ולא בביטול החוק הקודם. בפשט הספרותי אכן יש הבדלי דגשים: שמות עוסק במעמדה המשפחתי־נישואי של האמה, ואילו דברים מדגיש שחרור, נדיבות וזיכרון העבדות במצרים. עצם העובדה שספר מאוחר בנאומו של משה מוסיף חובה מוסרית אינה מוכיחה מחבר אחר. (Sefaria)

6. משה, יתרו ומינוי השופטים

אין הכרח בסתירה:

יתרו הציע למשה את שיטת האצלת הסמכויות.
משה קיבל את העצה.
משה הציג את הרעיון לעם ומינה את השופטים.

בספר דברים משה מספר את האירוע מנקודת המבט של הנהגתו ושל תגובת העם, בלי להזכיר מי היה היועץ הראשון. אדם יכול לומר ״החלטתי להקים מערכת״ גם אם הרעיון הוצע לו בידי יועץ. שמות עצמו מספר שיתרו הציע ומשה ביצע. (Sefaria)

7. מי יזם את שליחת המרגלים?

גם כאן אפשר לשלב את השלבים:

העם ביקש לשלוח מרגלים.
משה הסכים.
משה פנה אל ה׳.
ה׳ נתן אישור והוראות לשליחה.

רש״י אף מפרש את ״שלח לך״ כ״לדעתך — איני מצווה אותך, אם תרצה שלח״, ומקשר במפורש את הפסוק לבקשת העם שבספר דברים. (Sefaria)

אפשר לחלוק על הפירוש, אבל אין כאן סתירה לוגית הכרחית: העובדה שה׳ אמר למשה לשלוח אינה מלמדת שהרעיון הראשוני לא בא מן העם.

8. המלך

הטענה שארבעת החומשים האחרים אינם מכירים כלל מלך בישראל אינה מדויקת. כבר בבמדבר נאמר על ישראל ״וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו״. (Sefaria)

חשוב יותר: חוק המלך בספר דברים אינו כתב זכויות למלך אלא בעיקר כתב הגבלות:

לא להרבות סוסים.
לא להרבות נשים.
לא לצבור כסף וזהב מופרזים.
לכתוב לעצמו ספר תורה.
לא לרום לבבו מאחיו.

אם אדם היה מזייף חוקה כדי לחזק את כוחו המלכותי, זו חוקה מוזרה למדי: היא מכפיפה אותו לחוק, אוסרת עליו לצבור כוח צבאי וכלכלי ומדגישה שהוא אינו נעלה מאחיו. (Sefaria)

התאוריה המחקרית הקלאסית אכן קושרת את ספר דברים לרפורמה של יאשיהו ולריכוז הפולחן. אבל יאשיהו כבר היה מלך שנים רבות כשספר התורה נמצא; לכן ״כתב כדי להמליך את עצמו״ אינו אפילו תיאור מדויק של התאוריה הזאת. (Sefaria)

חז״ל, ״לא תוסיף״ ובן סורר ומורה

״לא תוסיף״

חז״ל לא הבינו את הפסוק כאיסור ליצור כל תקנה חדשה. האיסור הוא לשנות את מבנה מצוות התורה או לטעון שדין שחכמים תיקנו הוא דין תורה.

הרמב״ם מנסח זאת במפורש: בית דין רשאי לתקן גזרות, אך אסור לו לטעון שהגזרה החדשה נמסרה בתורה. לדוגמה, אפשר לאסור עוף בחלב מדרבנן, אבל אסור לומר שעוף בחלב אסור מן התורה. במסורת המדרשית ״בל תוסיף״ כולל, למשל, הוספת מין חמישי לארבעת המינים או פרשה חמישית לתפילין. (Sefaria)

אפשר להתווכח אם פרשנות זו משכנעת, אבל אין כאן חוסר עקביות פנימי פשוט: חז״ל הבחינו במודע בין תורה, פירוש, גזרה ותקנה.

בן סורר ומורה

הסרטון מציג באופן חלקי את הדיון. בגמרא אכן מובאת עמדה שלפיה בן סורר ומורה ״לא היה ולא עתיד להיות״, והפרשה נכתבה לצורך לימוד. אבל מיד מובאת גם דעת רבי יונתן: ״אני ראיתיו וישבתי על קברו״. כלומר, זו מחלוקת, לא קביעה מוסכמת של כל חז״ל. (Sefaria)

התנאים לא הומצאו סתם: הם נדרשו מלשון הפסוקים — ״אביו ואמו״, ״ותפשו בו״, ״בקולנו״ וכדומה. אפשר לומר שהתוצאה היא צמצום דרסטי של הדין, ואולי אפילו ניטרולו; אבל מנקודת המבט החז״לית, זה בדיוק תפקיד התורה שבעל פה: לקבוע כיצד הניסוח המקראי מתורגם לדין מעשי.

שלוש דרכי אמונה אפשריות

הדרך המסורתית

כל התורה ניתנה למשה. ספר דברים הוא נאומי הסיום שלו: חזרה, פרשנות והתאמה לקראת הכניסה לארץ. נאום אינו פרוטוקול מילולי של האירועים הקודמים, ולכן הוא בוחר פרטים, משנה דגשים ומציג אותם לפי מטרתו החינוכית.

שיטת הבחינות

הרב מרדכי ברויאר קיבל שהמבקרים זיהו נכונה ריבוי סגנונות, כפילויות ומתחים, אבל דחה את המסקנה שמדובר במחברים אנושיים שונים. לדעתו התורה האלוהית מציגה בכוונה כמה ״בחינות״ — היבטים שונים של אמת מורכבת — שאינם תמיד מתיישבים ברובד הפשוט. (Yeshivat Har Etzion)

זו גישה המאפשרת לומר: כן, יש סתירות ספרותיות אמיתיות; לא, הן אינן בהכרח תוצאה של זיוף.

אמונה בהתגלות שאינה מכתיבה מודל כתיבה אחד

יש מאמינים המקבלים אפשרות של מסורות, עריכה או התפתחות טקסטואלית, אך רואים בתורה בצורתה הקנונית דבר שנתקדש ונושא התגלות אלוהית. זו עמדה אפשרית בעולם היהודי הרחב, אם כי היא חורגת מן התפיסה האורתודוקסית הקלאסית המחמירה של תורה שנמסרה למשה בשלמותה.

המסקנה

הסרטון מצביע על כמה שאלות אמיתיות, אך עושה שלוש מניפולציות:

הוא מציג הבדלים כאילו כל הבדל הוא סתירה.
הוא מתעלם מתשובות פשוטות למדי, למשל חורב, יתרו והמרגלים.
הוא קופץ ללא ראיה מספקת ממתחים ספרותיים למניע פוליטי ספציפי של ״זיוף כדי להמליך את עצמי״.

העמדה הישרה בעיניי היא: לא כל התשובות המסורתיות משכנעות באותה מידה. מות אהרן ומעמד הכהנים, למשל, הם קשיים רציניים יותר משאלת המרגלים או חורב. אבל גם הקשיים הרציניים אינם מוכיחים זיוף; הם מחייבים את המאמין לבחור תפיסה מורכבת יותר של התורה — לא כתמליל מודרני ואחיד, אלא כיצירה המציגה אירועים וחוקים מזוויות שונות.