רכישת ספר מחקרי המכיל דברי כפירה לצורך למידת מתודולוגיה

כפי שכתבתי לא פעם, לדעתי אין שום מקום לאסור קריאת ספרים המעלים טיעונים פילוסופיים, מתודולוגיים, היסטוריים או מדעיים, כולל ספריהם של אתאיסטים מובהקים שעוסקים בכפירה ממש. לא ייתכן איסור קריאה על שום ספר שעוסק בעיון וטיעון. האיסור יכול לעסוק רק בספרי הטפה.

אמנם נכון שהרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק ב') פוסק, בעקבות הלאו של "ולא תתורו", שאסור לקרוא בספרי עבודה זרה ומינות ושאר מחשבות שעוקרות את עיקרי התורה, אך האיסורים הללו הם אבסורדיים על פניהם. הרי מערכת אינה יכולה לאסור על מישהו לבדוק אותה עצמה; כל עוד לא בדקתי והשתכנעתי שהיא נכונה, איני מחויב לה ולציווייה. לכן, גם אם לא הייתי מוצא שום פירוש סביר לציוויים הללו, היה ברור לי שהם בטלים ומבוטלים ולא מחייבים בשום צורה.

מכיוון שהרמב"ם עצמו עסק לא מעט בספרים כאלו וקרא בהם (כמו כתבי אריסטו שדגל בקדמות העולם), הפרשנות הפשוטה וההגיונית ביותר היא שהציווי הזה עוסק רק בספרות הטפה או שהוא פונה אך ורק למי שכבר הגיע למסקנות, אין לו צורך אינטלקטואלי לבדוק אותן, והוא עוסק בנושאים הללו רק מחמת יצרו הרע שמחפש דרך או תירוץ לברוח מהמחויבות ההלכתית והתורנית שלו. במצב כזה הוא לא באמת מברר, אלא מחפש הצדקה ליצריו. אולם, לגבי אדם שרוצה לבדוק את הדברים ברצינות, מתוך רצון לדעת, סקרנות אינטלקטואלית, או כפי שאתה מתאר – כדי לדלות מידע עובדתי ומתודולוגיה מחקרית ("תוכו אכל קליפתו זרק") – לא רק שאין בכך איסור, אלא שזה רצוי ומותר לחלוטין.

אזכיר שכמה פוסקים התירו אפילו ללמוד את הברית החדשה לצורך מחקר או עיון היסטורי. אז קו"ח לנדון דידן.