אידאות וגלידה

שלום. נניח שאתה שונא את אלוהים, ושבא לך לאכול גלידה. והנה אלוהים מחליט לעשות לך תעלול: הוא בורא פתאום אידאה מחייבת שאומרת שאסור לאכול גלידה. חשוב לציין שלא תקבל שום עונש אם תאכל גלידה, ולא תקבל שום שכר אם לא תאכל אותה. האם היית אוכל את הגלידה? 
לדידי, אין שום סיבה שלא תאכל את הגלידה. אז מה אם קיימת אידאה? למה שיהיה לך אכפת? 
שמא תאמר, "זה אובייקטיבית הדבר הנכון לעשות". אבל למה בכלל להניח שיש ל"דבר הנכון" פן אובייקטיבי? הרי לא נראה סביר יותר להגיד שיש לנו מטרות מסוימות שאנחנו "מתוכנתים" איתם, ושרק משם נובע הדבר הנכון, מהמטרה הטמועה בנו? ובכל זאת, נניח ואתה עדיין משוכנע שזה אובייקטיבית הדבר הנכון לעשות, למה שיהיה אכפת לך? ממתי אכפת לבני אדם מה הדבר הנכון לעשות אובייקטיבית? לדעתי, כדי שיהיה אכפת לך ממשהו, צריך תמיד להיות מעורב רגש (במקרה לעיל זו התאווה שלך לגלידה). ואני מתאר לעצמי שאם לא היו מחנכים אותך בילדות לאהוב את הקב"ה ולעשות כמצוותו, ואז יום אחד היו מספרים לך בטון יבש שקיימת אידאה שאומרת שחובה לקפוץ על רגל אחת כשהולכים לשירותים, אני משוכנע שהיית מושך בכתפיים וממשיך ללכת לשירותים על שתי רגליים. למה? כי לא מעורב הרגש. רגש הוא מה שמניע, לא ידיעה על אידאות. ולדעתי הרעיון הזה מייתר את השימוש במושג הזה וכו', וסליחה אם זה נראה יותר כמו מאמר מאשר שאלה.
(למען הסר ספק, אני כותב את זה מתחנת החלל הבינלאומית, ושבת עוד לא נכנסה כאן)