איך ל"ג בעומר הפך לחג יהודי שבו מאמינים מציתים אש לכבוד צדיק ומאמינים שזכויותיו מסוגלות לספק להם ישועות?

דברים שכתבתי על היום הקדוש הזה, מה דעתך מורנו ורבנו?

אני נזכר בהלכות עבודה זרה ברמב"ם. הרמב"ם הסביר שעבודה זרה התחילה בסברא עקומה. אנשים חשבו שבגלל שהאל נתן לכוכבים תפקיד משמעותי וכביכול חלק להם כבוד, לכן יש לפאר אותם ולחלוק להם כבוד. דרך משל, אם המלך מכבד את חבריו, בוודאי שאנחנו צריכים לכבד ולהוקיר את החברים. וככה… אנשים התחילו לבנות היכלות לכוכבים, ולהקריב להם קרבנות ולשבח אותם. המאמינים כמובן ידעו שהכוכבים הם לא אלהים. עם הזמן, באו "עסקני הדת" (=נביאי השקר) ואמרו לציבור, שאלהים צווה לבנות היכלות לכוכבים, ולהקריב להם קרבנות, והבטיחו להם שאם הם יעשו ככה הם יראו ישועות. ועם הזמן הציבור התחיל להאמין שהכוכבים האלה הם אלהים בעצמם.
ואז אני מביט בהילולות לצדיקים, ובפרט בזו של רשב"י… ומזהה תהליכים דומים. זהו רבי עקיבא שדרש "את ה' אלוהיך תירא" – "את" -לרבות תלמידי חכמים. כלומר חכם דורש פסוק מהתורה וטוען ממנו שהאל רוצה שייראו מתלמידי חכמים, כמו שיראים מאלהים. לכאורה זה למטרה טובה, על מנת שהציבור יישמע לחכמים והדת תוכל להתקיים, אבל מכאן מתחילה הפירצה שגורמת למדרון החלקלק. הרי כבר כאן ניתן לזהות פסול שתלמיד חכם אומר שאלהים מצווה לירא מתלמידי חכמים. זו לא סברא שלי, כבר כתב זאת הפלא יועץ בערך "דרשן":
"וישמר מהחשד, שלא יחשדנו שומע שהוא דורש טוב לעצמו, ולכן לא ירבה לדרש בחובת עשות צדקה עם בעלי תורה וכבוד תלמידי חכמים ומוראם וכדומה".
זה נשמע רע שרב מצווה שצריך לכבד רבנים וליירא מהם ועוד לטעון שהתורה מצווה בכך.
התלמוד עצמו מפאר מאוד תלמידי חכמים, עד כדי כך שהוא הופך את חלקם לצדיקים גמורים, לעושי ניסים, מחיי מתים, מרפאי חולים, רואים בעולמות העליונים, מגרשי שדים וכו'. המטרה של התלמוד בכך, להעצים את גדולתם של חכמים, על מנת שהציבור יישמע להם ולא לסור מדבריהם.
אחד היצרים של האדם הוא יצר עבודה זרה. מדובר ביצר יחסית פרימטיבי שבו אדם מרגיש צורך לעבוד יישות כלשהי בתקווה שזו תגמול לו משהו. כבר בתקופת חז"ל, יצר עבודה הזרה פחת משמעותית. הפילוסופיה וההתבגרות של האמונה, וכל שכן החילון, די מחקו את שרידיה של העבודה הזרה.
אך הקבלה שהגיחה בשלהי המאה ה-13, העצימה עוד יותר את כוחם של הצדיקים, והצליחה להבעיר את אש העבודה הזרה שוב. סיפורים על צדיקים שמסוגלים לרפא, לפקוד עקרות, לשלוח פרנסה וזיווג הגון – כל אלו הם נחלת המיסטיקה הקבלית, וכמה מאות אחר כך גם בתנועת החסידות.
הקבלה והחסידות האדירה את הצדיקים וייחסה להם יכולות אלהיות ממש. הם אף עודדו את המאמינים ללכת להתברך אצל עושי הנסים, כמותם. יתרה מזאת הם הפכו את קבריהם של הצדיקים למקומות תפילה, והתקשרות דרך נשמות הצדיקים הנפטרים. הם עולים לקברים על מנת לבקש ישועות. הצדיק מתווך בינם ובין אלהים.
וזהו בדיוק המכניזם הראשוני של עבודה זרה שהזכרנו בתחילה. במקום לפנות לאלהים ישירות, פונים לצדיק המתווך (שגם איננו בין החיים), שיפעל ישועות בשמיים.
מעניין הוא הדבר שהתורה מציינת שאיש לא ידע את מקום קבורתו של משה רבינו, גדול הנביאים: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'…וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
מדוע היה חשוב לתורה לציין שאיש לא ידע את מקום קבורתו? מדוע לא נודע מקום קבורתו? רבי חזקיה בן מנוח (המכונה: ה"חזקוני" 1250 -1310) הציע ש"לא ידרשו בו שואלי מתים."
נדב ואביהוא היו אנשי קודש גדולים שעסקו בעבודת המשכן. כל עבודת המקדש והקורבנות, לדעת חלק מחכמינו, הוא תחליף לעבודה זרה. מעין ריפוי בעיסוק, כדי שעם ישראל לא ילך לעבוד עבודה זרה. לכן אלהים יצר חוקים מדוקדקים עם פרטים רבים שנועדו להעסיק את עם ישראל בפולחן, כדי למלא את יצרו בקדושת אלהים ולא בעבודה זרה.
נדב ואביהוא החליטו על דעת עצמם, להקריב אש זרה שלא צוו בה. והעונש היה שריפתם מתוך השמיים. מדוע העונש היה כל כך חמור? משום שהוא פרצו לחלוטין את המסגרת הפולחנית שנועדה לגדור את עם ישראל בפולחן הקדושה. ברגע שהוא סטו ממנו עם אש זרה, הם יכלו לבוא לידי עבודה זרה.
וזה מה שמביא אותנו להשתטחות על קברות צדיקים והמדורות והנרות שמדליקים לכבודם של צדיקים או "לעילוי" נשמתם. כבר הוכיח והראה הרב יוסף משאש שאין שום עניין בדברים אלו והגיע למסקנה ברורה:
"הדבר מפורש היטב שאין שום מצוה ולא כבוד לצדיקים לא בהשתטחות [=על קברי צדיקים] ולא בהדלקה [=נרות נשמה] כלל…" (הרב יוסף משאש, שו"ת מים חיים)
החת"ם סופר יצא נגד ההדלקה במירון וערער על המנהג הזה שאין לו שום יסוד סביר. אנשים רוקדים, שותים אלכוהול ואוכלים בשר, שורפים בגדים ומתפללים לישועות של רשב"י. ולזה הם קוראים יהדות…היהדות שכל כולה מלחמה בעבודה זרה. החסידים והמקובלים כמובן יסבירו בלמדנות, שהם לא דורשים אל המתים, והם מתפללים רק לאלהים, באמצעות זכויותיו של רשב"י.
הרבה לא יודעים זאת, אבל רשב"י כנראה בכלל לא נפטר בל"ג בעומר. אנחנו לא יודעים מתי הוא נפטר. אפילו החיד"א שהיה מקובל גדול כתב שזו טעות לומר שרשב"י נפטר בתאריך זה. זו הייתה טעות סופר בהעתקת הספרים. במקום "שמחת רשבי" , העתיקו "שמת רשב"י" – כי המחבר כתב בקיצור שמ' רשב"י.
וגם אם זו הייתה שמחה, על עצם השמחה הזו, יש לשאול "ולשמחה מה זה עשה" (קהלת ב,ב)
רבים שואלים מדוע ל"ג בעומר הוא חג פופולרי כל כך? ההסבר הוא די פשוט. רוב המאמינים מתחזקים את אמונתם באמצעות חוויות, ריגושים וציפייה וישועות. "הדת העממית", כך נראה לכנות אותה. הם לא מחפשים להעמיק בלימוד תורה אלא מחפשים לחגוג ולהתקשר עם הצדיק שיעזור להם עם בעיותיהם. זה חוסך מהמאמין אחריות אישית, וגם הוא מקבל חוויה "רוחנית" מאלפת.