א. רוח רעה ב. צירוף חילוני למניין ג. עצמאות בפסיקת הלכה

א. אני אכן סבור שמושגים כמו "רוח רעה" אינם קיימים בימינו, ואני בספק רב אם היו קיימים אי פעם. למיטב הבנתי, חז"ל כנראה לא באמת הבחינו בין סכנות רוחניות לגשמיות, ומה שלא ידעו להסביר במונחים טבעיים כינו לעיתים בשם "רוח רעה". עם זאת, יש לעשות אבחנה חשובה: נטילת ידיים שחרית היא חובה הלכתית (כדי להיטהר לתפילה וכדומה), והיא אינה בהכרח תלויה רק בהשלכות של רוח רעה. מנגד, האזהרות בגמרא לא לגעת בעיניים או באוזניים מחשש שזה יסמא או יחריש, אינן מנוסחות כאיסור הלכתי פורמלי אלא כאזהרה מפני סכנה (השלכות שליליות). מכיוון שסכנות הן עניין עובדתי, ובימינו אנו מבינים ברמה האמפירית שנגיעה בעין לפני נטילה אינה גורמת לעיוורון, איני חושב שיש לחשוש לזה כיום. לכן, פרטים שהם במהותם קביעות עובדתיות־מדעיות שהתבררו כשגויות מעיקרן – ניתן וראוי שלא לחוש להם, גם אם הוזכרו להדיא בגמרא, אך גוף המצווה של נטילת ידיים עומד בעינו.

ב. דעתי בסוגיה זו היא שחילוני שאינו מאמין באלוהים ובתורה מן השמיים אינו שייך כלל במערכת של מצוות ועבירות. כפי שהזכרת מהרמב"ם (הלכות מלכים פ"ח הי"א) לגבי גר תושב שמקיים מצוות רק מתוך הכרע הדעת ולא מפני הציווי האלוהי, הדבר נכון גם לגבי יהודי: קיום מצוות ללא אמונה בציווי אינו קיום הלכתי. לפיכך, לצרף למניין אדם שאינו מאמין בתפילה או באלוהים, זה בדיוק כמו לצרף עציץ למניין.

ההסתמכות הרווחת בקרב רבנים על המושג "תינוק שנשבה" כדי להתיר את צירופם למניין מבוססת על חוסר הבנה. אדם שהוא "תינוק שנשבה" (או "אנוס בדעותיו") אכן פטור מעונש מכיוון שאינו אשם במצבו ובאמונותיו, אך הסליחה על עבירותיו אינה הופכת אותו פתאום לאדם מאמין. אם הוא אינו מאמין, תפילתו אינה תפילה, וצירופו הוא פיקציה, שהרי שכינה לא שורה בצירוף שכזה. (אעיר שמי שכן מאמין באלוהים ובתפילה אך מתרשל במצוות – כן יכול להצטרף למניין).

ג. איני יודע לקבוע מסמרות בזה. אינך צריך לדעת הכל כדי לפסוק לעצמך אלא להיות ברמת ודאות גבוהה שאינך מפספס משהו מהותי בסוגיא שבה מדובר. מי שאינו בר הכי שישאל רב.