גדרי לימוד תורה
שלום ,
קראתי את מאמרך 'בין הטריטוריה שלי וכו' כאן, בין השאר הסברת שם מה לדעתך מוגדר 'לימוד תורה' בדיני חושן משפט:
"מה נצחי ואוניברסאלי בסוגיית אין אדם פורע תוך זמנו? מה שנצחי שם הוא הקביעה הנורמטיבית שכשיש חזקה ברורה די בה כדי להוציא ממון. תכני החזקה כשלעצמם אינם תורה, ואין בהם שום קדושה. הם יכולים להשתנות לפי התרבות והמנהגים השונים. מה שלא משתנה, הוא הקביעה הנורמטיבית, ולא העובדתית, ולכן זוהי ה’תורה’ שבסוגיא ההיא.. זו האמת האלוקית, והיא נצחית".
ועדיין לא ברור לי, הרי גם הקביעה הנורמטיבית הזו (ועוד רבות כמוה בתלמוד) נשענת בסוף על היגיון אנושי של תנאים והאמוראים (שהיו בני אדם כמוני וכמוך כפי שאתה נוהג לומר..), וא"כ שוב חוזרת השאלה מדוע קביעתם נחשבת תורה יותר מסתם דיון בבית משפט שבו השופטים ה"חילוינים" מנסים גם הם לברר מי צודק מבין השניים ובעצם לקבוע קביעות נורמטיביות ביחסים הממוניים שבין אדם לחברו?
כלומר אני יכול להבין את הסברא שלך על קביעות נורמטיביות הכתובות בפירוש בתורה, וכפי שהבאת שם את הדוגמא של דיני השומרים המופיעים בתורה – שואל חייב באונס, שומר שכר בגניבה ואבידה וכדו', משום שאלו נורמות שהתורה עצמה אמרה, והלימוד שלהם, וכן הפסיקה במקרים דומים לפי העקרונות הללו, נחשבים בגדר תורה, אך כמה הלכות כאלו קיימות בתלמוד לעומת הים של הדינים והמקרים שעוסקים בדיני ממונות וקביעות נורמטיביות שכלל לא כתובות בתורה והם פרי ההיגיון והסברא של החכמים באותה תקופה (שבעיני יש להם משקל רב באמת)? וא"כ מדוע צריך לברך עליהם ברכות התורה, או לחילופין מדוע ללומד אותם יש שכר לימוד תורה יותר מסתם לקרוא פסקי דין של בית משפט?
זהה מכניס אותנו לדיון על משמעותה של סמכות. בהנחה שלתלמוד יש סמכות פורמלית, מה שנקבע שם הוא מחייב והוא חלק מהתורה. כשכתוב בתורה לשפוט בצדק, הפירוש התלמודי שהוא המוסמך קובע שזה לא להוציא ממוחזק, אבל כשיש חזקה אז כן. דיני הראיות של התלמוד הם פירוש לצו התורה לשפוט בצדק ולכן זו תורה. לא בגלל שזה בהכרח אמיתי אלא בגלל שזה מוסמך. אפשר לחלוק על הקביעה הזאת (לפחות כשתהיה סנהדרין), ואז היא תשתנה. בינתיים זו התורה. הנצחיות שדיברתי עליה היא רק במובן ששינוי נסיבות לא משפיע עליה, ולא במובן שהיא בהכרח נכונה או שאי אפשר לחלוק עליה. חולקים על כל דבר, תורה או לא.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer