האם דיון סמנטי-פילוסופי הוא משחק מילים?

שלום הרב

ברצוני לשאול על היחס של הרב לניתוח סמנטי ולפילוסופיה של הלשון. לעיתים בדיונים פילוסופיים של הרב מתקבל הרושם שדיון המסווג כ״סמנטי״ נדחה כמשני או כלא מהותי, בעוד שבפועל נראה שהבחנות לשוניות משפיעות באופן ישיר על הבנת טענות, מושגים והכרעות פילוסופיות.

(א) רציתי לשאול מהי עמדת הרב ביחס למעמדם של ניתוחי משמעות, שימושי לשון והבחנות לשוניות, האם מדובר בכלי עזר בלבד להבנת טיעונים שכבר הוכרעו ברובד המהותיעכל, או שמא יש להם תפקיד מהותי בעצם בירור המציאות והמושגים עצמם?

(ב) ובפרט, כידוע לשון הקודש שונה משפות אחרות בכך שאינה רק שפה הסכמית אלא יש בה ממד עצמי מהותי (כמו שהרב אמר באחד השיעורים). ואולי יש יותר מקום לדיון פילוסופי בה (וכמו הדיון של הרב על ״חירות-חירותי״. ואם כן, האם הרב רואה ערך ועניין בחקר שורשי לשון הקודש, משמעותם והרכבתם?

(ג) ולבסוף, רציתי לשאול באופן ישיר יותר – מדוע לעיתים נראה שהמונח ״סמנטיקה״ מקבל אצל הרב קונוטציה מעט מבטלת או מזלזלת, כאילו מדובר בעיסוק שאינו נוגע לגוף העניין? האם זה נובע מהבחנה עקרונית בין לשון לבין מהות, או מסיבה אחרת?

לסיום, אולי ניתן להציע לכתוב טור שיתייחס למעמד הסמנטיקה והפילוסופיה של הלשון.