האם הלומדעס של היום כבר לא תהיה רלוונטית בעוד שני עשורים?

לכבוד הרב מיכי,

ברצוני להעלות לדיון סוגיה כאובה ומרתקת הנוגעת לעולם הלומדעס והישיבות בדורנו, ולבחון את השלכותיה על תודעתו של בן הישיבה המבקש להעמיק.

1. היפוך היוצרות: רמת הלומדעס בקרב הצעירים מול ראשי הישיבות

המציאות – וכואב להציב אותה נכוחה, אך האמת נר לרגלינו – מראה כי סגנון הלומדעס והחשיבה האנליטית בקרב שכבה מובחרת של בחורים למדנים מטפס לרמה גבוהה ומפותחת יותר מזו שמאפיינת רבים מראשי הישיבות. ככל שראשי הישיבות וותיקים יותר, כך בדרך כלל פער בינם לבין ציבור הלמדנים הצעיר הולך וגדל, שכן עולם החקירה והמושגים החדשים זר להם (כמובן, לצד יוצאי דופן מובהקים המנהלים שיג ושיח פורה בעניינים אלו).

2. "חרדת המסורה" וגבולות החקירה המטושטשים

לרוב ראשי הישיבות המבוגרים אין קריטריונים ברורים או "גדר מתודי" המבחין בין מה שראוי ויכול להיחקר לבין מה שאינו בר-חקירה. כתוצאה מכך, כל סטייה מתודית או העמקה החורגת מהכלים המוכרים להם מתפרשת אוטומטית כפריקת עול או סטייה מ"הדרך המסורה".

דוגמה חיה: מסופר על אחד מגדולי ראשי הישיבות בדורינו שהוצגו בפניו חידושים עמוקים פרי עטם של הגר"ב ויסבקר והגר"י ארנברג. הוא רתח מזעם בטענה ש"אין זו דרך המסורה מרבותינו" (ואכן לא ר' שמואל ולא הרב שך דיברו מעולם בסגנון כזה). המבוכה הגיעה לשיאה כאשר התברר לו מה מקורם של אותם חידושים.

בפועל, כל ר"מ וראש ישיבה מודד את הדברים לפי מידת למדנותו האישית, וכך נוצר אבסורד שבו דווקא הבחורים הופכים למעשה ללמדנים הגדולים ביותר.

3. הדילמה הקיומית של הלומד: האם השקעה בעומק כיום היא בעלת ערך מתמשך?

כתוצאה מכל זה, אני מוצא את עצמי – כבחור ישיבה – בחשש עמוק להשקיע את מירב כוחותיי ונפשי בהעמקה בלומדעס. השאלה המנקרת היא: איך ניתן ליצור משהו משמעותי ויציב, כשהלומדעס מתקדם בקצב כה מהיר?

החשש הוא שמה שנחשב היום לפסגת ההעמקה והחידוש, יהפוך בעוד שני עשורים ל"אלף-בית" (ואולי אף יופרך), כפי שניסח זאת באחד הימים אחד הר"מים בהומור מר: "רבי שמואל יורד כיתה כל שנה".

יש כאן מתח מובנה בין שני מישורים – מישור האמת האובייקטיבית ומישור ההתפתחות והעומק. גם אם נניח שהעומק שאני מגיע אליו כיום הוא אמיתי ונכון כשלעצמו, עדיין ישנו תסכון עצום בידיעה שבעוד כמה עשורים הוא יהיה בסך הכל נקודת המוצא השטחית של הדור הבא.

השאלה הנשאלת היא האם יש מה לעשות מול התחושה הזו? כיצד בן ישיבה אמור לבנות לעצמו עומק בידיעה שכל מבנה מושגי שהוא בונה עשוי להתיישן במהירות עצומה תחת התפתחות הלומדעס?