האם הרב מיכאל אברהם בנה שיטה שאין לה שום מקור במסורת

נושא האוטונומיה אינו צריך מסורת לרוב פשטותו, ואם השו"ע חשב אחרת – תהא דעתו בזה כמו דעתו המשונה שהרמב"ם התגלגל בשרץ.

שלושה עניינים הם. א׳ כאשר אדם מגיע למסקנה פלונית. ב׳ כאשר שומע שחכם גדול אחר בעל סמכות מהותית חושב אחרת ואף על פי כן עומד בדעתו. ג׳ כאשר שומע שחכם גדול אחר בעל סמכות מהותית חושב אחרת וזה גורם לו לחזור בו אף שמצד גופי הנימוקים נראה לו שהחכם טועה.
והנה בכל נושא שבעולם בין מוסרי בין מעשי אדם נוהג בעניין א׳ ובעניין ב׳ כפי דעתו ובעניין ג׳ כפי דעת החכם.

הסברא הפשוטה היא שההלכה היא ככל שאר העניינים, בעניינים א׳-ב׳ כפי דעתו ובעניין ג׳ כפי דעת החכם. וחידוש האוטונומיה ככל שאני מבין עיקרו על עניין ג׳ שבהלכה יש תופעה ייחודית ומיוחדת שאדם נדרש להימנע מלשקול שיקולים ׳צדדיים׳ כאלה. וזה בוודאי לא סברא פשוטה ובסיסית. וממה שאני זוכר בשעה שלמדתי את המאמר על אוטונומיה אין לזה מקור הלכתי, אבל אולי כן יש שם משהו.

ועניין לא בשמים היא אינו נוגע לעניין, כי גם דעתו של אותו חכם גדול אינה בשמים. ועוד שלדעתי הרעיון שלא בשמים היא, בהסבר המקובל שההלכה למעשה נקבעת לפי הסכמת השכל ולא לפי האמת האובייקטיבית, הוא דחוי, וגם אם אמרוהו חכמים אין לקבל, לפי שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים? דברי הרב שומעים.

ועוד, שגם האוטונומיה הזאת הנה היא ניגפת בפני סמכות פורמלית. לאיסור בוודאי, שאם חושב שהדין מותר והסמכות הפורמלית מורה לאיסור אז אסור לו באיסור גמור. אבל אפילו להיתר, שאם חושב שהדין אסור והסמכות הפורמלית מורה להיתר אז יש שמותר לו, כך הרב מיכי ענית לי בעבר שאין טעם להחמיר כנגד הגמרא. שאני שאלתי אם הגמרא כולה סמכות מהותית ניחא שאין טעם להחמיר כנגדה, לפי שיודע שמסקנת חכמי הגמרא הגדולים להתיר, וזה כמו עניין ג׳ לעיל, אבל אם הגמרא נזקקת לעניין של סמכות פורמלית אז למה לא יחמיר כנגדה במקום שלדעתו אסור והגמרא מתירה. והשבתני שמעת שהוכרעה ההלכה כך היא ההלכה.

שאלותיי הן (1) האם כשאמרת שהאוטונומיה סברא פשוטה התכוונת גם לעניין ג׳ לעיל. (2) האם אתה מסכים שזאת התנהלות ייחודית שאדם מתנהל כך אך ורק בהלכה ולא בשום עניין

אני לא חושב שיש כאן מחלוקת מהותית, ברור שאם האדם משוכנע שטעה בגלל שחכם אחר אומר אחרת – הוא צריך לנהוג כמוהו, כמו שגם אם נראה לי ממבט ראשון שתורת היחסות היא טעות – אני עדיין מאמין בה מתוך הבנה שאני לא מכיר את התחום והפיזיקאים שעסקו בנושא מבינים בה יותר ממני, פשוט שלא כל אדם יכול לטעון שלא נראה לו משהו ולחלוק על כל הפוסקים, השאלה היא במקרה שהאדם מרגיש שכנוע עמוק שהפוסק עדיין טועה, הוא עדיין בטוח שיש כאן טעות, רק שישנו שיקול חיצוני שלא סביר להניח שהפוסק טועה, במצב כזה ערך האוטונומיה טוען שצריך ללכת עם התפיסה האישית שלך, או במילים אחרות: אם התפיסה האישית שלך מעוצבת גם על ידי השיקול שהפוסק לא טועה – ברור שצריך להתחשב גם בכך, (שהרי בכל גיבוש עמדה הלכתית נלקחים בחשבון דבריהם של אנשים שונים), השאלה היא במצב שהוא נשאר שיקול חיצוני ולא מצליח לעצב את התפיסה האישית שלך, במצב כזה פשיטא לי ככותחא שצריך להכריע בעצמך.
אגב, גם אם ערך האוטונומיה אינו חשוב – איני רואה מדוע ספרים בינוניים כמו שולחן ערוך ורמ"א הם אלו שצריכים להכריע עבורך, החזון איש – למשל – נראה לי ראוי מהם עשרות מונים.

לא ברור לי הניסוח שיקול חיצוני שלא מצליח לעצב את התפיסה האישית. עניין ג׳ שתיארתי עוסק במקרה שלמסקנה האדם שהוא בר הכי נוקט שהחכם צודק אבל הוא מגיע לזה רק מצד האומר ולא מצד התוכן, ומצד התוכן נראה לו שדעת החכם שגויה. ובזה להבנתי לשיטת הרב מיכי יעשה אדם כדעתו המקורית ולא כדעת החכם. נראה לי שהשאלה המבחינה היא האם יש לדעתך הבדל בין ההתנהלות ההלכתית לבין ההתנהלות בכל מילי דעלמא. אם לדעתך ההתנהלות ההלכתית היא בדיוק כמו ההתנהלות הרגילה של כל אדם בכל נושא, בין נורמטיבי בין מעשי, אז ככל שאני מבין זאת דעה שונה מדעתו של הרב מיכי.

[ אגב, לעורך האתר, לגבי התוספת החביבה של הפניות אוטומטיות ל״טורים קשורים״ – נראה שהיא מפנה רק לטורים ולא למאמרים, ולכאורה כדאי להפנות גם למאמרים. ואז כאן הייתה מופיעה הפנייה למאמר שנקרא ״אוטונומיה וסמכות בפסיקת הלכה״]

כוונתי היא פשוטה: אמונה של אדם במשהו היא – בסופו של דבר, אחרי כל השיקולים – מצב נפשי מסוים, הוא כעת מאמין שזאת האמת, למה? זהו נושא בפני עצמו, אך כעת הוא מאמין בזה באמונה שלמה ונראה לו שזאת האמת, אני מבחין בין אדם שמאמין שההלכה היא X בין היתר כי כך אומר פוסק מסוים לבין אדם שמאמין שההלכה היא Y ורק מה לעשות שהוא חושב שהמשנ"ב הוא הגאון הגדול ביותר בעולם ולא יתכן שהוא טעה, לאדם כזה אסור לפעול כפי שיטת המשנ"ב כיון שאז הוא פועל כנגד מה שהוא תופס כרצון ה'.

לא הבנתי את החלוקה לג' עניינים. אלו שלושה מצבים שונים או שלוש הנהגות שונות באותו מצב? נראה לי שיש שם ערבוב.

ישנו הבדל תהומי בין התנהלות הלכתית לבין התנהלות במילי דעלמא (כמו רפואה, למשל). במילי דעלמא, המטרה היא להגיע לתוצאה הנכונה והאובייקטיבית בלבד. לכן, ברפואה אין ערך של אוטונומיה; המטרה היא פשוט להציל את חייך או להיות בריא. אם רופא מומחה רושם לי תרופה, אדם שכלי והגיוני ייקח אותה גם אם הוא אינו מבין כיצד היא עובדת, משום שיש לו אמון במומחיותו של הרופא והוא רוצה בתוצאה. במקרה כזה, ההסתמכות על המומחה נובעת מתוך רצון למזער טעויות ולהגיע לאמת. כך הוא גם בסמוסר. יש שם ערך של אוטונומיה שההכרעה תתקבל באופן אוטונומי, אבל אם לדעתי צעד א הוא לא מוסרי אבל חכם גדול אומר שכן, וגם לדעתי מחמת חכמתו סביר שהוא צודק למרות שאיני מבין מדוע, עליי לעשות כמותו. בהלכה לא.
פסיקת הלכה אינה מוכוונת אך ורק להגעה אל האמת האובייקטיבית המוחלטת, אלא היא שקלול של שני ערכים: ערך האמת וערך האוטונומיה. הקב"ה אינו רוצה שנהיה רק רובוטים שמבצעים את הפעולה הנכונה, אלא שנכריע לעשות את הדבר הנכון מתוך הבנתנו ושיקול דעתנו שלנו.
זו בדיוק המשמעות של דברי הגמרא בעירובין, המסבירה שלא קבעו הלכה כרבי מאיר מפני "שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו". אם המטרה הייתה רק למזער טעויות ולהגיע לאמת, הרי שרבי מאיר היה הגאון הגדול בדורו, ולכן מבחינה הסתברותית הוא כנראה הצודק – ודווקא לכן היה ראוי לפסוק כמותו תמיד באופן עיוור. אך העובדה שלא הבינו את נימוקיו הפכה לסיבה שלא לפסוק כמותו. מובן מכאן שבהלכה חובה עליי לפעול על פי מה שהשכל שלי מבין, גם אם אני עצמי מודה שלו היו שואלים אותי באופן אובייקטיבי מי כנראה צודק יותר, הייתי משיב שרבי מאיר. כך גם "אלו ואלו" וכל עניין "לא בשמים היא".
כמובן, חשוב תמיד לסייג: כל זה אמור רק באדם שהוא "בר הכי" ויודע לנתח סוגיה בכלים הלכתיים. אדם שאינו בר הכי, אינו יכול לקבל החלטות אוטונומיות אמיתיות, ועליו פשוט לעשות לו רב ולעקוב אחרי הוראותיו.

הרב מיכי,
שלושה מצבים.
ובכן לדעתך בהלכה יש התנהלות מיוחדת, שונה אפילו מהמוסר, ועדיין לדעתך זאת סברא פשוטה ובסיסית? השאלה שלי הייתה רק על מידת הפשטות של הסברא ומכאן על הצורך במקורות.
על הראיה מהגמרא בעירובין אפשר לדון בנפרד. לדעתי אפשר עדיין לטעון שחבריו חשבו שבסופו של עניין רבי מאיר כנראה טועה. היותו הגאון הגדול אומרת שברוב המקרים הוא כנראה שכנע אותם, אבל באותם מקרים שהם לא השתכנעו סביר להניח שהם חשבו שהוא טועה. (אבל כשאני לעצמי גם אם הראיה מוצקה אני לא מקבל שיש לגמרא סמכות כזאת להגביל את הסמכות שמעליה).

איש האמת,
אחרי שהרב מיכי הבהיר שלדעתו בהלכה לעניין האוטונומיה יש התנהלות מיוחדת בשונה מרפואה, האם גם אתה מחזיק בעמדה כזאת? את דבריך עצמם לא הבנתי ונראה לי סתירתי, אם האדם חושב Y אבל חושב שהמשנ״ב לא טעה, אז הוא לא חושב Y. מצד המצב הנפשי המסוים הוא חושב לא Y. האוטונומיה במשנת הרב מיכי כפי שאני מבין אותה היא כמו ששופט אוסר על המושבעים לשקול שיקולים מסוימים כי הם הושגו בדרך לא חוקית.

טירגיץ, לשאלתך – אני לא מסכים עם מיכי אחרי שהבהיר את דבריו, ונראית לי דעתו דעה תמוהה ולית הלכתא כוותיה.
אם כי – איני רואה שום צורך במקורות על כך, זאת שאלה של סברא והיגיון, אם כך נראה לו – הוא לא צריך שום מקור לכך, אני פשוט חושב שזה לא סביר בלי קשר למקורות, וגם אם היו מקורות שהיו אומרים כך – לא צייתנא להו. (והרי חזינן שרבינו אומר כן ולא צייתנא ליה, אע"פ שכל דבריו מגיעים ממגיד מישרים ישר מעולם האצילות).

איש האמת, נמצא שהשתווינו.