האם הרב מיכאל אברהם בנה שיטה שאין לה שום מקור במסורת

לכבוד הרב ד״ר מיכאל אברהם

אני פונה אל הרב מתוך הערכה כנה לרוחב היריעה, ליושרה האינטלקטואלית ולחדות הביקורתית המאפיינת את כתיבתו. דווקא מתוך הערכה זו, אבקש להציג מספר תמיהות יסוד הנוגעות לאחד מעמודי התווך של התפיסה של הרב על מעמדו של היחיד האוטונומי בהכרעה הלכתית ומחשבתית, ובפרט העיקרון שלפיו מי ש״בר הכי” נדרש לפסוק לעצמו.

אשתדל לנסח את הדברים באופן ישיר אך ענייני, מתוך רצון לברר את יסוד הדברים ולא להקניט חס ושלום.

א. מעמד האוטונומיה – מקובלנו מבית אבא או פרשנות מחודשת?

ברצוני לשאול באופן ישיר – היכן מצוי היסוד המחייב למעמד כה מרכזי של עיקרון זה במסורת ההלכתית והפרשנית?

האם מדובר בהמשכה של קו קיים, או שמא בהצבה מחודשת של עיקרון שאינו מנוסח כך במפורש בדברי הראשונים והפוסקים?

ב. המהר״ל – מקור שיטתי או אילוסטרציה רעיונית?

בתוך ביסוס השיטה מובאים לא פעם דברי המהר״ל, ובפרט בהקשרים המדגישים את אחריותו של הלומד למסקנות שכלו.

אולם דומה כי יש מקום לשאול:

האם אכן ניתן לראות בדברי המהר״ל תשתית שיטתית לעקרון האוטונומיה, או שמא מדובר יותר באילוסטרציה רעיונית, שמטבעה פתוחה לפרשנות רחבה?

יתר על כן, גם אם נלך בעקבות המהר״ל, הרי שכידוע ישנם מקומות שבהם הוא אונס פרשנית (כדברי הרב) את דברי חז״ל כדי להתאימם לדבריו. אם כן, האם נכון לבסס עליו מסקנה כה יסודית בדבר חובת ההכרעה העצמאית?

אני משער שהרב מביא אותו כאילוסטרציה בלבד, אבל על זה גופא טענתי – זו אילוסטרציה חלשה מאוד. לא בגלל המהר״ל, אלא בגלל שהוא לבדו לא יכול להוות מקור מספיק בשביל זה, ובמיוחד לא כנגד השולחן ערוך שהתקבל בכל הדורות, פחות או יותר. גם אם הנושאי כלים שלו חולקים עליו, סוף כל סוף הוא אחד מספרי ההלכה הכי חשובים ומוערכים שיש. ואנשים באמת נותנים לו משקל רב ובצדק. נראה שהרב די מתעלם מזה, והיה אף שמח אילולי השולחן ערוך לא היה נכתב.

ג. הרמב״ם והמסורת ההלכתית הקלאסית

כאשר פונים לרמב״ם ולעמודי ההלכה המרכזיים, מתקבלת לכאורה תמונה שונה: הדגשה של סמכות מוסדית, היררכיה פסיקתית, ומרכזיות בית הדין והמסורת ההלכתית המחייבת.

לאור זאת עולה השאלה: כיצד מתיישבת תפיסת האוטונומיה החזקה של הרב עם המגמה המרכזית השונה בתכלית שיש במסורת הפסיקה, שבה נראה כי דווקא הכפיפות למערכת ולמסורת היא יסוד מכונן?

אגב, בכנות אני דווקא אוחז מאוד מאוד משיטת הפסיקה שהרב מציע, מבחינה פרקטית וראויה, אבל בכל זאת אני מעלה תהיות על עצם השיטה ומקורה.

ד. היעדר רצף מסורתי מובהק

מעבר למקורות פרטניים, עולה קושי מבני רחב יותר: דומה שאין רצף פרשני־פסיקתי ברור שבו האוטונומיה של היחיד ש״בר הכי״ תופסת מקום דומה לזה שהיא מקבלת במשנת הרב.

המסורת ההלכתית לדורותיה נשענת, לכאורה, על עקרונות של קבלה, סמכות, הכרעת רוב, “פוק חזי מאי עמא דבר”, ומנגנוני יציבות פסיקתית.

על רקע זה מתחדדת השאלה האם תפיסת האוטונומיה היא פיתוח פנימי של המסורת – או שמא עיבוד רעיוני עצמאי המולבש על לשונות מקורות קלאסיים.

ה. שאלת היסוד המתודולוגית

ולבסוף, מעבר לפרטי המקורות, אבקש לברר את העיקרון המתודולוגי:

האם לשיטת הרב מותר ואף נכון לבנות נדבך רעיוני משמעותי על יסודות שאינם מנוסחים במפורש במסורת, כל עוד אין בכך סתירה בפנים כלפיה, או שמא הרב (בחלום הלילה) רואה בעמדתו המשך של מסורת הפסיקה וההגות?

לסיכום, אשמח להבין כיצד הרב מיישב בין שלושה מוקדים:

א. מרכזיות האוטונומיה האישית בהכרעה.

ב. אופיים של חלק מן המקורות (כגון המהר״ל) שהרב מביא.

ג. והמגמה ההלכתית המתודולוגית המובהקת העולה מן הראשונים ובראשם הרמב״ם, ששונה בתכלית ממשנתו של הרב.

יש בנותן טעם להסיא כאן דברים שכתב בעבר שצ״ל

בברכה רבה ובציפייה לתשובתו הרמתה.

והאמת והשלום אהבו