הבעיה הקשה של התודעה – שתי שיטות שנכונות במישורים שונים?

שלום הרב מיכי, מה שלום הרב?

בזמן האחרון התעסקתי הרבה בעניין התודעה, כדי לנסות לפשט כמה בעיות סבוכות שהמדע נתקל בהן. מה דעתך?

החוויה והתפקוד
שתי שיטות, והמשל של רבי נחמן
הבעיה הקשה של התודעה

ב-1995 פילוסוף בשם דייוויד צ'אלמרס נתן שם לבעיה שכל מי שעוסק בחקר התודעה הכיר: הבעיה הקשה של התודעה. השאלה פשוטה לניסוח: לאחר שתסביר כל מנגנון של המוח — איך הוא קולט, איך הוא מעבד, איך הוא מדווח — עדיין אתה יכול לשאול: "אבל למה כל זה מרגיש כמשהו?" המנגנון מוסבר. הדיווח מוסבר. אבל החוויה — התחושה הפנימית של "להיות אני" — לא הוסברה.

שלושים שנה עברו. למעלה מ-225 תיאוריות הוצעו. הוויכוח לא זז. למה?

שתי שיטות

בחקר התודעה יש שתי שיטות יסודיות.

השיטה הראשונה מניחה שיש קואליה — משהו מעבר לתפקוד. החוויה הסובייקטיבית — האדומיות של האדום, הכאביות של הכאב, התחושה הפנימית של "להיות אני" — היא דבר ממשי שאינו ניתן לרדוקציה למצבי מוח, לאלגוריתמים, לתפקודים. גם אם תסביר במלואו איך המוח מעבד מידע על אדום, יישאר משהו לא מוסבר: האיכות המורגשת של הראייה עצמה.

השיטה השנייה מניחה שיש רק תפקוד. הקואליה, אם בכלל יש לה משמעות, היא חלק מהתפקוד — לא דבר נוסף. החוויה הסובייקטיבית היא הייצוג שהמוח בונה לעצמו של עצמו. אין דבר נפרד שצריך להסביר מעבר לפעולת המוח.

שתי השיטות הללו עומדות זו מול זו עשרות שנים, ולכל אחת יש טיעונים חזקים שראויים להישמע ברצינות.

למה השיטה הראשונה נראית נכונה: הטיעון מהחופש

אנחנו מרגישים שאנחנו חופשיים. שביכולתנו לבחור מה שנחפץ, מעבר לכל הסבר תפקודי. אם תאמר לי "תרים את ידך הימנית," אני יכול להחליט שלא, ולהרים את השמאלית, או לא להרים כלום, או להרים את שתיהן. ההחלטה הזו, מבחינתי, אינה תוצאה הכרחית של מצב מוח קודם. היא בחירה.

החופש הזה אינו נראה לי כתפקוד. הוא נראה לי כפעולה חופשית של ישות מודעת.

אפשר כמובן לטעון שזו אשליה. שכל מה שאני חווה כ"בחירה" הוא בעצם דטרמיניזם — שמוחי כבר החליט לפני שאני מודע לכך. אבל איננו מאמינים בזה באמת. אנו חיים את חיינו מתוך הנחה שאנחנו בוחרים. אנו דורשים אחריות מאחרים בהנחה שיש להם בחירה. אנו מאשימים את עצמנו כשאנחנו בוחרים רע.

ויש ראיה חזקה עוד יותר:

אם אנחנו רק תפקודיים, אין לנו אפילו את החופש לדון בשאלה הזו. כי אם הכל תפקוד, אז הוויכוח הזה עצמו אינו ויכוח — הוא תוצאה של תפקודי מוח. אני "מתוכנת" לטעון לכאן ומישהו אחר מתוכנת לטעון לשם. אבל אז, כל מה שכל אחד מאיתנו אומר אינו טיעון אמיתי — הוא רק תוצר של מערכת תפקודית. במצב כזה אין משמעות לוויכוח. אין משמעות ל"אמת." אין משמעות ל"הוכחה."

עצם זה שאנו דנים בכנות בשאלה, מתוך הנחה שיש "צודק" ו"לא-צודק" ויש משמעות לטיעון, הוא כבר התחייבות שקטה לשיטה הראשונה. אם נקבל את השיטה השנייה במלואה — אין לנו את העמדה שממנה היינו יכולים להחליט בה.

למה השיטה השנייה נראית נכונה: הטיעון מסבירות היקום

אבל יש אינטואיציה נגדית, חזקה לא פחות.

איך זה יכול להיות שיש משהו בלתי-מוסבר ביקום?

כל מה שהיקום מכיל — מהפרטיקלים הקטנים ביותר ועד הגלקסיות הגדולות ביותר — ניתן בעקרון להסבר. יש לנו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה. גם מה שלא הסברנו עדיין נראה כניתן עקרונית להסבירו. ההיסטוריה של המדע היא היסטוריה של "מסתורין" שהפכו להבנה.

ועכשיו השיטה הראשונה אומרת: יש משהו ביקום — החוויה, החופש — שאינו ניתן להסבר. שיש פער עקרוני שאף ידע לא יוכל לסגור.

זוהי טענה מופרכת. היא טוענת שיש משהו בלתי-סביר ביקום, משהו שעומד מחוץ למארג הסיבתי שמרכיב את כל היתר. זה כמו לטעון שיש כוח קסום במציאות.

ולכן השיטה השנייה אומרת: הקואליה והחופש חייבים להיות תפקודים, גם אם אנחנו לא יכולים עדיין לתאר אותם במדויק. כי כל מה שקיים, על פי ההיגיון המדעי, ניתן להסבר. אם משהו "נראה" בלתי-ניתן-להסבר, זה אומר שאנחנו טועים בקריאה — לא שהיקום באמת מכיל משהו שאינו סיבתי.

שתי השיטות, שתיהן נכונות

שני הטיעונים חזקים. שניהם תופסים אמת. וכאן הופך הניתוח לחריג.

שתי השיטות נכונות. כל אחת במישור אחר.

מנקודת מבטנו — מלמטה, מתוך החוויה האנושית, מתוך הוויית הצמצום — השיטה הראשונה נכונה. יש חוויה. יש חופש. הם אינם נראים לנו כתפקוד, וזה אינו טעות בקריאה. זוהי האמת מצידנו.

מנקודת המבט הא-לוהית — מלמעלה, מהמקום שבו הצמצום לא היה כפשוטו, מהמבט שאינו נגיש לנו כל זמן שאנו נשארים אנחנו — השיטה השנייה נכונה. הכל תפקוד. החוויה ניתנת לתיאור מושלם. החופש ניתן לחיזוי. אין דבר בלתי-מוסבר.

זוהי לא פשרה ולא מעין-תשובה. שתי השיטות נכונות באמת, כל אחת במישור שלה.

איך זה ייתכן?

לפי השכל האנושי, "יש משהו מעבר לתפקוד" ו"אין משהו מעבר לתפקוד" הם בדיוק סתירה. שתי טענות שאינן יכולות להיות נכונות בו זמנית. זה עיקרון הסתירה, ועליו מבוסס כל השכל הדיסקורסיבי שלנו.

אבל הסתירה היא לפי השכל האנושי. בשכל של הקב"ה — שעליו נאמר "נושא הפכים," שכלי שמכיל יש ואין כאחד, שהוא השכל של החלל הפנוי המחבר הפכים — שני הדברים נכונים יחד. הא-לוהי יכול להחזיק את הקואליה כקיימת (במישור שלנו) ואת התפקוד כשלם (במישור שלו) בלי סתירה.

זוהי המשמעות העמוקה של "אין צמצום כפשוטו." מצידו של הקב"ה לא היה צמצום, לא הייתה הפרדה, לא קיימות שתי שיטות — הכל אחד. מצידנו, בתוך הצמצום, יש הפרדה. שתי השיטות. שני המישורים. ושתיהן אמיתיות, כל אחת ברמתה.

הבעיה הקשה: שאלה מהחלל הפנוי

מכאן הבעיה הקשה של התודעה.

השאלה "איך תפקוד מסתדר עם חוויה?" היא שאלה מהחלל הפנוי. היא מבקשת מהשכל האנושי לעשות מה שרק האלוקות יכולה: להחזיק בו זמנית את שתי האמיתות.

כל הסבר תפקודי שניתן יעמוד מול הקושיה "אבל למה זה מרגיש כמשהו?" — כי אין לנו את התפיסה האלוקית שיכולה להסביר את בחירתנו החופשית. וזאת בדיוק הבחירה שלנו. ולכן השאלה תישאר לעד "בלתי-מסופקת.". זוהי הבעיה הקשה: למה אחרי כל הסבר של תפקוד, עדיין אני מרגיש שנשאר משהו?

המשל של רבי נחמן

רבי נחמן מברסלב, נכד-נינו של הבעל שם טוב, נפטר באומן ב-1810 בגיל 38. באחת מתורותיו, בשיחות הר"ן, הוא סיפר משל קצר:

זגוגית בחלון נשברה. מישהו לקח את הזגוגית מהחלון הסמוך והעביר אותה למקום השבורה. עכשיו שואלים ילד: והלא הציפור תעוף דרך החלל שנשאר מהחלון השני?

הילד נדהם. שאלה כבירה. אין לו מושג מה לענות. כל ניסיון לפתור משאיר אותו תקוע.

אבל אין כאן שאלה. כי הציפור שתעוף היא היא הסיבה שלא היית מעביר את הזגוגית מלכתחילה. הקושיה אינה בעיה ב"פתרון" — היא ההוכחה שלא היה כאן פתרון להציע. שלא היה זה מהלך שעומד לדיון. מי שמבין את המצב אינו מגיע אל השאלה, כי הוא לא קיבל את ההצעה האבסורדית מלכתחילה.

הילד תקוע במצב שנברא מתוך קבלת הצעה אבסורדית. ההצעה אומרת לו, בשתיקה: "תקבל את ההעברה כפעולה אפשרית." מתוך הקבלה הזו, השאלה "מה עם החלון השני?" נראית כקושיה אמיתית. מבחוץ — מי שלא קיבל את ההצעה — אין שאלה.

ההעברה האבסורדית של הוויכוח על התודעה

עכשיו הקשר מתבהר.

השאלה "איך תפקוד מסתדר עם חוויה?" היא העברת הזגוגית בוויכוח על התודעה.

ההנחה הסמויה: אפשר לגשר בין שני המישורים בשכל. שאם רק נחפש מספיק, נמצא תיאוריה שמסבירה איך תפקוד מפיק חוויה, או איך חוויה היא תפקוד.

אבל הגישור הזה אי-אפשרי בשכל שלנו. לא כי לא ניסינו מספיק. כי השכל שלנו פועל על עיקרון הסתירה — לפיו אם A אמת אז לא-A שקר. ולכן השכל לא יכול להחזיק את שתי השיטות יחד. הוא חייב לבחור: או שיש משהו מעבר לתפקוד, או שיש רק תפקוד. הוא לא יכול לומר "שניהם נכון."

הקב"ה יכול. אנחנו לא.

ולכן, כל ניסיון לפתור את הבעיה הקשה בשכל — בין אם בכיוון "יש קואליה אונטולוגית כדבר נפרד" ובין אם בכיוון "אין קואליה, רק תפקוד" — הוא הילד שמקבל את ההצעה האבסורדית. הוא מנסה להעביר את הזגוגית. הוא מנסה למצוא פתרון לבעיה שצריך היה להכיר בה כשאלה שלא הייתה אמורה להישאל בשכל מלכתחילה.

המסקנה

הבעיה הקשה של התודעה אינה ממתינה לפתרון מבריק. היא אינה שאלה שתפתר אי-פעם. היא שאלה מהחלל הפנוי, ושאלות מהחלל הפנוי אינן ניתנות להכרעה בשכלנו.

אבל זה אינו כשל. זוהי הארכיטקטורה של הקיום שלנו.

החוויה אמיתית. החופש אמיתי. הם אינם תפקוד, מבחינתנו.

ומלמעלה — החוויה היא תפקוד. החופש ניתן לחיזוי. הכל ניתן לתיאור.

שני הדברים נכונים. הקב"ה מחזיק את שניהם. אנחנו לא יכולים, ואיננו צריכים לנסות. הניסיון להחזיק את שניהם בשכל — הוא ההעברה האבסורדית. הוא מה שיוצר את הילד מול החלון.