המוציא מחברו עליו הראיה בספיקא דדינא

אני שואל ספציפית לגבי המקרה בב"ק דף סב עמוד א שם מובא ספק בדין:
עשו תקנת נגזל במסור דמשתבע ושקיל, או לא? תיקו.

בתוספות כתוב:
עשו תקנת נגזל במסור או לא – כתב רב אלפס כגון שיש עדים שמסרו ואיבד ממונו ואין יודעין כמה תיקו וכל תיקו דממונא לקולא ובשם רב האי גאון כתוב שישבע ויטול מחצה שכל תיקו דממונא חולקין ואין נראה לר"י לחייב כלל משום תיקו.

הרמבם גם פסק כמו הריף. אבל מה שהריף כתב שכל תיקו דממונא לקולא זה קשה, שהרי אין קולא וחומרא בדיני ממונות (קולא על אחד היא חומרא על האחר ולהיפך).

בנוסף, לגבי מה שאמרת שבי"ד צריך סיבה כדי לפעול, עצם הספק הוא כבר סיבה מספיק טובה בשביל בי"ד כדי לפעול. שהרי בגלל ספק במקרים מסוימים עושים "יחלוקו".

שים לב שכאן זה לא ספיקא דדינא אלא תיקו דממונא. דין יחלוקו לשיטות אלו לא נאמר בכל ספק ממוני אלא רק בספק שסלקא בתיקו. והסברא בזה היא שכשהגמרא נותרה בתיקו זה כמו תרי ותרי, כלומר זה ספק שלא ניתן להכרעה ולכן לשיטות אלו חולקים. יש כאן שני צדדים שווים לטובת התובע והנתבע. בניסוח אחר: חזקה מטרתה להכריע את המציאות, אבל כשהספק הוא בתיקו ברור שאין כאן מה להכריע. הגמרא הכריעה שאין אמת אחת אלא שני הצדדים צודקים. לכן לחזקה אין משמעות וחולקים.
לגבי ספק לקולא בממונות זהו ביטוי שגור בראשונים ובאחרונים, והכוונה היא קולא לנתבע. וידועה קושיית ר"ש שקאפ בשער ה מדוע לא הולכים לחומרא ככל ספק איסור.
השאלה לגבי סיבה לבי"ד לפעול היא מה נקרא פעולה של בי"ד. לחלוק היא אכן פעולה, ולכן יש מהראשונים שלא מקבלים את דעת הרי"ף ורה"ג, ולשיטתם גם כאן הממע"ה. הרי"ף כנראה סובר שכשיש ספיקא דדינא זו אכן סיבה לפעול (או שלדעתו זה לא נקרא לפעול כי אין חזקה במצבים כאלה כפי שהסברתי למעלה, ממילא אין כאן פעולה של הוצאה ממוחזק).