הצדקת הטענה בדבר טובו של האל

תודה על התשובה.

ברשותך, אפתח בהבהרה קצרה לגבי עצם מבנה השאלה, ולאחר מכן אתייחס לטענותיך לפי הסדר שהצגת.

ראשית, איני סבור שערבבתי בין שאלות שונות. השאלה שהצגתי היא שאלה אחת: באיזה מובן, ואם בכלל, יש הצדקה לא-מעגלית לייחוס טוב מוסרי לאל. ההבחנה בין הגדרת הטוב, מקור הידיעה על טובו של האל, והמשמעות של הטענה "האל טוב", אינה ערבוב אלא פירוק אנליטי של אותה שאלה עצמה.
ללא הבחנות אלו, קשה לדון בה באופן מדויק.

כעת אתייחס לטענותיך לפי סדרן.

א. הגדרת הטוב על בסיס אינטואיציה מוסרית.
אם הבנתי נכון, אתה מגדיר "טוב" על סמך האינטואיציה המוסרית שלך. איני חולק על קיומן של אינטואיציות מוסריות או על תפקידן במוסר האנושי. עם זאת, עצם קיומן אינו מספק עדיין קריטריון עצמאי לייחוס טוב מוסרי לאל, במיוחד כאשר אותה אינטואיציה מוסרית עצמה מתקשה ליישב את היקף הסבל הטבעי, האקראי והבלתי-מידתי שבעולם עם
ייחוס טוב כזה.

ב. על השאלה מניין אתה יודע שהאל מתנהל בדרך טובה:

1. "הוא ברא בנו את המצפון".
גם אם אניח שהמצפון האנושי מקורו אלוהי, אין בכך עדיין הצדקה לא-מעגלית לייחוס טוב מוסרי לאל עצמו. לכל היותר, הדבר מסביר מדוע בני אדם חווים אינטואיציות מוסריות מסוימות, אך אינו מראה שהמקור שלהן הוא טוב במובן נורמטיבי עצמאי, או שהעולם כפי שהוא מתנהל משקף טוב כזה.

2. "הוא מצווה אותנו בתורה לנהוג בדרך הישר והטוב".
כאן נדמה שהמעגליות ברורה: אם "טוב" מוגדר כמה שהאל מצווה, והאל נחשב טוב משום שהוא מצווה על הטוב, אזי ייחוס הטוב נשען כולו על סמכות הציווי עצמו. הדבר עשוי לבסס מחויבות דתית, אך אינו מספק קריטריון מוסרי בלתי-תלוי שבכוחו להצדיק ייחוס טוב לאל נוכח המציאות.

3. "הוא אומר לנו שהוא טוב ושהטוב חשוב לו".
אמירה עצמית של מקור הסמכות אינה יכולה לשמש כהצדקה לא-מעגלית לתכונת הסמכות עצמה. בניגוד לטענות אמפיריות פשוטות, אין כאן אפשרות לאימות עצמאי מחוץ למסגרת האמונית, ולכן קבלת הטענה נשענת בהכרח על אמון מוקדם בהתגלות.

ג. באשר להערתך על התגלות, מעגליות והנחות מוקדמות.
לא טענתי שהישענות על הנחות יסוד היא כשלעצמה כשל. השאלה היא האם קיימת הצדקה שאינה פנימית למסגרת ההתגלות עצמה. האנלוגיה לשאלה "מה השעה" אינה מקבילה בעיניי, שכן שם מדובר בטענה אמפירית הניתנת לאימות חיצוני ועצמאי, בעוד שהטענה "האל טוב" היא טענה נורמטיבית-מטאפיזית שהמקור הסמכותי שלה הוא גם מושא הטענה עצמה. זהו המובן שבו דיברתי על מעגליות – לא ככשל לוגי פורמלי, אלא כהצדקה פנימית למערכת אמונית.

לסיום, איני טוען שהעמדה שאתה מציג שגויה, אלא שהיא מתארת נאמנה מסגרת אמונית פנימית.
שאלתי המקורית נגעה רק לשאלה האם יש לייחוס "האל טוב" תוכן נורמטיבי עצמאי הניתן להצדקה פילוסופית כללית, ולא נראה לי שסופקה הצדקה כזו.

במחילה, אבל מדובר בחזרה על אותו דבר בלי להוסיף מאומה, פרט לעוד כמה טעויות. הכל נענה, ואתה מתעלם לחלוטין ממה שכתבתי. זה הזמן לסיים.

נראה שהמחלוקת בינינו אינה עובדתית אלא מתודולוגית: אתה מסתפק בהצדקה פנימית למסגרת האמונה, ואני שאלתי על הצדקה פילוסופית כללית שאינה נשענת עליה. אם אין כוונה לדון בפער הזה עצמו, אכן אין טעם להמשיך.

אדון יוסף, אתה שואל על טובו של אלוהים גם לאחר שקיומו הוכח? אתה שואל מי אמר שאלוהים אינו מפלצת מרושעת? – דומני שהשאלה הזו משקפת חוסר הבנה, ההנחה שאלוהים ברא את העולם היא שאלוהים הוא יש מחויב המציאות, כלומר, אלוהים קיים כאמת הכרחית ולא כעובדה ניטרלית, הקיום שלו דומה לקיומן של אמיתות ולא לקיומם של חפצים, לחשוב שאלוהים הוא רע – זה לחשוב שהרע קיים בהכרח, שבשורש כל המציאות ישנו רעיון בסיסי של רוע, שהרע הוא הדבר האמיתי שצריך ומחויב להיות, אך לומר שהרע הוא הדבר שצריך להיות זוהי כמעט סתירה מושגית, המושג "רע" נתפס אצלנו כמייצג את כל מה שצריך לא להיות, כך אנו חושבים על המושג רע, אי אפשר לחשוב על המושג רע כמושג שמשקף את מה שצריך להיות, כך שאם אנו חושבים על אלוהים כיש הכרחי ומחויב ומוכרח – אנו חושבים עליו בהכרח כטוב.

אדון נכבד,

הטיעון שלך אינו עונה לשאלה אלא מבטל אותה באמצעות הגדרה.

אתה קובע ש"אלוהים" הוא יש הכרחי, ואז מגדיר את "הרע" כ"מה שלא צריך להיות". מכאן אתה מסיק שאלוהים בהכרח טוב. אבל זו אינה הוכחה אלא טאוטולוגיה: אתה מגדיר מראש שמה שמוכרח להיות הוא טוב, ואז מצהיר שההכרחי הוא טוב. כך כל תוכן נורמטיבי נעלם מן המושג.

יתרה מזו, הכרחיות מטאפיזית אינה גוררת תכונה מוסרית. מן הטענה ש-X קיים בהכרח לא נובעת שום מסקנה ערכית על X. אחרת, גם חוקי הטבע, מספרים מתמטיים או כל מבנה הכרחי היו "טובים" במובן מוסרי – אבסורד.

בנוסף, בהפיכת "טוב" ל"מה שמוכרח להיות", אתה מרוקן את המושג מכל משמעות מוסרית: אין עוד מקום לביקורת, לאחריות או לשיפוט. במובן זה, "האל טוב" שקול ל"האל קיים בהכרח" – ניסוח מטאפיזי, לא טענה מוסרית.

ולבסוף, הטיעון שלך כלל אינו מתמודד עם עצם השאלה: האם יש קריטריון לא-מעגלי שבכוחו להצדיק ייחוס טוב מוסרי לישות שמאפשרת סבל טבעי עצום, אקראי ובלתי-מידתי.
שינוי הגדרות אינו מענה לשאלה זו.

לפיכך שאלתי אליך פשוטה:
באיזה מובן, שאינו הגדרתי ואינו פנימי למסגרת אמונית, יש לטענה "האל טוב" תוכן נורמטיבי ממשי – ולא רק קביעה סמנטית ריקה?

טוב, ניכר שלא ירדת לסוף דעתי, אז אנסה להסביר את הדברים בצורה מעט שונה.
הטיעון הבסיסי שלי הוא שיש שני סוגים של דברים שקיימים, יש את העולם החומרי שאנו מכירים דרך החושים, העולם הזה קיים בכך שהוא תופס מקום במרחב, הוא קיים כעובדה מקרית נטולת כל מטען וכיוון ומשמעות, ויש רובד עמוק יותר של המציאות שהוא הרובד של מה שצריך ונכון ומחויב להיות, הרובד הזה לא קיים כעובדה שנמצאת "סתם כך" היכן שהוא, הקיום שלה הוא בכך שהיא נכונה ואמיתית, לא יתכן מצב שבטעות תהיה עובדה מוסרית כל שהיא שמותר לרצוח, העובדה הזו לא יכולה להיות קיימת כעובדה מוסרית, הקיום של העובדה המוסרית הוא בכך שהיא נכונה ומחויבת, הטיעון שלי הוא שאלוהים כיש שמחויב המציאות דומה יותר לסוג השני של הדברים שקיימים, הוא קיים כאמת הכרחית ולא כעובדה קונטינגנטית, הוא לא מונח "סתם כך" באיזו פינה של המציאות, אלא הוא קיים מתוך הכרח ונכונות, הוא פשוט חייב להיות קיים, (לא בהכרח בגלל שקיומו הוא מוסרי, אלוהים קיים בהכרח בגלל שהוא המהות הבסיסית של הקיום, אך יש קשר בין כל הדברים שקיימים מתוך הכרח, גם אם ההכרח אינו מוסרי אלא פילוסופי-לוגי), ולכן לא יתכן שהוא לא יהיה גם טוב, כיון שגם הטוב שייך לספירה הזו של הדברים שקיימים מתוך הכרח, הטוב קיים כרעיון שתוכנו הוא מה שצריך ומחויב להיות, לא יתכן שהטוב יהיה קיים כרעיון שמורה לרצוח ולאנוס, כל המהות של הרעיון שנקרא טוב היא שהוא מורה על מה שנכון וראוי לעשות ולא על מה שקורה בפועל באופן קונטינגנטי, כך שאלוהים חייב גם להיות טוב.
חשוב להבחין שאני לא טוען שמושג הטוב זהה למושג ההכרח המטפיזי, ברור שאלו שני מושגים שונים, ההכרח המטפיזי של אלוהים הוא עובדה מטפיזית והטוב הוא נורמה, אך אני כן טוען שצריך להיות קשר בין שני המושגים הללו, אם משהו קיים מתוך הכרח – אז לא יתכן שהוא יהיה רע, כאשר אנו חושבים על מושג הטוב אנו מזהים בו את כל מה שצריך להיות, ולכן השכל לא יכול להכיל שהעצם שקיים מתוך הכרח הוא רע, אותה הכרה שלנו במושגי הטוב והרע מורה לנו שאלוהים הוא טוב.
אם נרצה לנסח זאת בצורה אחרת נאמר כך: כיון שאלוהים הוא עצם מחויב המציאות – אז כל התכונות שלו גם כן צריכות להיות מחויבי המציאות, אם יש לאלוהים תכונה מקרית – אפשר לשאול מהי הסיבה שלה, מדוע אלוהים הוא במקרה כך ולא אחרת, (למשל, אם אלוהים היה יכול להיות חלש אז לא מובן מדוע במציאות הוא לא כזה, הרי אין שום סיבה חיצונית לו שגרמה לכך), כך שאם אלוהים הוא רע משמעות הדבר היא שהוא היה חייב להיות רע, כלומר, שיש במציאות הכרח מטפיזי לקיומו של הרוע בעולם, שלא יתכן להעלות על הדעת עולם בלי רע, האפשרות הזו סותרת את האינטואיציה המוסרית שלנו, האינטואיציה שלנו אומרת ממש להיפך, שהרע הוא הדבר שלא צריך להיות, כך שאלוהים הוא בהכרח טוב.
בקיצור: הטיעון שלי הוא שהספירה הנורמאטיבית היא חלק מהרובד הגבוה יותר של המציאות, הרובד של הדברים שקיימים מתוך האמיתות הנצחית שלהם, וברובד הזה לא יתכן שהרע יהיה קיים, ברובד הזה יש קיום רק לדבר האמיתי, הנכון, הצודק, הראוי, הטוב, הנצחי, הגבוה, הנשגב, היפה, המרומם והקדוש.
קצת קשה להסביר לעומק את הדברים במסגרת הזו, אך אני בכל זאת מקווה שהובנתי.

דבריך אינם מבהירים את הטיעון אלא רק חושפים את כשליו בצורה מפורשת יותר.

אתה מציג הבחנה בין רובד קונטינגנטי של עובדות לבין רובד "גבוה" של הכרח, אמת ונורמה, ואז מציב את אלוהים ואת הטוב באותו רובד. מכאן אתה מסיק שאלוהים טוב. זה אינו נימוק אלא הנחה: אתה מניח מראש שהרובד ההכרחי הוא גם הרובד של "מה שראוי להיות", ובכך חוסם בהגדרה את האפשרות ההפוכה. זו סגירת מערכת, לא הוכחה.

אין כל קשר לוגי מחויב בין הכרח מטאפיזי לבין תכונה מוסרית. מן העובדה שמשהו קיים בהכרח לא נובעת שום מסקנה נורמטיבית לגביו. החיבור שאתה עושה בין "הכרח" ל"טוב" הוא קביעה מושגית אד-הוק, לא מסקנה פילוסופית. חזרה עליה בניסוחים שונים אינה מקנה לה תוקף.

הישענותך על "האינטואיציה המוסרית" רק מחמירה את הבעיה. אינטואיציה מוסרית היא תופעה אנושית, פסיכולוגית ונורמטיבית. אין לה סמכות לקבוע את מבנה המציאות המטאפיזי. העובדה שאיננו יכולים להכיל רע כהכרחי אינה סתירה מושגית אלא אי-קבילות אינטואיטיבית. ממנה לא נובעת שום מסקנה על מה שהמציאות יכולה או אינה יכולה להיות.

גם הטענה שאם אלוהים רע אז הרע הכרחי ולכן הדבר בלתי מתקבל שגויה. האפשרות שהמציאות ההכרחית אדישה, זרה או אף מנוגדת לאינטואיציות המוסריות שלנו אינה סתירה לוגית. היא רק סותרת את רצוננו שהמציאות תהיה מוסרית, ואין בכך טיעון.

לבסוף, בהפיכת "טוב" לשם כולל ל"אמיתי, נשגב, נצחי, מחויב", אתה מרוקן את המושג מכל משמעות מוסרית. אין כאן שיפוט, אין קריטריון ואין אפשרות ביקורת. במובן זה, "האל טוב" אינו אלא ניסוח מטאפיזי פיוטי ולא טענה נורמטיבית בעלת תוכן.

השאלה נותרת כשהייתה ולא נענתה כלל:

באיזה מובן שאינו הגדרתי, ואינו נשען על בחירה סלקטיבית או דירוג שרירותי של אינטואיציות מוסריות אנושיות, ואינו נסגר בתוך מערכת מטאפיזית שמניחה מראש את מסקנתה, יש הצדקה לייחוס טוב מוסרי ליש מחויב המציאות במיוחד נוכח קיומו של סבל טבעי עצום, אקראי ובלתי-מידתי?

טוב, אני רואה שאנחנו בכלל לא מדברים באותה שפה.
אתה טוען שאני מניח שהרובד ההכרחי זהה למה שראוי להיות, אך זה נראה לי ניתוח מושגי מובן מאליו, דבר הכרחי זהו דבר שקיים מתוך שהוא צריך להיות קיים, כלומר, שהוא לא איזה חפץ שמונח לו באיזו פינה מעל הירח אלא הוא מתקיים ברובד קיום רעיוני, הוא קיים מתוך שהוא נכון וצודק וטוב, אני לא רואה כיצד אפשר להבין את המושג הכרח בצורה אחרת.
אתה טוען "אין כל קשר לוגי מחויב בין הכרח מטאפיזי לבין תכונה מוסרית", כנראה שאתה תופס את המוסר אחרת ממני, בעיניי – כל המוסר אינו אלא הכרח מטאפיזי, המוסר והמערכת הנורמאטיבית באופן כללי זהו הרעיון הבסיסי שיש רובד מסוים שהוא "צריך" ו"מחויב" להיות, אם דבר הוא צריך להיות הרי שהוא טוב, זאת כמעט טאוטולוגיה. (הטעות הזו חוזרת על עצמה שוב בהמשך דבריך, אתה מוסיף וטוען כי "החיבור שאתה עושה בין "הכרח" ל"טוב" הוא קביעה מושגית אד-הוק", כאשר אין כאן אלא ניתוח מושגי פשוט, המושג טוב מבוסס על ההכרה שלנו שהמציאות "צריכה" להיות במצב מסוים, כאשר אנו רואים עני מסכן אנו מכירים בכך שהמצב ש"צריך" להיות הוא שיהיה לו אוכל, ההבנה הזו נובעת מתפיסת ההכרח שלנו).
בהמשך דבריך אתה טוען שהאינטואיציה המוסרית שלנו לא יכולה לספק לנו מידע על המציאות המטפיזית, אך זוהי קביעה תמוהה ומוזרה, אם האינטואיציה לא מספקת לנו מידע – מדוע אנו סומכים עליה? האם אתה רוצה שאתן לך הוכחה שאלוהים הוא טוב שלא מבוססת על האופן שבו אני מכיר את המושג "טוב"? ברור שכל המערכת הנורמאטיבית שלנו (ובכלל זה הקביעות הפילוסופיות אודות טובו של האל) נובעים מאינטואיציות מוסריות, אנו מניחים שאם ההכרה שלנו אומרת שצריך להיות טוב ואסור להיות רע – אז כנראה שבאמת כך היא המציאות, שהטוב צריך להיות והרע צריך שלא להיות, אף פעם לא פגשנו באיזה שהוא עצם פיזיקלי שמאושש את הטענות הללו, אך אלו הן האינטואיציות שלנו, אנו סומכים עליהם בסוגיות נורמאטיביות כמו שאנו סומכים עליהם ביחס לעקרון הסיבתיות, ואם אנו אכן מקבלים את העקרונות הנורמאטיביים – אז מהם גם נגזר שאלוהים הוא טוב ולא רע, הטענה שלי היא פשוטה – אלוהים מוכרח להיות טוב מעצם ההבנה של המושג טוב, אם אנו מבינים מהו טוב אנו גם מבינים שלא יתכן שאלוהים לא יהיה טוב.
חשוב להבחין שהטיעון שלי אינו שהמושג "טוב" הוא שם אחר למושג "הכרח", ברור שיש תוכן עצמאי ומובחן למושג טוב במובנו המוסרי, אני רק טוען שלא יתכן שהמושג הזה לא יהיה קיים מתוך הכרח, (שהרי הקביעה שצדקה היא מעשה טוב היא קביעה הכרחית, ברור שלא יתכן שיהיה עולם שנתינת צדקה תהיה פעולה רעה ורצח תהיה פעולה טובה, ברור שהתכנים של מושגי הטוב והרע הם הכרחיים), ולכן הקיים בהכרח חייב להיות גם טוב, כך שאלוהים חייב להיות מישהו עם תכונות טובות, הוא חייב להיות ישות אוהבת צדקה ומשפט וחסד.
אני מנסה להבין את צורת החשיבה שלך ביחס לספירה הנורמאטיבית, מהו "מוסר" בעיניך? מדוע אנו צריכים לפעול באופן מוסרי? כיצד אתה רואה טענות בסוגיות מוסריות? אתה רואה אותן כטענות על המציאות? אם תענה לי על השאלות הללו – אולי נצליח לרדת לשורש הוויכוח בינינו.

*לתשומת לב הקורא הזהיר והבהיר: שלושת השורות האחרונות של ההודעה מחוברות בטעות לקטע שלפניהם, אך האמת יורה דרכו שהם קטע בפני עצמו.