התושבע לאחר משה וסמכות החכמים לאחר המשנה

עסקתי בכל זה לעייפה בכמה מקומות. לכן אביא כאן את דברי המחברת:

1. התפתחות התושב"ע: מסיני ועד ימינו (גרעין של 1% מול 99% פיתוח מאוחר)

תפיסתך היסטורית נכונה לגמרי: משה רבנו אכן לא היה מזהה את הרוב המוחלט של ההלכה והתורה שאנו מקיימים כיום.

הקביעה כאילו "כל פרט ודקדוק של התושב"ע ירד מפורש מסיני" היא מיתוס שאין לו שחר. היסטורית, מה שניתן בסיני הוא גרעין מצומצם מאוד: התורה שבכתב, פירושי מילים ומושגים בסיסיים (כגון מהן "טוטפות"), מספר מצומצם של הלכות למשה מסיני, וכללי דרש ראשוניים שטרם עברו המשגה. כמעט כל השאר – כ-99% מההלכה שבידינו (כולל הלכות דאורייתא שנלמדו מדרשות ומסברות) – הוא פרי פיתוח, פרשנות, המשגה וחקיקה של חכמי ישראל לאורך אלפי שנות היסטוריה.

כיצד קיימו את התורה בתקופת משה, ולמה נוצרו עוד 99%?

• קיום אינטואיטיבי כשפת אם: בזמנו של משה, קיום התורה והיסק ההלכות נעשו באופן אינטואיטיבי, ממש כמו אדם המדבר בשפת אמו מבלי ללמוד ספרי דקדוק וכללים. מספר ההלכות והפרטים היה קטן, והתורה שימשה כחוקת יסוד תמציתית.
• התרחקות מהמקור ואובדן האינטואיציה: ככל שהתרחקנו ממעמד הר סיני, האינטואיציה המקורית הלכה ונחלשה ("התרחקות מהמקור" ושכחה). כדי לפצות על אובדן האינטואיציה הזו, חכמי הדורות (החל מעתניאל בן קנז, דרך הלל, רבי ישמעאל, רבי עקיבא ועד אמוראי בבל) היו חייבים ליצור המשגה, פורמליזציה וניסוח של כללים קשיחים (כמו מידות הדרש וספרי הכללים) כדי לשמר ולפתח את ההלכה.
• חומר גלם ולא קודקס קפוא: 99% האלה אינם "מיותרים", והם לא מראים על חוסר בתורת משה. התורה לא ניתנה כספר חוקים סגור וקפוא, אלא כחומר גלם שניתן לבני אדם כדי שיפתחו, יישמו וישכללו אותו לאורך הדורות בהתאם לנסיבות המשתנות ("לא בשמים היא", "עשו משמרת למשמרתי").
• משמעות המאמר "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני": זוהי אמירה נורמטיבית ולא עובדתית-היסטורית. פירושה הוא שכל חידוש הלכתי שנוצר ביושר ובכלים הראויים מקבל תוקף אלוקי כאילו ניתנה בסיני, משום שהתורה ניתנה מלכתחילה על דעת כן שחכמים ידרשו ויפתחו אותה.

  חז"ל עצמם ביטאו זאת באגדה המפורסמת במסכת מנחות (כט ע"ב), שבה משה רבנו יושב בבית מדרשו של רבי עקיבא ואינו מבין מילה ממה שנאמר שם, וחלשה דעתו. רק כששמע את רבי עקיבא אומר "הלכה למשה מסיני", נחה דעתו. משה הבין שרבי עקיבא עוסק בהמשגה ובפיתוח של הגרעין שהוא עצמו מסר.

2. סמכות התלמוד, השולחן ערוך והפוסקים: "סמכות מלמטה" והקולקטיב

בשאלת הסמכות יש להבחין בין שני סוגי סמכות: סמכות פורמלית מלמעלה וסמכות פורמלית מלמטה:

• סמכות מלמעלה (הסנהדרין): הסנהדרין בזמנה ינקה את סמכותה הפורמלית ישירות מציווי התורה בפרשת "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז). אולם סמכות זו הייתה מסורה אך ורק לבית הדין הגדול שיושב בלשכת הגזית בירושלים ונסמך איש מפי איש עד משה רבנו.
• סמכות מלמטה (התלמוד): חכמי האמוראים בבבל לא היו סמוכים ולא כיהנו בסנהדרין, ולכן סמכות התלמוד אינה מגיעה מפסוקי "לא תסור". מניין אם כן נובעת סמכותו המוחלטת של התלמוד? מכוח "קבלת האומה" / "קבלת כלל ישראל". כפי שהסביר בעל הכסף משנה (הלכות ממרים פ"ב ה"א) ובעקבותיו הרמב"ם והרב שלמה פישר (בית ישי סי' טו), כלל חכמי ישראל והציבור קיבלו עליהם את התלמוד הבבלי כקודקס המחייב והקנוני.

מאיפה בתורה נאמר שקבלת העם מחייבת?

מקור החיוב אינו פסוק מסוים, אלא סברה משפטית יסודית (אמנה חברתית / דיני חוזים):

1. כאשר קולקטיב מקבל על עצמו חוקה או מערכת נורמטיבית, קבלה זו מטילה חובת ציות משפטית על כל פרט המוצא את עצמו חלק מאותה אומה (ממש כפי שאזרח מחויב לחוקי המדינה שנחקקו לפני שנולד).
2. הציבור הוא ישות קולקטיבית על-זמנית. חכמי התלמוד פועלים במובן הזה כנציגי הציבור.
3. עצם קבלת התורה במעמד הר סיני הייתה קבלה קולקטיבית של האומה ("נעשה ונשמע"), והיא הבסיס למחויבותנו לתורה כולה.

מדוע השולחן ערוך, הפוסקים או הרבנות אינם באותו מעמד?

השולחן ערוך, הראשונים, האחרונים ורבני ימינו מעולם לא התקבלו בקונצנזוס קולקטיבי מוחלט כפי שהתקבל התלמוד. כבר מרגע כתיבת השולחן ערוך, נושאי כליו (כגון הרמ"א, הש"ך והט"ז) חלקו עליו בחריפות. לכן, לפוסקים אלו יש סמכות מהותית (משקל מקצועי ומומחיות שיש לשקול בכובד ראש), אך לא סמכות פורמלית מוחלטת שלא ניתן לחלוק עליה. לרבנות בזמננו או לכל פוסק כיום אין קונצנזוס קולקטיבי, ולכן אין להם סמכות פורמלית מחייבת על מי שלא קיבל אותם עליו.

מה לגבי יחידים, שומרונים או קבוצות שלא קיבלו?

• יחיד מול הכלל: יחיד החי בתוך הציבור והגוף הקולקטיבי אינו יכול לפטור את עצמו מהחלטות הכלל. כפי שאזרח אינו יכול להחליט שהוא אינו מכיר בחוקי התנועה או המיסים, כך פרט בתוך האומה מורגל ומחויב להחלטות הקולקטיב.
• קבוצות שפרשו (שומרונים, קראים וכו'): קבוצות כמו הקראים או השומרונים לא קיבלו את התורה שבעל פה ופרשו מכלל ישראל. מי שפורש מהקולקטיב הלאומי-הלכתי מוציא את עצמו מתוך המסגרת ("אינו במשחק"). המחויבות לקבלת האומה חלה על כלל ישראל – כלומר על הציבור והחכמים שממשיכים את הרצף ההלכתי והאמוני של האומה. אדם שאינו מאמין כלל באלוקים או במתן תורה ממילא אינו פועל בתוך המשחק ההלכתי. אך עבור מי שמחויב למערכת ההלכתית, התלמוד הוא החוקה הקנונית שאין לחרוג ממנה.