"זמן מתן תורתינו"?

זאת אומרת – לפי דבריך – שבעצם שחג העצרת ויום מתן תורה הם שני מאורעות שונים, עם תאריכים שונים אם כי סמוכים, ונח יותר לציינם יחד.
והרי, מבחינת התורה שבכתב, אנחנו מצווים לחגוג רק את העצרת בשביתה ממלאכה והקרבת שתי הלחם. את המאורע השני הלבישו בשלב מאוחר יותר על אותו היום.
אז כיום, למרות שאנחנו מקיימים את המצוות הנוהגות בזה"ז (שביתה ממלאכה), אנחנו מרוקנים אותו ממשמעותו הפנימית. אנחנו לא עוסקים בתוכנו המהותי, אלא את תוכנו של מתן תורה שארע ביום אחר. קריאת התורה בפר' יתרו, הלימוד כל הלילה, אכילת מאכלי חלב וקישוט הבית בירק, אינם קשורים לחג העצרת, אלא ליום מתן תורה.
זה הגיוני?

בעיניי כן. מה הבעיה? לעצרת אין שום דינים וצביון למעט איסורי מלאכה וקרבנות. אז הצביון נלקח ממתן תורה.

בס"ד י' בסיון ע"ט

לדעת רבנן התורה ניתנה בו' בסיון, אבל גם לדעת רבי יוסי שמעמד הר סיני היה בפועל בז' בסיון, הרי לדבריו 'משה הוסיף יום אחד מדעתו', המעמד נדחה ביום מפני שהמקבלים לא היו מוכנים עדיין, אך מבחינת הנותן עמדה התורה להינתן כבר בו' בסיון. כך לפי זכרוני מסביר מהר"ל ב'תפארת ישראל'.

מהרש"א בשבת אומר שהוספת היום ע"י משה כ'סייג לתורה' מבטאת את היראה, שהיא עיקרו של מעמד הר סיני 'למען תהיה יראתו על פניכם'. נמצא שאת היראה השגנו כבר בו' בסיון שבו עשה משה 'סייג לתורה'.

כעין זה הצעתי לומר ש'מתן התורה' לישראל, משמעו שניתנה הסמכות לחכמי ישראל לפרש את דבר ה' על פי הבנתם ושיקול דעתם. זה בדיוק מה שקרה לפי ר' יוסי בו' בסיון – משה הפעיל את שיקול דעתו ופירש ש'ליום השלישי' שאמר ה' הוא 'שלישי שלילו עמו'. יכולתו של החכם לפרש את התורה ע"פ סברתו היא הגילוי המובהק לכך שהתורה 'ניתנה' לישראל, וזה אירע בו' בסיון (לפי ר' יוסי).

הדבר גם נראה בכוונת התורה. כשהתורה קובעת חג ביום יציאת מצרים וחג שני החל באחד בימי 'החודש השלישי', קשה להניח שמקרה הוא, ומסתבר שהחג השני רומז למעמד הר סיני שאירע בסמוך לו. החירות הפיזית משעבוד מצרים, סומנה מראש כמובילה ל'בצאתכם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה'. ה'והוצאתי ' ו'הצלתי'בא לשלימות ב'ולקחתי אתכם לעם והייתי לכם לאלקים'.

יש כאן תהליך המקביל ליובל, ביום החמישים כבשנת החמישים, שבים הבנים שרחקו ובתאחדים עם אביהם שבשמים. החירות מ-', ההשתחררות משיעבוד זרים, הופכת בתהליך מובנה ל'חירות ל-' לייעוד שמקבל העם להיות ל'ממלכת כהנים וגוי קדוש' להיות נציגי ה' בעולם..

ובמקביל, העומר התיר את החדש בחיי החולין, בעוד שהמנחה החדשה שבחג השבועות מסמנת את ההתחדשות גם בקודש.

בברכה, ש"צ

דוקא לפי דבריך (הנפלאים לשעצמם) היה צריך לחגוג בז' שהוא יום שנוסף ע"פ סברת משה.

אולי בשביל זה במקום לחגוג אנחנו עוסקים בתיקונים לכפר על אותו עוון שאנחנו לא משתמשים בכח שניתן לנו להוסיף מדעתינו?

'בס"ד י' בסיון ע"ט

לבועז – שלום רב,

תיקון ליל שבועות' באמת מבטא את הרעיון שמחמתו הוסיף משה יום מדעתו, בסוברו ש'יום' צריך שיהיה 'לילו עמו', שההכנה ליום מתחילה בלילה.

עכ"פ גם ז' בסיון זוכה לציון, בא"י כ'אסרו חג' ובחו"ל כ'יו"ט שני של גלויות', לשמחת ליבם של חובבי 'היצירתיות ההלכתית' 🙂

בברכה, ש"צ

לשצ"ל

דוק ושים לב שגם חגיגת היצירתיות ההלכתית נקראת בסופו של דבר אסרו חג?

אבל בירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"ה) נקרא היום שאחרי החג 'בריה דמועדא', התוספת באה מאהבה, כבן שהוא המשכו של האב.

בברכה, ש"צ

לשצ"ל

כמעט שקראתי על עצמי "שרים (בשי"ן ימנית) עצרו במילים" ובפי צווחה נצחוני בני (ודו"ק בני דייקא כאהבת האב לבנו שנותן לו לעשות בתורתו כחפץ ליבו) נצחוני (אשר משם למדנו את כוחם של הבנים לחלוק על אביהם שבשמים וכב"מ נט ב).

אך ברגע האחרון נזכרתי כי בזמן הירושלמי טרם בוטלה ראיית החודש ע"י עדים, ובזמן שנכתב קטע זה בירושלמי צ"ל שחל חג השבועות בז' בסיון ושפיר שמחו בו ביום וביום שלמחרתו על שהוסיפו יום מדעתם.

בס"ד י"א בסיון ע"ט

לבועז – שלום רב,

אם הזכרנו את מעלתו של 'היום שאחרי' כדאי לציין שמעמד כריתת הברית היה לדעת הרמב"ן בשמות פרק כד, אחרי מעמד הר סיני (כשיטת רבי יוסי בר יהודה במכילתא)

לפי הרמב"ן היה מעמד הר סיני בששי בסיון ובו ביום מספר משה לעם 'את דברי ה' ואת כל המשפטים' והעם אומר: 'כל אשר דבר ה' נעשה'. למחרת (ז' בסיון) מתווסף 'ספר הברית' אותו קורא משה באזני העם, והם מצהירים: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'.

לעומתו לדעת רש"י (ע"פ ת"ק שבמכילתא), היו סיפור 'דברי הברית והמשפטים' לעם ולמחרתו קריאת 'ספר הברית', בימים ד-ה בסיון, והתחייבות העם 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' קדמה למעמד הר סיני.

מעניין מה יאמר רבי יוסי הסובר שמעמד הר סיני התקיים בז' בסיון? האם יסבור כדעת ר' יוסי בר יהודה שקריאת ספר הברית ואמירת 'נעשה ונשמע' היו ביום ח' בסיון, או שיסבור שפרק כד התרחש לפני מעמד הר סיני כדעת ת"ק שבמכילתא.

על כל פנים, מהמקובץ מפרשת יתרו ומשפטים עולה שתהליך קבלת התורה ע"י ישראל היה תהליך מורכב ומתמשך שהחל בתחילת החודש השלישי ונמשך לפחות עד ז' בסיון שבו עלה משה להר לארבעים היום של קבלת הלוחות.

ואולי התורה במכוון אינה מעוניינת להגדיר בבירור את 'זמן מתן תורתנו', שכן זה תהליך מורכב ומתמשך, והוא תלוי במידה רבה בנכונותנו להיפתח לקבלת התורה.

חג השבועות המתואר בתורה הוא בראש וראשונה חג שבו אנחנו נותנים לה'. אנחנו מביאים 'מנחה חדשה' מפרי עמלנו, אנחנו מביאים לה' וללוי הגר היתום והאלמנה את נדבתנו ככתוב 'וחד שבעות תעשה לך מסת נדבת ידך'.

איזה שלב בתהליך מתן התורה וקבלתה אירע בדיוק בתאריך זה, השאירה התורה בעמימות מסויימת, כי בעצם 'זמן מתן תורתנו' אינו תלוי בתאריך מסויים, אלא בזמן שבו אנחנו פותחים את ליבנו ומתנדבים לקבל את התורה, וכ'מסת נדבת לבנו' – נפתחים שערי התורה וניתנים לנו.
,
בברכה, ש"צ

לשצ"ל

דבריך בשורות האחרנות ראויות לסיום, אכן התורה היא למעלה מהזמן (כי ידוע שנבראה קודם העולם הזה תתקע"ד דורות, והזמן הוא מן הנבראים וכמו שכתב הרמב"ן) בחג חשבתי שאולי מפני זה נקרא חג השבועות עצרת כי בו הזמן נעצר.

בהוקרה רבה

בס"ד י"א בסיון ע"ט

לבועז – שלום רב,

הכינוי 'עצרת' שבו מכונה חג השבועות בלשון חכמים, ניתן להתפרש בשני אופנים:

א. סיומו של חג, כפי שבתורה נקראים היום השביעי של חג המצות והיום השמיני של של חג הסוכות בשם 'עצרת' וכך חג השבועות הוא סיום שבעת השבועות של הקציר, שראשיתם בהנפת העומר ב'החל חרמש בקמה' וסיומם ב'חג הקציר בכורי מעשיך' בו מביאים לה' 'מנחה חדשה'.

ב. 'עצרת' לשון אסיפת עם, כמו 'קדשו צום קראו עצרה'. מעמד הר סיני נקרא בתורה גם יום הקהל' (דברים … ), וכמתואר: 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב באמר ה' אלי הקהל את העם ושמעם את דברי למען אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים…' (ד,י).

בברכה, ש"צ

יש בחג השבועות גם עצירה במהלך החיים. בזמן הלחוץ ביותר לחקלאי. רק נסתיימה עונת הקציר, ותיכף מתחילה עונת הבציר וקטיף פירות האילן (כתבתי על זה פעם תגובה בשם: 'חג השבועות – בין בר לאילן' 🙂 – ובדיוק באמצע הלחץ עוזה החקלאי את הכל ועולה לירושלים במצוות קונו.

פיסקה ב', שורה 2
… נקרא בתורה גם 'יום הקהל' (דברים ט,י). וכמתואר…

לאחר דברים נחמדים אלא, אין לי אלא לילך ולחוג את חג העצרת (כלומר לעצור)?