כיצד טענת "עבודה צורך גבוה" מתיישבת עם פשטי המקראות?

שלום לרב,

במאמריך ובתשובותיך הרב מציג את העמדה לפיה מטרת הבריאה והמצוות אינה יכולה להסתכם במוסר או בתועלת אנושית-חברתית (שכן אלו רק אמצעים לתיקון חברה, ולא סיבה לברוא אותה מלכתחילה), ולכן מדובר בהכרח ב"עבודה צורך גבוה".

אולם, טענה זו נראית כסותרת באופן מובהק את פשטי המקראות ואת הדרך שבה התורה עצמה בוחרת לנמק את מצוותיה. התורה טורחת שוב ושוב להציג מטרות ותועלות אנושיות, חברתיות וסוציאליות בלבד:

• התועלת הישירה לאדם: "לשמור את מצוות ה׳… לטוב לך" (דברים י, יג), "ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה… לטוב לנו כל הימים" (דברים ו, כד).

• הנמקות חברתיות ואנושיות: "למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כג, יב), לצד מצוות רבות של עזרה לאביונים וצדק חברתי.

אם התורה עצמה מדגישה שהמטרה והנימוק למצוות הם "לטוב לנו" ולרווחת האדם והחברה, כיצד הרב מיישב זאת עם קביעתו שמדובר ב"צורך גבוה"? האם העובדה שהתורה לא רמזה מעולם על נימוק מטאפיזי כזה בפשטי הפסוקים, אינה מעידה שמטרת המצוות היא אכן האדם והחברה בלבד?

אשמח לביאורו של הרב.