כמה תועלות שניתן להפיק מעבודת השם (טור 559)

בס"ד

כמה פעמים בעבר שאלו אותי למה בכלל לעבוד את השם. הדברים מתחדדים בפרט לאור שיטתי שיש לעשות זאת רק מפני שזוהי האמת ולא מסיבות צדדיות. אנשים רבים חשים שזה אינו טעם מספיק כדי לעשות זאת. אז מה אם זו אמת? למה שאני אעשה משהו בעניין אם הוא לא מועיל לי, או אם לא כדי לזכות בתועלות הללו?

שוב ושוב אני אומר שאיני רואה כיצד ייתכן שהטענה שמעשה כלשהו הוא האמת ומה שראוי לעשות אינה מספיקה כדי להצדיק מחויבות אליו. אין לכם הצדקה גדולה מזו. נראה שכוונתם היא לטעון שכיוון כזה לא נותן להם מוטיבציה לעשות זאת. כלומר הבעיה היא פסיכולוגית ולא פילוסופית. נכון שזה מוצדק, אבל עדיין לא ברור למה שאעשה זאת בלי שום סיבה ואינטרס. ביום ו האחרון סיימתי את סדרת האמונה (שיעור 47), ושם עמדתי על הנושא של תועלת שמפיקים מעבודת השם (הדברים מופיעים בסוף ספרי המצוי הראשון). במבט רחב יותר, נראה לי שזה קשור גם לחג הפסח הקרב ובא, שכן כפי שנראה התועלות שעליהן אדבר כאן הן הרחבה כלשהי של חירותו של המאמין. חשבתי שערב פסח מעניק לנו הזדמנות טובה לגעת בעניין.

הבסיס למחויבות הדתית

על הנושא הזה עמדתי לא  פעם בעבר (ראו למשל בטור 395 ועוד הרבה), וכאן אני מביא אותו רק כרקע נחוץ לדיון. כאשר אנחנו באים לבסס מחויבות למערכת נורמטיבית כלשהי, אנחנו מניחים שישנם עקרונות יותר מובנים ממנה שעליהם ניתן לבסס אותה עצמה. אבל קל לראות שאנחנו מגיעים כאן לרגרסיה אינסופית. כל עיקרון שיבסס את מה שאני רוצה לבסס, יצטרך בעצמו להתבסס על משהו אחר. היכן נעצרת שרשרת ההנמקה הזאת? אם לא נרצה להיקלע לרגרסיה, עלינו לעצור בעקרונות הכי מובנים (כלומר עקרונות שמובנים מאליהם).

בכמה מקומות הסברתי שהמחויבות לצו האלוהי היא העיקרון הכי יסודי ולכן הוא אינו טעון הנמקה. יתר על כן, הראיתי שעבודה מכל טעם אחר, כמו למשל ההיגיון שבמצוות ותיקון העולם שבא מהן אינה בעלת ערך דתי (ראו רמב"ם סופ"ח מהל' מלכים). הוא הדין לגבי עבודה מתוך אהבה ויראה לקב"ה, גם היא עבודה לא לשמה (ראו הל' עבודה זרה פ"ג ה"ו), וכך גם עבודה לשם הסיפוק או השכר והעונש (רמב"ם פ"י מהל' תשובה). הרמב"ם בהל' עבודה זרה שם, בעקבות הגמרא, מכנה את הבסיס הראוי לעבודה דתית "קבלה באלוה". אלוה הוא מישהו שיש לציית לציווייו מעצם זה שהוא אלוה ושהוא ציווה אותם, ללא כל טעם אחר. לכן דיינים קרויים בתורה "אלוהים", שכן יש חובה לציית להם מעצם היותם דיינים. זה הדבר הכי קרוב לאלוהים. עבודה לקב"ה יסודה בכך שקיבלנו אותו עלינו באלוה (כלומר הכרנו בזה שהוא אלוה), הא ותו לא.

במילים אחרות, כשמישהו שואל אותי למה לעבוד את ה', התשובה הנכונה היא: ככה, כי הוא האלוה.[1] הדוגמה לדבר היא דברי מטפס ההרים הבריטי, ג'ורג' מאלורי, שנשאל מדוע הוא מטפס על האוורסט, וענה: מפני שהוא שם. כדי להבין זאת טוב יותר, ניתן להסתכל על המחויבות המוסרית. חשבו על אדם ששואל אתכם את השאלה הבאה: אני מבין היטב שרצח אינו מוסרי, ועדיין איני מבין מדוע לא לרצוח? מה ניתן לענות לו? בעצם מאומה. אם הוא שואל זאת, הוא פשוט לא באמת מבין שרצח אינו מוסרי. הטענה שרצח אינו מוסרי משמעותה היא שאסור לנו לרצוח. זה נגזר מעצם הטענה ה"עובדתית" שאסור לרצוח (בהקשר זה דיברתי לא פעם על 'עובדות אתיות', ועל כך שלא חל לגביהן הכשל של ought-is של דייוויד יום).

הוא הדין לגבי מחויבות דתית. אדם לא יכול לומר אני יודע שאלוהים ציווה לא לאכול חזיר אבל למה לא לאכול אותו? אם הוא שואל זאת הוא כנראה לא באמת יודע שאלוהים ציווה זאת, או שאינו מבין מהו אלוהים. ציווי של אלוהים מכיל בתוכו את המחויבות לציית. הניסיונות להעמיד את המחויבות הדתית או המוסרית על עקרונות אחרים, יסודיים יותר מהם, אחת דינם להיכשל. הם לא מחזיקים מים.

הביטוי המובהק ביותר לתמונה הזאת מופיע בפרק העשירי של הלכות תשובה לרמב"ם:

א. אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

ב. העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.

ג. וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

ד. אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה.

ה. כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.

בטור 22 (ובמאמרי כאן) עמדתי על כך שהאהבה בה מדובר כאן אינה רגש אלא "עשיית האמת מפני שהוא אמת" (כלשונו בה"ב). הוא בא לשלול עבודת ה' לשם שכר ומניעת עונש, אבל גם כל מניע אחר (כנ"ל). אז למה ניתנים שכר ועונש על מצוות ועבירות? האם הם מיועדים רק לנשים וקטנים (כלשונו בסוף הלכה א)?

באותו משפט בה"ב מופיעה תוספת:

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה.

הוא מוסיף אמירה שאמנם לא ראוי לעבוד בשביל האינטרס, אבל יש אינטרס. לא עעובדים בשביל הטוב, אבל סוף הטובה לבוא. לכאורה הוא רק בא להוציא מהתפיסה שעובדים בשביל הטובה ולהוסיף שעדיין נכון שיש טובה. אבל אני חושד שיש כאן משהו מעבר לזה.

ייתכן שהרמב"ם בדבריו כאן בא לענות בדיוק על הקושי שתיארתי למעלה. גם אם הגעתי למסקנה שעבודת ה' היא האמת, עדיין חסרה לי מוטיבציה לעשות זאת ואולי גם לחפש ולחשוב כדי להגיע לתובנה שכך ראוי לעשות. אם אני יודע שיש טובה שבאה מכך (לי או לעולם), זה ממריץ אותי לחפש, לחשוב ולהגיע למחויבות הזאת ולבסוף גם לפעול על פיה. במישור הפילוסופי, כשאני פועל אני אמור לעשות זאת לשמה, כלומר לא למען המטרות ההן אלא מפני שזוהי האמת (ראו בטור 120 ו-122 על מעשים שנעשים לא למען אינטרס). טענתי היא שגם אם אדם עובד לשמה, עדיין גם מבחינתו ישנה משמעות לידיעה שיש תועלת שתבוא מתוך העבודה הזאת.

תמצית הטור

בהמשך הטור אנסה לפרוט את התועלות השונות שניתן להפיק מעבודת ה'. אני אעסוק כאן בחמש תועלות: בסיס תקף למוסר. רציונליות. ביטוי אישי. משמעות. זהות יהודית. מטרתי כאן בעיקר לסכם, ולכן לא אפרט לגביהן. בכולן כבר עסקתי בעבר ואני אפנה בכל אחת מהן למקומות הרלוונטיים העיקריים כאן באתר. כאן חשובה לי התמונה הכללית.

שוב אדגיש שמי שעובד את ה' בגלל אחת מחמש הסיבות הללו עובד אותו לא לשמה. אלו רק מוטיבציות שמסייעות לעבוד אותו לשמה. לגבי מי שכלל אינו מאמין בקב"ה, הבעייתיות גדולה הרבה יותר. ברור שאף אחת מהתועלות הללו אינה רלוונטית עבור אדם כמוהו. אדם שאינו מאמין לא יכול לקיים מצוות בגלל שזה נותן לו ביטוי אישי או בסיס למוסר או כל תועלת אחרת. לא רק מפני שעבודה כזאת היא חסרת ערך דתי, כפי שהסברתי עד כאן, אלא מפני שאלו אינן סיבות מספיקות לעבוד את ה'. וכי אדם שאינו מאמין יכול להאמין ולקיים מצוות כדי לזכות בביטוי אישי או במשמעות? ודאי שלא (ראו בטור 408 על ההימור של פסקל). המצוות שלו גם לא שוות כלום (אין להם ערך דתי). לא בכדי הקדשתי לנושא הזה את הפרק האחרון בספרי המצוי הראשון, אחרי שעברתי על הטיעונים הפילוסופיים לטובת קיומו של אלוהים והבסיס למחויבות דתית. אחרי כל זה הוספתי גם את התועלות הללו, מהסיבות שפירטתי כאן למעלה.

דבריי לגבי התועלות הללו פונים לאנשים מאמינים שיודעים שכך ראוי ושזוהי האמת. התועלות יכולות לסייע להם למצוא מוטיבציה לגבש את עמדתם לגבי מחויבות דתית ועוד יותר מכך לעסוק באמת הזאת בפועל בחייהם. ברור לי שרבים יחלקו על התיאורים התמציתיים שאביא כאן (שנראים נוגדי אינטואיציה ואף מקוממים, בפרט ביחס לאדם חילוני), אבל אינני מתכוון כאן להתווכח על הטענות הללו. כולן מפורטות יותר בטורים שאליהם אפנה, ושם כבר התנהלו הדיונים הללו. ובכלל, התקוממות אינה  טיעון. עלבון הוא לפעמים הדרך של אדם נטול טיעונים להתגונן בפני עמדות מנוגדות. בכל אופן, כאן מטרתי רק לסכם את התמונה הכללית, ואני פונה בעיקר לבעלי עמדה מחויבת לתורה ולמצוות.

א. בסיס תקף למוסר

בטור 456 עמדתי על כך שבלי אמונה באלוהים ומחויבות אליו אין בסיס תקף למוסר ולמחויבות המוסרית. התנהגות ראויה מבחינה מוסרית כמובן קיימת גם בעולם אתאיסטי. יתר על כן, אני אפילו איני בטוח שהתנהגותם של המאמינים בפועל מוסרית יותר מזו של האתאיסטים. אמונה אינה ערובה למוסר (ובימים סוערים אלו קל מאד להבחין בכך. לפעמים נראה שההיפך הוא הנכון). טענתי היא שמוסר של אתאיסט, גם אם הוא פועל לפיו, אינו תקף ואינו מבוסס. אם הוא מתנהג באופן ראוי זה רק מפני שכך בא לו או שהוא סתם לא עקבי, או לחלופין מפני שהוא מאמין סמוי (גם מפניו בעצמו).

אם כן, זוהי התועלת הראשונה שניתן להפיק מהאמונה. היא נותנת למאמין בסיס תקף למחויבותו המוסרית ולערכיו.

ב. התנהלות רציונלית

התנהלות רציונלית פירושה קבלת החלטות והתנהלות לאור מערכת עקרונות שהחלטתי עליה. ככל שחלק גדול יותר מחיי מתנהל כך, אני מתנהל באופן יותר רציונלי. מי שמתנהל דרך תחושות ומגיב לנסיבות דרך רגשות ואינסטינקטים מתנהל באופן פחות רציונלי. חשוב להבהיר שאיני נכנס כאן לשאלה מה נכון יותר, או האם טוב להיות רציונלי (במובן הזה). את זה יחליט כל אחד לעצמו. טענתי היא שמחויבות דתית מאפשרת לנו התנהלות רציונלית. אם זה טוב לכם, אז יש כאן תועלת נוספת. אני אישית כותב את הדברים מנקודת מבטו של ליטווק מן השורה, שמבחינתו התנהלות רציונלית היא יתרון שאין לו תחליף.

אמנם מקובל לחשוב שמערכת נורמות מסועפת שכפויה עליי דווקא מונעת ממני לקבל החלטות ולהיות רציונלי. רציונליות היא תוצאה של הכרעה אישית על עקרונותיי וערכיי (לכן מכונות לא יכולות להיחשב רציונליות. ראו על כך בטור 175), ואדם דתי לכאורה לא מכריע בעצמו על עקרונותיו. עמדתי לא פעם על הטעות הנפוצה שלפיה האדם הריבוני והרציונלי מחוקק לעצמו את ערכיו בעצמו. זוהי כמובן שטות. אדם רציונלי מחליט להיות מחויב למערכת ערכית קיימת, הלכה או מוסר, אבל לא קובע אותה. אחרת זו סתם גחמה. הדגמתי זאת בטור 72 ובסדרת הטורים 126 – 131, שם הבחנתי בין חופש (=היעדר מגבלות חיצוניות) לבין חירות (=פעולה אוטונומית בתוך מגבלות חיצוניות). בשפה הזאת התנהלות רציונלית היא דרך הפעולה של בן חורין.

בטור 31 עמדתי על כך שאמונה יכולה לתת מסגרת שמאפשרת התנהלות רציונלית בחיים, מה שבדרך כלל לא אפשרי בלעדיה. מדובר במחויבות למערכת מפורטת מאד שמדברת על כל אספקט של חיינו. לאדם מאמין יש יותר צמתי קבלת החלטות ויותר עקרונות שהוא פועל על פיהם (מוסר והלכה). כמעט כל צעד שהוא עושה נבחן לאור המערכת הזאת של אסור, מותר וחובה. הוא מגבש לעצמו דרך התנהלות ופרשנות של העקרונות הללו וכמובן גם בונה סולם שמדרג ומסדר את היחסים בין הנורמות הללו.

לעומת זאת, לאדם שאינו מחויב הלכתית יש בעולמו מעט מאד עקרונות מחייבים, ולכן ברוב חייו הוא מתנהל באופן טבעי (ובמידה רבה אמוציונלי). המוסר שלו הוא בדרך כלל תוצר של רגש. יתר על כן, גם את העקרונות שמחייבים אותו הוא מחוקק לעצמו (על המוסר כבר דיברתי בסעיף הקודם. גם אם הוא קיים אצלו, מקורו באמונה מובלעת או שהוא משקף חוסר עקביות), ולכן הם חסרי תוקף.

גם במישור החווייתי, אדם מאמין חי כל חייו מול מערכת העקרונות שלו. הוא בוחן אותם ואת מעשיו ומקבל החלטות כיצד והאם ליישמם, ובאיזו דרך. איני מכיר מערכת נורמטיבית אחרת שמאפשרת לאדם להתחיל בעקרונות המופשטים ביותר, ממש עקרונות פילוסופיים, ולגזור מהם מסקנות מעשיות שינחו אותו בכל צעד ושעל בחייו המעשיים. כיצד לשרוך נעליים, מה לעשות לפני מה, אם פספסתי משהו מה עליי לעשות במקום זה, דיני ממונות, יחס לאחר ועוד ועוד. בעיניי זהו אחד הבונוסים המרכזיים של חיים דתיים (יהודיים).

לא פעם עמדתי על כך שזו אחת הנקודות המרכזיות שאדם חילוני לא  תופס בהתנהלות הדתית. הוא לא מבין או מקבל התנהלות רציונלית קרה שנראית לו מנוכרת לרגש הטבעי. מדובר בעקרונות שלא מדברים אל ליבו, ומעבר לזה שהוא אינו מקבל אותם (שזהו ויכוח במישור הרציונלי) הוא גם לא מבין בכלל את התופעה של התנהלות לאור עקרונות כאלה (כלומר רציונליות קרה שכזאת). ראו על כך עוד בטור 31.

ג. מקוריות וביטוי אישי

נקודה זו באמת מפתיעה רבים, ולדעתי חשוב לתת עליה את הדעת. כאן רק אסביר אותה בקצרה. בטור 130 – 131 הבאתי את טענתו של עמוס עוז שמעמד הר סיני היה סוג של מפץ גדול שיצר חלל יהודי, ומאז אנחנו ממלאים אותו בעוד ועוד רהיטים ולא מוציאים שום דבר מהם החוצה. וכך, לטענתו, היהדות ההלכתית מתאבנת והולכת ולא מצליחה להתמודד עם שינויי הזמן והנסיבות, זאת בניגוד לספרות העברית החדשה שהחליפה אותה בהתמודדות הזאת.

הסברתי שם שהטעות היסודית שלו היא מתמטית. חשבו על לוח שחמט בן 64 משבצות. כעת אני נותן לכם רגלי אחד ומבקש מכם להניח אותו על הלוח. כמה אפשרויות יש לעשות זאת? 64 כמובן. כעת אני מוסיף לכם עוד פרש. כמה אפשרויות יש לסדר רגלי ופרש על לוח שחמט? 64X63 כמובן. כלומר פי 60 יותר. ואם אוסיף לכם עוד רץ? מספר האפשרויות יעלה עוד פי 60 (64X63X62). למרבה ההפתעה, ככל שמספר הכלים שבידי גדול, כך גדל מספר האפשרויות לסדר אותם על הלוח.[2] כל אדם יכול לבחור אפשרות שנראית לו, ולבטא בכך את אישיותו ותפיסותיו. לעומת זאת, אדם שאמור לסדר לוח שחמט ללא כלים בכלל, מספר האפשרויות לכך הוא 1 בדיוק. אדם שמצויד במספר קטן של כלים מספר האפשרויות לסדר אותם הוא מצומצם. דווקא החופש יוצר מצב שהתוצאה יותר כפויה עלינו. גם אדם שיכול להכניס את כלי השחמט לסתם משטח בלי משבצות ובלי שום אילוצים, יכול אולי ליצור המון אפשרויות אבל זה ממש לא מעניין.

הסברתי שם שזהו תפקידם של כלל הז'אנר באמנות. דווקא כאשר פועלים בתוך כללי ז'אנר יש מקום לביטוי אישי של היוצר. יצירה ללא שום כללים וללא מסגרת, אינה משמעותית. היא לא אומרת מאומה לאחרים, ולכן אין כאן באמת ביטוי אישי של היוצר. ביטוי אישי מתקבל כאשר האדם יוצר בתוך מסגרת אילוצים נתונה בדיוק כמו כל היוצרים האחרים באותו ז'אנר, ובכל זאת מצליח ליצור משהו אישי וייחודי שמבטא אותו. כאשר אין עקרונות מחייבים אין קונוונציות ולכן אין גם ייחודיות ויוצאי דופן. בשביל לצאת מהדופן דרושה דופן.

ולענייננו, בדיוק כמו בדוגמת השחמט, ככל שמספר העקרונות שמחייבים אותך גדול, כך גדל מספר האפשרויות לפרש אותם ולסדר אותם בסדרים שונים. בתוך המערכת ההלכתית-תורנית מספר האפשרויות לסדר ולפרש את העקרונות שלה הוא עצום. יתר על כן, דווקא בגלל שמדובר במערכת מסועפת של נורמות מחייבות, ישנם ויכוחים ומחלוקות, וכל אחד מביא לידי ביטוי את עמדתו ואישיותו שלו בשונה מכל האחרים. זה מתאפשר דווקא בגלל שהכל נעשה בתוך אותה מסגרת שמקובלת על כולם. בעולם ללא עקרונות מחייבים כל אחד יכול לפעול כרצונו, אבל אין לכך הרבה משמעות, ואין כאן ביטוי אישי אמתי. בעולם שבו ניתן לעשות הכל ואין שום כללים, אין אפשרות לביטוי אישי משמעותי בשום דרך התנהלות שנבחר. הבחירה מקבלת את משמעותה מזה שהבוחר צריך לפעול בתוך אותה מערכת עקרונות שהוא פועל בתוכה.

אין פלא שהמחלוקות בתוך העולם הדתי רבות, גדולות וחזקות אלף מונים לעומת מה שקורה מחוצה לה. אלה מגדירים את אלו ככופרים, והללו יוצאים חוצץ נגד עבריינים, רפורמים ואחרים. לפעמים זה מתסכל ומעצבן, ורבים חשים נוח יותר בעולם פלורליסטי חילוני שלכאורה מאפשר הכל (לא באמת. הצורך בביטוי אישי חזק גם שם, אז ממציאים עקרונות להילחם עליהם). ריבוי המחלוקות מבטא את העובדה שיש עקרונות שחשובים לכל אחד ולכל קבוצה, והם מוכנים להילחם עליהם. לא באמת שווה לחיות בעולם שבו אין שום דבר למות למענו.

אחת האינדיקציות לזה היא שישנם הרבה יותר גווני וצבעי דתיות מאשר גווני חילוניות. בעולם דתי אדם יכול לזהות את עצמו כבעל תפיסה רמב"מית או תפיסת עולם קבלית, חסידית, מתנגדית, ציונית-דתית, אנטי-ציונית, ליברלית, מודרנית, שמרנית ועוד, כשכל אחת מאלו מחולקת להמוני גוונים אישיים וקבוצתיים שונים (עם פרשנויות וגישות הלכתיות שונות), ומכל גישה כזאת נגזרות החלטות רבות בכל יום ובכל צעד בחייו. עליו לגבש את התפיסה הזאת לאור מקורות מחייבים, שהוא נותן להם פרשנות, לעיתים פרשנות משלו, ומציב לעצמו מערכת נורמטיבית שמנחה את חייו ואת החלטותיו. בעולם נטול מחויבות דבר זה כמעט לא קיים. שם, בנקודות מאד ספציפיות, יכולה לבוא לידי ביטוי העובדה שאני סוציאליסט או קפיטליסט, דטרמיניסט או ליברטריאן, דמוקרט או רפובליקני וכו'. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ביום הבחירות, אבל כמעט ולא ביומיום.

יש כמובן גוונים שונים של חילונים, אבל לא של חילוניות (כך, למשל, סוציאליזם או קפיטליזם אינם קשורים בהכרח לחילוניות). בעולם הדתי הגוונים השונים הם של הדתיות עצמה. הסיבה לכך היא שחילוניות היא היעדר אמונה והיעדר עקרונות דתיים (ולדעתי בד"כ היעדר עקרונות תקפים בכלל). בעולם של עיקרון אחד יש רק גוון אחד (בערך כמו לסדר רגלי אחד על לוח שחמט עם משבצת אחת). ככל שמספר האילוצים גדול יותר יש יותר אופציות שונות להתמודד עמם. לכן ככל שמספר הערכים שאתה מחויב להם גדול יותר, מספר הדרכים שלך להתנהל על פיהם באופן ייחודי משלך ולבטא את עצמך ואישיותך גדול יותר. אגב, זו הסיבה שדתיי לייט שבעצם מתנהלים לפי מה שבא להם לא נהנים מהתועלת הזאת. אם אתה בוחר באופן שרירותי את הכללים שלך אין שום משמעות אישית לבחירות שלך. מסיבה זו גם דחיתי את טענתו של עמוס עוז שהספרות העברית החדשה היא שעוסקת בהתמודדות של היהדות עם הנסיבות המתחדשות. אלו הבלים כמובן. כשאין מחויבות לכלום אין עם מה להתמודד. מי שמאמין באלוהים טוב, צריך להתמודד עם תופעות כמו השואה ולמצוא להם מענה או להחליט כיצד הוא חי עמן. אבל מי שלא מאמין באלוהים לא יכול ולא צריך להתמודד עם השואה (אלא כתופעה אנושית. זו התמודדות אחרת מזו שחסרה לו בעולם הדתי). זו תופעה אנושית מתסכלת ומייאשת, אבל עדיין זו עובדה ותו לא.

אחזור ואומר שביטוי אישי אינו בהכרח ערך (יש מקום לדון בזה). אני מביא את זה כאן כתועלת שאדם יכול להפיק ולא כערך. אדם שמעוניין בביטוי אישי, זו מוטיבציה טובה להיכנס למחויבות דתית (ושוב, זה לא יכול להיות בסיס למחויבות כזאת).

ד. משמעות ותחושת משמעות

בונוס קיומי נוסף, דומה אך אינו זהה לקודם, הוא תחושת המשמעות. פסיכולוגים ופילוסופים רבים עמדו על כך שהאושר האנושי מבוסס על שני מרכיבים: הנאה ומשמעות. יתר על כן, מחקרים שונים מראים שמרכיב המשמעות חשוב לאין שיעור יותר מאשר זה של ההנאה. בטור 159 הבחנתי בין שני משמעים של משמעות: הפסיכולוגי-סובייקטיבי והפילוסופי-אובייקטיבי. משמעות פסיכולוגית היא משמעות שאדם מוצא בעצמו ללא עוגן חיצוני כלשהו. זה יכול להיות בעל משמעות תרפויטית כמובן (ויקטור פראנקל). משמעות במובנה הפילוסופי היא משמעות שיש למעשיו וערכיו של אדם במובן אובייקטיבי. בסעיפים א (תוקפו של המוסר) וב' (רציונליות) למעלה עסקתי במובן השני של המשמעות. בעולם דתי יש מקור חיצוני שנותן תוקף לערכים ולכן גם משמעות למעשים. המשמעות במובנה הפסיכולוגי יכולה להיות קיימת אצל כל אדם בלי קשר להשקפותיו, אבל ללא מקור חיצוני זוהי בעצם פסאדה. אדם יוצר לעצמו משמעות יש מאין כדי למלא את החלל במשמעות האובייקטיבית. הקומוניזם יצר לעצמו מסגרת כזאת, וברור שהתחושה של חבריו הייתה מאד אותנטית. אבל אין לזה כיסוי אמתי. זו הייתה דת ללא אלוהים ואין פלא שהיא התפרקה מאליה.

אם אין קנה מידה שמולו האדם יכול לבחון את מעשיו ואת התנהלותו, אם הוא עצמו קנה המידה למעשיו הוא כמובן ייצא בקלות צדיק וצודק, אבל לכן זה גם נטול ערך אמתי. אדם שחי בעולם ריק ממסגרת שיש לה מקור תוקף חיצוני, חי בעולם שבו הוא יוצר לעצמו את ערכיו. הוא הפה שאסר והוא הפה שיכול גם להתיר. נאמנות לערכים כאלה אינה מעניקה תחושת משמעות של ממש (אלא אם יש ביסודה אמונה מובלעת, גם אם לא מודעת). אין פלא שאנשים רבים בעולם שלנו חשים קושי ביחס למשמעות חייהם, שכן משמעות נוצרת בעיקר כאשר חיים מול קני מידה מחייבים. כאשר משרתים דבר מה גדול מאיתנו, אנחנו יודעים שישנה מטרה לחיינו ועלינו לממשה, לשכללה ולהעבירה לדורות הבאים. לכן אדם מאמין לא באמת נזקק ליצור פסאדת משמעות כזאת.

ה. זהות יהודית

מחויבות דתית תורמת ליצירת קשר למסורת ולדורות הקודמים, כלומר לגיבוש זהות אישית ולאומית. כל אחד רואה כיום את החיפוש הבלתי נלאה של כל זה בקבוצות חילוניות. אלו חוזרות לארון הספרים היהודי (שברובו ככולו הוא דתי), ומנסות ליצור זהויות מעגליות שלא מחזיקות מים (יהודי הוא מי שחש עצמו יהודי). הם מגיעים להגדרות חסרות תוכן לוגי, כמו למשל זהות של יהדות עם אוסף ערכים אוניברסליים שכל אדם סביר בעולם מחזיק בהם. היהדות שלהם היא להיות איש טוב, ורצוי גם להיות מי שהוריו נרצחו בשואה. זהות כזאת לא ממש מחזיקה מים והיא עלה תאנה שמאפשר לאנשים לחיות בתחושה שהם עדיין מחוברים ליהדות. איני מדבר כאן על זהות במובנה האתני-תרבותי. הגדרה של זהות כזאת היא אמורפית ועמומה בכל עם ובכל תרבות, וביסודה היא בעצם סוג של גזענות (אם כי סוג די לגיטימי). זוהי עובדה אתנית ותרבותית ולא ערך. אני מדבר על זהות יהודית או יהדות כערך. הניסיון להגדיר ערכים יהודיים במסגרות חילוניות כושל שוב ושוב. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הדיון על 'מדינה יהודית ודמוקרטית'. שם ברור שה'דמוקרטית' אחראית על הערכים וה'יהודית' על פולקלור חסר תוכן ממשי. אין פלא שזהו מוקש שמסרב לדעוך במחלוקות הפנימיות בישראל בין דתיים לחילוניים, בפרט בימים אלו (שבהם אני ממש מתבייש להשתייך לקבוצה הדתית בישראל).

לעומת כל זאת, צאו ובדקו כמה מהציבור הדתי עוסקים בשאלת זהותם היהודית. זה כמעט לא קיים שם. הדבר מזכיר לי את הסיפור המיתולוגי של אחותי (החילונית) שלמדה קרימינולוגיה. היא סיפרה לי שכמעט כל קורס שם התחיל בדיון מהו מדע. אמרתי לה שאצלנו בפיזיקה אף אחד לא עסק בזה. כך גם לגבי העיסוק בזהות יהודית. אגב, גם בציבור החילוני מעטים עסקו בזה עד לכמה עשרות השנים האחרונות. כל עוד היו ערכים אחרים שמילאו את החלל (ציונות, הקמת מדינה, הישרדות וכו'), זה חיפה על הוואקום שהיה שם תמיד. כעת הגענו למצב פחות בוער שבו הוואקום חוזר ומתגלה.

בכמה מקומות בעבר (ראו במאמריי כאן וכאן, בסדרת הטורים 336 – 339 ועוד) כבר עמדתי על הפרדוקסים ועל הוואקום הגדול ששורר בדיונים על יהדות וזהות יהודית חילונית, ולא אשוב לזה כאן. לענייננו, זהות יהודית היא התועלת החמישית שניתן להפיק ממחויבות דתית. כמו קודמותיה, גם היא כשלעצמה אינה סיבה להיכנס למחויבות דתית כמובן. ומי שזהות יהודית לא מעניינת אותו, אזי גם התועלת הזאת לא משמעותית עבורו. אבל גם היא כמו כל קודמותיה מצביעה על כך שאם לך חשובה הזהות היהודית כדאי לך לבחון את העניין ולגבש עמדה לגביו.

להפתעתי שוב ושוב אני נוכח בעיסוק האובססיבי בהגדרת יהדות חילונית ובחיפוש קשרים לעבר ושורשים תרבותיים, שמעיד על צורך מאד עמוק בזהות יהודית. דומני שהצונאמי של הדיונים לגבי זהות יהודית בעקבות נאום השפנים של הרב שך, ומבול החוזרים בתשובה שאני עצמי פגשתי בבני ברק בעקבותיו, מעיד כאלף עדים שהצורך הזה קיים, חי ובועט.

סיכום: הקשר לחירות ולפסח

בסדרת הטורים 126 – 131 עמדתי על החירות שמעניקה לנו האמונה והמחויבות הדתית, וזהו הקשר לחג הפסח שהזכרתי בתחילת הטור. כל חמש התועלות שתיארתי כאן הן במובן מסוים מרכיבים שונים של מושג החירות שתיארתי בסדרה ההיא. אדם בן חורין הוא אדם שפועל לפי ערכים בני תוקף, מעצב את דרכו באופן רציונלי, עם ביטוי עצמי ייחודי לתפיסותיו, אדם שיש משמעות אמתית לחייו (ולא רק פסאדה פסיכולוגית), ואם הוא יהודי אז גם זהות יהודית ממשית לא תזיק כאן (מעבר לעובדה האתנית לגבי מוצאו ותרבותו).

בשולי דבריי רק אעיר שיש צד שני למטבע: מחויבות דתית מאפשרת חירות על כל מרכיביה שתוארו כאן, אבל החזקה במחויבות כזאת לא אומרת שאתה בן חורין. חלק מהעניין הוא גיבוש עמדה עצמאית ולא הצטרפות אוטומטית לזרם הרגיל רק כדי לקבל תחושת שייכות ומשמעות. אדם בן חורין צריך לגבש לעצמו את דרכו, ולהיות מספיק ישר ואמיץ כדי לעמוד על עמדותיו וערכיו גם אם הן אינן נראות לעמיתיו בקבוצה הדתית. עצם ההשתייכות לקבוצה הזאת לא שונה מהותית מהשתייכות לכל קבוצה אחרת. היא אמנם מאפשרת את החירות, אבל אין לזהות בינה לבין חירות.

בערב חג הפסח שווה להתבונן בתמונה הכללית הזאת ובמשמעויותיה, כיהודים וכבני חורין. שיהיה לכולנו פסח כשר, שמח ומבדח. אני מקווה שבעקבותיו יחול שיפור כלשהו במצבנו העגום כאן במדינה.

[1] עמדתי לא פעם על הבחנה בין שני סוגים של 'ככה'. יש 'ככה' במשמעות של עניין שרירותי (כי כך בא לי), ויש 'ככה' במשמעות של מובן מאליו (כי זה נכון בבירור ואינו זוקק נימוק).

[2] אם מדובר בלוח דמקה שבו הכלים הם זהים, המקסימום מתקבל במצב של 32 כלים.