למה יהדות?

1. ההטיה הביוגרפית (נוף מולדת) והסרת האקסקלוסיביות

   פסיכולוגית וביוגרפית, ברור שאי אפשר להתעלם מהעובדה שכך גדלתי וחונכתי. אם הייתי נולד כגוי פולני בכפר נידח, סביר מאוד להניח שהייתי מאמין קתולי אדוק והולך אחרי מה שהכומר אומר, והדבר היה נראה לי הגיוני לגמרי. הקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו. קשה לקבל את התפיסה הילדותית לפיה אדם תמים וישר ייענש רק בגלל שנולד לתוך תרבות ודת אחרת.

   משום כך, אני סבור שהשיח האקסקלוסיבי המקובל – לפיו "רק אנחנו צודקים וכל השאר טועים לחלוטין" – הוא שיח שנועד בעיקר לצרכי פנים, כדי לחזק את ביטחונם של המאמינים בתוך הקהילה שלהם. בבית דין של מעלה, הפלורליזם הדתי לגבי עמים שונים הוא בהחלט אפשרות סבירה (בדומה להבדל שבין כהן, לוי וישראל, שלכל אחד מהם מערכת חובות שונה).

2. מדוע בכל זאת הבחירה ביהדות היא הרציונלית ביותר?

   עם זאת, כאשר אנו מנסים לבחון את הדברים בכלים רציונליים אובייקטיביים בתנאי אי-ודאות, עולות תובנות שמבחינות באופן מהותי בין המסורת היהודית לבין האלטרנטיבות המונותאיסטיות האחרות:

• יחודיות מעמד הר סיני: הבסיס של היהדות הוא מעמד הר סיני – התגלות המונית וקולקטיבית לעיני אומה שלמה, אירוע שהותיר רישום היסטורי קולקטיבי במסורת איתנה. לעומת זאת, דתות ההמשך – הנצרות והאסלאם – מבוססות על התגלויות אישיות ופרטיות של מייסדיהן (ישו או מוחמד) שחוו אותן בחדרי חדרים או בחזיונות אישיים, שהם כר פורה להזיות, דמיונות או הבניות מיתולוגיות מאוחרות. עצם הראיה המכוננת שאלוהים קיים ומתגלה דורשת מעמד פומבי, ורק לאחר שזה מבוסס, ניתן לקבל דברי נביאים יחידים.
• נטל הראיה: הן הנצרות והן האסלאם אינן מכחישות את מעמד הר סיני ואת מתן תורה, אלא מקבלות אותם כעובדה היסטורית וכנקודת המוצא שלהן (הן עצמן נשענות על התורה כמקור ושורש). אלא שהן טוענות שבשלב מאוחר יותר אלוהים "שינה את דעתו" (הברית החדשה) או שהיהודים "סילפו" את הטקסט. מרגע שהסכמנו כולנו שהיה חוזה מקורי (מתן תורה בסיני), נטל הראיה מוטל באופן מובהק על מי שטוען שהיה בזה שינוי או ביטול. ה"ראיות" שהן מציגות לשינוי הזה (חזיונות של אדם יחיד) הן חלשות למדי ואינן מתחילות להשתוות לעוצמת המסורת של המעמד ההמוני המקורי.

1. חולשתו של "טיעון העד" לבדו והצורך במארג המצטבר

   אתה צודק לחלוטין בכך שטיעון "אב לא משקר לבנו" (או טיעון המסורת הרגיל של הכוזרי) כשלעצמו אינו מספק ואף נופל לקשיים. באופן מבודד, טיעון העד הוא טיעון חלש למדי שחשוף להתקפות של ספקנות וביקורת המקרא (כמו האפשרות של השתלת סיפורים מאוחרת בתקופת עזרא וכדומה).

   הכוח האמיתי של הטיעון מתגלה רק כאשר הוא פועל בתוך מארג שלם ומצטבר, שבו חלקים שונים של הפאזל תומכים זה בזה:

2. השלב הראשון (תאיזם): מתוך שיקולים פילוסופיים טהורים (כמו הראיה הפיזיקו-תיאולוגית לקיומו של מתכנן לעולם) אנו מגיעים למסקנה שיש אלוהים בורא.
3. השלב השני (הציפייה האפריורית): אם יש בורא לעולם, והוא ברא יצורים תבוניים בעלי בחירה חופשית, סביר להניח שיש לו מטרה בבריאה זו (מעבר למוסר האינסטרומנטלי המובן מאליו). לכן, יש לנו ציפייה אפריורית חזקה לכך שהאל יבצע התגלות וימסור לנו את "הוראות היצרן" שלו.
4. השלב השלישי (המפגש עם העובדות): כאשר אנו ניגשים להיסטוריה עם הציפייה המוקדמת הזו, הרף לקבלת עדות על התגלות יורד באופן משמעותי. אנו מחפשים מועמד מתאים, והמסורת על מעמד הר סיני היא המועמדת הטבעית, הרצינית והאמינה ביותר שקיימת על בימת ההיסטוריה האנושית.

איננו זקוקים לוודאות של מאה אחוזים – ודאות כזו אינה קיימת בשום תחום מדעי, היסטורי או יומיומי. סבירות גבוהה מספיקה לחלוטין כדי לקבל החלטות מעשיות כבדות משקל (אנו הרי מהמרים על כספנו ועל חיינו ברמות ודאות נמוכות בהרבה). כאשר הציפייה הפילוסופית האפריורית נפגשת עם עדות המסורת ההיסטורית של עם ישראל, נוצר מארג משכנע ביותר שמבסס את המחויבות הדתית.