מלקות בב״י וב״י

הנה ידועים ומפורסמים דברי הר״מ בריש הלכ׳ חמץ ומצה וז״ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה. ומכין אותו מכת מרדות עכ״ל וידועה קושיית המלמ״ל אמאי לא הוי לאו הניתק לעשה דתשביתו כמבואר בגמ׳ (צה.) וידוע לבאר בשם הגר״ח ז״ל ואכמ״ל.
והנה כל הני רבוותאי מקשים מצד לאו הניתק לעשה שמפורש להדיא בש״ס בכ״מ דאין לוקין עליו (עיין מכות יג: דהוי דומיא ללאו דחסימה ועיי״ש בדף ד: בנוגע לאיסור להותיר מן הפסח) אך לכאו׳ יוקשה מצד דב״י וב״י הוי לאו שאין בו מעשה שהרי רק ריך שיהיה ברשותו בעבור התהוות האיסור ואף אם עשה איזו פעולה המובילה לידי האיסור מ״מ איסור זה בשב ואל תעשה. ואף אם תאמר דאה״נ ייחשב לאו שיש בו מעשה כיוון שעשה פעולה המובילה לאיסור (וחידוש גדו בדבר) יוקשה מדברי הר״מ בפ״א מהלכ׳ חגיגה וז״ל ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה עכ״ל ומוכח בדבריו דבלאו דלא יראו פני ריקם אין לוקין כיון דהוי לאו שאין בו מעשה אע״ג דעשה פעולת כניסה למקדש שהובילה לאיסור. וכיצד מתרצים קושיא זו.