מקוריות בתורה

כבר נשאלתי בעבר שאלות כאלה. אנסה כאן לענות בקצרה.

כאשר הקב"ה נותן תורה לבני אדם שחיים בהקשר היסטורי, תרבותי ולשוני מסוים (המזרח הקדום במחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס), הוא אינו משדר טקסט ב"שפת המלאכים" ולא נותן נוסחאות של פיזיקת הקוונטים. העיקרון "דיברה תורה כלשון בני אדם" פירושו שהמסר האלוהי המופשט מתלבש בתוך המושגים, הדגמים הספרותיים, המבנים המשפטיים והסוגות שהיו מוכרים ומובנים לבני אותו הדור. 'בני האדם' שבהם מדובר הם בני דור מקבלי התורה וסביבתם.

העיקר בטקסט הזה איננו האם הדגם הספרותי או המוטיב היה קיים בסביבה התרבותית, אלא השידוד העמוק והטרנספורמציה המושגית שהתורה מחוללת בתוך התבניות הללו: היא עוקרת את הפוליתאיזם, המאגיה והערכים הברבריים, ומחליפה אותם באל אחד מופשט, במוסר ובערכים שונים מאד.

בנוסף, חלק מהדברים יכולים להיות שאובים ממקור אלוהי דרך קשר עם אלוהים לפני מתן תןרה (אדם הראשון, נח, אברהם).

זה לגבי נורמות. ולגבי תיאורים עובדתיים כמו המבול, החזרה דווקא מאששת את התיאור המקראי. אם כך היה אז זה רק צפוי שהתיאור במקורות שונים יהיה דומה.

מכאן והלאה דברי המחברת:

1. עלילות גלגמש וסיפור המבול ("וירח ה' את ריח הניחוח"):

   סיפור המבול היה מיתוס נפוץ מאוד במסופוטמיה (ככל הנראה בעקבות זיכרון של מבול מקומי קטסטרופלי באגן הפרת והחידקל). התורה משתמשת בדגם הספרותי הזה כ"מיתוס מחנך", אך הופכת את המסר על פיו: בעלילות גלגמש האלים מביאים מבול בגלל קפריזה ורעש שמפריע לשנתם, ואחר כך נבהלים מרעב; בתורה המבול מגיע מסיבה מוסרית מובהקת ("כי מלאה הארץ חמס").

   לגבי הביטוי "וירח ה' את ריח הניחוח" (בראשית ח, כא): זוהי האנשה קלאסית. בעוד שבגלגמש האלים האליליים מתנפלים על הקורבן כזבובים כי הם רעבים פיזית, התורה משתמשת בלשון בני אדם ("ריח ניחוח") כדי לבטא את קבלת הרצון והתשובה של נח.

2. חוקי חמורבי ו"עין תחת עין":

   כפי שעניתי לא פעם בשו"ת (למשל בנושא חוקי חמורבי), מוסר ומשפט (משפט הטבע) קיימים בעולם מבלעדי התורה, ואין שום סיבה להניח שכל חוק צודק צמח יש מאין בתורה. אם בחוקי חמורבי ישנם חוקים צודקים — למה שהתורה לא תכלול אותם?

   עם זאת, ההבדל המהותי הוא בתפיסת האדם: בחוקי חמורבי הענישה תלויה לחלוטין במעמד החברתי (אציל, מעמד ביניים, עבד); בתורה כל אדם נברא בצלם אלוהים. העיקרון של "עין תחת עין" (שלפי חז"ל מתורגם לפיצוי ממוני) בא להחליף נקמת דם ללא גבול ולחוקק פרופורציונליות וצדק משפטי.

3. אנומה אליש ובריאת העולם:

   באנומה אליש הבריאה מתרחשת מתוך מלחמה יצרית ועקובה מדם בין האלים, כאשר מרדוך מביס את אלת התהום תיאמת וחוצה אותה לשניים. ספר בראשית לוקח את המושגים הללו ("תהום", "מים") ועורף מהם את כל האלמנטים המיתולוגיים: אין מלחמה, אין אלים — יש אל אחד יחיד שגוזר במאמר פיו ("יהי רקיע… ויהי מבדיל בין מים למים"). זהו כתב מחאה תיאולוגי נגד המיתולוגיה הבבלית, המשתמש בלשונה כדי לנפץ אותה.

4. מיתולוגיה כנענית ובבלית (ים, לווייתן, תנין בישעיהו ובתהילים):

   הנביאים ומשוררי התהילים משתמשים בדימויים שיריים שהיו מוכרים בתרבות הסובבת (כמו הלווייתן בטקסטים אוגריתיים) כסוגה ספרותית ומטפורית (מה שקראתי "תורה בגברא" / שירה), כדי לתאר את כוחו של ה' המכניע את כוחות הטבע או את הממלכות הרשעות (כמו מצרים). הנביא אינו מאמין בקיומם הריאלי של דרקוני ים, אלא משתמש במטפורה פואטית מבריקה ומוכרת.

5. סיפור משה בתיבה (סרגון מאכד) ויוסף ואשת פוטיפר (סיפור שני האחים):

   מוטיבים של מנהיג המוצל מתוך תיבה במים או ניסיון פיתוי של גיבור בידי אשת איש היו סוגות ספרותיות מקובלות במזרח הקדום. שימוש בדגמים ספרותיים מוכרים אינו פוגע באמינות או באלוהיות המסר — זו הדרך שבה זיכרון היסטורי וחינוכי הולבש ונוסח עבור בני האדם.

6. ספר משלי ואמנאמאפה המצרי:

   כאן התשובה פשוטה עוד יותר: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". ספר משלי אינו ספר מצוות אלא ספר חכמה, והחכמה האנושית והמוסרית היא אוניברסלית. עורכי ספר משלי יכלו לאמץ פתגמי חכמה מצריים ראויים, לזקק אותם ולהכניסם לכתבי הקודש.

7. השם "אל" וביטויים אוגריתיים ("בני אל", "עדת אל"):

   השפה העברית המקראית היא חלק ממשפחת השפות השמיות הצפון-מערביות (שאוגריתית היא אחותה). המילה "אל" היא השם השמי הכללי לכוח/אלוהות. התורה לא המציאה שפה חדשה, אלא השתמשה בשפה העברית-שמית הקיימת ובתוארים פואטיים מוכרים ("עדת אל", "רוכב ערבות"), תוך יציקת תוכן מונותאיסטי מוחלט לתוכם.

8. עשרת הדיברות ותבנית בריתות חיתיות ואשוריות:

   בריתות ואסל (Vassal treaties) במזרח הקדום נכתבו במבנה משפטי קבוע: מבוא היסטורי, דרישות נאמנות, ברכות וקללות, והפקדת הלוחות במקדש. כשהקב"ה כורת ברית עם עם ישראל במדבר, באיזה מבנה משפטי הוא ינסח אותה? באופן טבעי מובהק, במבנה המשפטי שהיה מוכר ומקובל באותה תקופה לכריתת בריתות! זהו יישום ישיר של "דיברה תורה כלשון בני אדם" במישור החוקתי.