משחק סכום אפס

אגב, בגמרא בברכות "יהי רצון שלא יהיו אלה בני ביתי" הדיון נסוב על תפילה על לשעבר. לא עולה שם השאלה האם בכלל ראוי לרצות כך. אמנם זו לא ראיה הכרחית כי ייתכן שהדיון הוא רק בהלכות תפילה ולא בהלכות תקוות ודעות.

באותו נושא – אם נשאל אנשים מה הם מעדיפים: שימות קרוב שלהם, או שני אנשים אקראיים, אני משער שהרבה אנשים יבחרו באפשרות השניה. האם יש בבחירה הזאת בעיה מוסרית? הרי גם כאן מדובר בדבר טבעי

לא הבנת מה שכתבתי. השאלה האם לחשוב כך שונה מהשאלה האם לקוות ומהשאלה האם לבטא את התקווה. הטבעיות רלוונטית לשתי השאלות האחרונות ולא לראשונה. מה שנכון מוסרית לא תלוי בטבעיות. אבל מה שאני מקווה זה עניין טבעי (התקווה מתעוררת אצלי באופן ספונטני).
כשאתה שואל מה אני מעדיף זה יכול להתפרש בשתי צורות: 1. מה אני מקווה (עניין טבעי). 2. מה הייתי מחליט אם הדבר הוא בידי (מה נכון לעשות).
לגבי השאלה מה נכון לעשות, אני חושב שיש היתר לדאוג לקרוב קודם, כמו בסוגיית שניים שהולכים במדבר ולאחד מהם יש קיתון מים. הוא אמור לשתות ולא לתת לשני. כעת ניתן לשאול מה אם שני אנשים הולכים במדבר ואין להם מים ולי יש. האם אני יכול לבחור את הקרוב שלי ולתת לו. לדעתי כן. זה תלוי בסוגיית קדימות בהצלה בהוריות בהנחה שהיא עוסקת גם בהצלת חיים (יש פוסקים שכפרו בכך).

ומה תהיה דעתך לגבי דילמת הקרון?

לדעתי אסור להסיט את הקרון. אין מצילים את חייו של פלוני בחיי אלמוני, גם אם יש כמה פלונים, אלמוני לא אשם. זו גם ההלכה, אבל לדעתי זה נכון גם מוסרית. שים לב שבד"כ משייכים טיעון כזה לשיקול דאונטולוגי ולא טלאולוגי (תוצאתני). ולא היא. אני עושה שיקול תוצאתני. ההכרעה אינה כדי למעט ממני איסור רצח. אלא כי התוצאה שאלמוני ימות לא מוצדקת בהצלת חיי הפלונים. ודוק כי זוהי הבחנה דקה.