מתודולוגיה של לימוד: חשיבה עצמאית מול הצפה במקורות

שלום וברכה לכבוד הרב מיכי שליט״א

אני מוצא את עצמי מתלבט מעבר לדיון הנקודתי בסוגיה מסוימת, בשאלה מתודולוגית רחבה יותר על אופן הלימוד:

מצד אחד, יש לי רצון ואני רואה ערך רב בחשיבה עצמאית ויצירתית – לשבת מול סוגיה (כגון דין עדים זוממים), לבודד את הרכיבים, לחקור את ההנחות ויסודות הדין ולהעלות כיוונים מקוריים.

מצד שני, בעולם הלימוד הקיים, ובפרט כנהוג ברוב עולם הישיבות, ברגע שפותחים את הספרות (בין אם זה ראשונים, אחרונים, או המאמר החד והמקיף של הרב על עדים זוממים, למשל) — העושר המחשבתי והניתוחים המוכנים פשוט מציפים את הדיון. מצב זה הופך את הלימוד במהירות מיצירה ופיתוח מחשבתי לניתוח וקטלוג של מקורות ופלפול בהם.

המתח הזה יוצר אצלי דילמה מעשית בזמן הלימוד,

אם אני מקדים את המחשבה העצמאית למקורות, יש חשש מבזבוז זמן או מעיסוק בסברות חלשות שהספרות התורנית כבר פירקה.

אם אני נכנס מיד למקורות, הראש המחשבתי נתפס בשבלונות הקיימות וקשה מאוד לחדש הסברים משלי.

השאלה שלי היא מהי המתודולוגיה של הרב בעניין?

איך נכון לנווט מבחינה מעשית ופילוסופית בין פיתוח יצירה עצמאית לבין השימוש במקורות? האם יש שלב מוגדר שבו צריך "לסגור את הספרים" ורק לחשוב או שהחשיבה העצמאית אמורה לפעול בעיקר כביקורת על גבי המקורות (וכנהוג בעולם הישיבות)?

מקווה שהצלחתי להבהיר את השאלה כיאות.