מתלבט אם זה אמיתי

לא לצחוק ולא לבכות, אלא לברר את העובדות. אם אכן מדובר בזמן מסוים ובי"ד בירר עם העדים וסינכרן אותם ומצא שיש סתירה לגבי הזמנים הללו, אז יש כאן באמת תרי ותרי. מה כל כך מצחיק (או מבכי)? ובכלל, השאלה מהן צעקות ועד כמה זה באמת היה משהו שמעיד על אלימות, ואולי העדים מתוך סיימפתיה לאישה החליטו לעזור לה ולהעיד על צעקות וכו' וכו'.
אני מניח שאתה מכיר את יחסי למערכת של הרבנות וגם לבתי הדין שלה. אבל עם כל הסימפתיה למסורבות וחוסר הסימפתיה לדיינים, צריך להיזהר משיפוט פזיז. בפרט אם אתה מסתמך על ספר שיוצא לצרכים של אג'נדה כלשהי, ולכן הוא חשוד על הטייה ומגמתיות.