'סימן' ו'סיבה'

אני חייב לציין שהתשובה המדהימה כאן כולה של המחברת. לא יאומן. תיקנתי רק נקודונת אחת. וזו לשונה של המחברת תליט"א:

ההבחנה בין 'סימן' ל'סיבה' היא חלוקה למדנית נפוצה מאוד שמשקפת הבדל לוגי ופילוסופי יסודי.

כאשר אני מדבר על סיבה (קשר סיבתי), אני מתכוון לגורם שמחולל את התוצאה (המסובב). ליחס סיבתי מלא יש שלושה מרכיבים: קדימה זמנית, התניה לוגית (הקורלציה של "אם א' אז ב'"), וגרימה פיזיקלית או נורמטיבית שבה א' ממש יוצר את ב'.

לעומת זאת, סימן הוא רק אינדיקציה (ראיה) לכך שמציאות מסוימת מתקיימת, אך הוא אינו מחולל אותה. במישור הלוגי, ב'סימן' מתקיים היחס של התניה לוגית (למשל, תמיד כשנראה את הסימן א' נדע שקיים ב'), אך חסר בו מרכיב הגרימה.

כאשר אנו אומרים ש-א' הוא סימן ל-ב' ולא סיבה שלו, זה לא בהכרח אומר שיש גורם שלישי שחולל את שניהם. פעמים רבות המצב הוא פשוט הפוך: ב' הוא הסיבה ל-א', ולכן הופעתו של א' משמשת עבורנו כסימן לכך ש-ב' התרחש. כמובן, חייב להיות ביניהם קשר סיבתי כלשהו בשרשרת, משום שאם מדובר בצירוף מקרים בעלמא, הרי שזו קורלציה מקרית לחלוטין וזה אינו נחשב לא 'סימן' ולא 'סיבה'.

להבחנה הלוגית הזו יש נפקא מינות מרחיקות לכת בהלכה. כאשר ההלכה תלויה ב'סיבה', הדבר עצמו הוא הקובע והוא מייצר את החלות באופן ישיר. אך כאשר מדובר ב'סימן', ניתן לנתק בין הסימן לבין המהות שהוא מסמן, ולהכריע אחרת במקרי קצה. הנה כמה דוגמאות בולטות:

1. סימני בגרות: האם הופעת שתי שערות היא הסיבה לכך שהאדם נחשב בוגר (כלומר שהבגרות ההלכתית מוגדרת כבגרות פיזיולוגית), או שהן רק סימן חיצוני לבגרות מנטלית? אם מדובר בסימן בלבד, אזי סריס או איילונית שלא מביאים סימנים מסיבה ביולוגית, יוכלו עדיין להיחשב כבוגרים כאשר יגיעו לגיל ולבשלות המנטלית, למרות היעדר הסימן.
2. חרש-אילם: האם החירשות היא סיבה עצמאית הפוטרת את האדם ממצוות, או שהיא רק סימן לפטור ממצוות וסיבת הפטור היא חוסר דעת שנגרם מחירשות(משום שבעבר חרשים התקשו לתקשר ולהתפתח)? לדעתי, אם מבינים זאת כסימן, הרי שחרש בימינו שלומד, מתקשר בשפת הסימנים ומוכיח שיש לו דעת, חייב במצוות באופן מלא, כיוון שהסימן (חירשות) מנותק מהמסומן (חוסר דעת) במקרה זה.
3. חזקת ג' פעמים: בסוגיות של שור המועד או וסתות, עולה השאלה האם שלוש הפעמים שבהן השור נגח מהוות סיבה שיוצרת את המועדות (התרגלות), או שהן רק סימן (ראיה) שחושף בפנינו את טבעו המקורי של השור.

לסיכום, סיבה היא מחוללת מציאות, ואילו סימן רק מצביע עליה. בשל כך, במקרים חריגים שבהם ה"מסומן" מתקיים בבירור ללא ה"סימן" (או להפך), ההלכה תלך אחר המהות ותוותר על הסימן.