סמכויות בהלכה

שלום לכבוד הרב,
 
עלתה לי שאלה בעקבות הטור האחרון של הרב ואמרותיו האחרונות לגבי דברי אגדה. היוצא מדבריו של הרב שלאחר משא ומתן הוגן באגדות חז"ל, ניתן להגיע למסקנת הסוגיא. אמנם "עובדתית" אנשים לא משנים דעות על פי אגדות חז"ל וכו', אולם בכל זאת הייתי מעוניין להעלות את שטת הרמב"ם בעניין זה.
 
הרמב"ם במור"נ בדיונו אודות קדמות העולם כתב (שוורץ ב טז): "ומכיוון ששאלה זאת – האם העולם קדום או מחודש – פתוחה, היא מקובלת עלי מצד הנבואה המבהירה דברים שאין בכוח העיון להגיע אליהם." 
נכון שהרמב"ם מעמיד ביסוד לימוד המקרא את המחויבות ללוגיקה, הלא היא זו שגורמת לרמב"ם להסביר פסוקים וביטויים רבים, לבל נחשוב שהם כפשוטם – מגשימים את האלוהות. אולם אחר השימוש בכלים הלוגיים נראה שהרמב"ם נותן את הכוח לפשטי המקראות בדברים "שאין בכוח העיון להגיע אליהם", עד שיוכח אחרת.
ובשטתו ממש, ניתן לראות גם מספר מקומות בהם הוא פוסק על פי המקרא ממש (מלכים ו,ז אך עיין כס"מ; שכירות ג,ז; איסו"ב יב,י), ולדוגמא (ערכין וחרמין ו,לא-לג):
"יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו […] ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" ונאמר "אשר נדרת לי שם נדר"." ואף הראב"ד העיר ש"הראיה מיעקב ראיה."
 
עד עכשיו, ממה שהבנתי מהרב הסיבה המרכזית שלימוד התנ"ך לא מועיל היה בגלל העובדות שאת המסרים ניתן להעביר באופנים אחרים, וגם אלו שניתן ללמוד מן הסיפור התנ"כי נתונים לויכוח, ובד"כ האדם משתמש בתנ"ך כטריגר לדיון בדעותיו שלו.
ועתה, אחרי שהתבאר שמסקנות מן האגדה ואולי מן התנ"ך הן אפשריות, אחר משא ומתן הוגן. כפי שנראה שעשו פרשני הפשט בתנ"ך, בהתווכחם עם קודמיהם ומקביליהם, לא רק בערכים ובמוסר, כי אם בפשטי הכתובים. – אולי ניתן לומר שהדבר מהווה מקור סמכות (והרמב"ם לזה ראיה). הן מי שהסיק באופן מוחלט מסקנה מסיפור תנ"כי "זה מה שהקב"ה רוצה", הרי שהוא מחוייב לזה. ונכון ש"לפחות עובדתית באמת נראה שאף אחד לא באמת משנה את עמדתו אחרי לימוד הסוגיא", אולם יכול היה להיות שכן? אולי אפילו במקרים בהם אין דעת העיון מכריעה, התנ"ך כן יכריע ואף יביא לידי מעשה?
 
תודה