על היעדר ביקורת מהותית בלימוד התורה

מעניין מאוד, תודה רבה, הרב.

אני מבין את ההנחה שיש אמת בכל דעה, ושחכם תורני גדול אינו אומר דבר ריק – ולכן נכון לחפש את נקודת האמת שבכל שיטה.

אבל דווקא משום כך אני תוהה: נניח שיש מחלוקת אחרונים בפירוש דברי התוספות, ושני הצדדים בונים מהלכים יפים מאוד המנוגדים זה לזה, הרי בסופו של דבר התוספות עצמם התכוונו רק לאחד מהם. גם אם יש עומק וסברה בשני הצדדים, השאלה הנידונת (אני מקווה…) היא מה באמת הייתה כוונתם, ולא איזו שיטה בפירוש התוספות אפשר להצדיק כשלעצמה.

אם כן, מדוע בעולם הישיבתי פעמים רבות המאמץ הוא בעיקר ליישב ולהעמיד כל שיטה, ופחות להפעיל ביקורת ולהגיד איזה פירוש הוא הנכון?
האם אין כאן מעבר מלימוד של דברי הראשונים עצמם ללימוד "שיטות על גבי שיטות", בלי הכרעה מספקת על הפשט המקורי? אני שואל זאת גם בתור בחור ישיבה, האם יש טעם להמשיך ללמוד כך?

לגבי העולם ההלכתי – הפוסקים עצמם כמובן אינם חוקרים אלא מכריעים (אדם שפועל בתוך הדיסציפלינה אינו נוטה לעסוק בעיקר בחקר המבנה שלה), וכפי שהרב כתב. וגם באקדמיה (להבדיל), תחום חקר ההלכה אינו עומד במרכז.
אבל בפועל, כל מי שלומד כמה פוסקים לאורך זמן או לומד עליהם נעשה במידה מסוימת גם חוקר; הוא כבר מזהה דפוסים – מי נוטה להחמיר ומי להקל, מי חושב בצורה למדנית ומי פשטנית, מי עקבי בשיטתו ומי פחות.
גם אם הוא אינו כותב על כך מחקר פורמלי, בפועל נוצרת אצלו תמונה מטא הלכתית על אופי החשיבה של הפוסקים.

אולי ה"פילוסופים" דל עולם התורה אינם אנשים יחדים שמערערים את הכל, אלא עצם בית המדרש המתפתח מדור לדור ? כלומר, אין זה חקירת העבר, אלא התפתחות סינטטית-שפתית?

עניתי על הכל. אתה חוזר שוב על אותו דבר.

תכנס לאתר "אור הרמבם" (תחפש בגוגל) ושם תראה הוכחות שהרבה מ"גדולי ישראל" היו בערים עצומים.

מגוחך, ב'הוכחות' שמביאים שם – אפשר להפוך לבערים בקלי קלות גם את כל התנאים והאמוראים והנביאים.