עקרון "הטעם המספיק" בטיעון הקוסמולוגי

אסביר למה כוונתי ב"ככה". המילה "ככה" נתפסת לרוב כתשובה שרירותית של התחמקות ("כי בא לי"), אבל בלוגיקה ובפילוסופיה יש שני סוגים של "ככה". יש "ככה" שרירותי, ויש "ככה" אקסיומטי – נקודת בסיס שמובנת מתוך עצמה, כמו האקסיומה שדרך שתי נקודות עובר קו ישר אחד. כל שרשרת של הסברים חייבת להיעצר בשלב כלשהו, שאם לא כן נשאל על כל הסבר "ולמה זה?", וניקלע לרגרסיה אינסופית (כמו בבדיחה על "צבים כל הדרך למטה"). כאשר אני עונה "ככה", אני מתכוון שהגענו ליסוד שאינו זקוק להסבר נוסף, משום שמעצם הגדרתו הוא אינו דורש סיבה מחוצה לו.

כעת נבחין בין העולם לבין אלוהים. עקרון הטעם המספיק של לייבניץ אומר שגם אם נניח שהעולם או חוקי הטבע היו קיימים מאז ומעולם (עולם קדמון ולא עולם שנוצר ברגע מסוים), הם עדיין דורשים טעם. אם תטייל ביער ותמצא כדור זכוכית מורכב ויפהפה, גם אם בת קול משמיים תאמר לך שהכדור מעולם לא נוצר אלא תמיד היה מונח שם, עדיין תשאל את עצמך "מה הטעם לקיומו?" ו"מדוע הוא מורכב דווקא כך ולא אחרת?". חוקי הפיזיקה של עולמנו והמורכבות שבו הם ספציפיים וייחודיים מאוד, ולכן הם מחייבים אותנו לשאול מדוע הם קיימים דווקא בצורה שמאפשרת חיים, ולא בכל צורה אחרת אפשרית.

לעומת זאת, על אלוהים השאלה הזו אינה חלה באותו אופן, וזאת משתי סיבות עיקריות:

ראשית, הניסיון שלנו שבו לכל דבר יש סיבה או טעם, תקף לגבי עצמים קונטינגנטיים (אפשריים) שאנו מכירים מתוך העולם שלנו. אם נחיל את הדרישה הזו בצורה עיוורת על כל דבר ללא יוצא מן הכלל, נגיע לכשל הלוגי של רגרסיה אינסופית. כדי לא להיקלע לסתירה הזו, התבונה שלנו מאלצת אותנו להחריג את המינימום האפשרי, ולהסיק שישנה חוליה ראשונה בשרשרת שאינה זקוקה לסיבה. לחוליה הראשונה הזו אנחנו קוראים אלוהים. הוא מוגדר כ"הכרח המציאות" או "סיבת עצמו" – ישות שנמצאת מחוץ לשרשרת ואינה תלויה בדבר שקדם לה.

שנית, בניגוד למנגנון פיזיקלי או מכונה עיוורת שבעצמם דורשים הסבר למי שיצר אותם ולמורכבותם, אלוהים הוא ישות תבונית ובעלת רצון חופשי. כאשר בעל רצון חופשי מחליט לפעול למען תכלית מסוימת, הרצון עצמו מהווה את הטעם המספיק שעוצר את שרשרת ההסברים. לכן, היקום מורכב ומיוחד ודורש טעם (הבורא), אך הבורא עצמו, מעצם טבעו כהכרח המציאות וכבעל רצון, אינו זקוק לטעם חיצוני – וזהו ה"ככה" הלוגי והאקסיומטי שעליו הכל נשען.