שיעור 8 של התייחסות עצמית

1. לא הבנתי את ההבדל בין מי שאחרי על העבירה לבין מי שאשם בעבירה. למשל, המלביש את חבירו כלאיים לוקה (כאשר הלובש שוגג, רבמם כלאיים פ״י ה׳ לא) בגלל שהוא אחראי על ביצועת העבירה אבל ודאי שהוא לא עבר את העבירה, ולעומת זאת בשיעור אתה מביא אפשרות להבין את איסור בל תקיף שהמקיף והניקף לוקים בגלל ששניהם תרמו לביצועת העבירה, כלומר שהעבירה הוא על הניקף אבל גם המקיף לוקה בגלל שהוא תרם לעבירה. אז לא הבנתי, אם אין על המקיף עבירה אלא תרומה זאת בדיוק המשמעות של אחריות.
 
2. בעבירה שנעשית ע״י שניים ושניהם לוקים, יש להסתפק מה הסיבה שהם לוקים: האם זה מפני שעבירה שנעשית ע״י שניים=האיסור הוא על הצמד ולכן שניהם לוקים, או זה מפני שעבירה שנעשית ע״י שניים=לשניהם יש תרומה בעבירה, שניהם אשמים בזה שיש כאן עבירה ולכן הם לוקים. 
עכשיו, כמו שאמרת בשיעור (כפי שהבנתי לפחות) נראה שהספק הזה רלוונטי רק לעבירות שהדרך הנורמלית לעבור אותן היא באחד, אבל עבירה שמעצם הגדרתה היא נעשית ע״י שניים, כמו איסורי עריות, סביר מאד לומר שהאיסור הוא על הצמד. 
בנוסף לזה, האתון דאורייתא (כלל כ) מסתפק בעבירה שנעשית ע״י שניים כאשר אני עובר אותה לבד אף אם אני לוקה שניים או לא, והסברת שאפשר לפרש את ספקו בשתי צורות : א. שהוא מסתפק גופא בפירוש של ״עבירה שנעשית ע״י שניים״ (האם לוקים על צמד או על תרומה). ב. או שהוא חושב שלעולם לוקים על צמד אבל אעפכ כאשר אני לבד אין סיבה לומר שאלקה שניים. 
רציתי לטעון שהאפשרות הראשונה לא נכונה: 
שהרי אם כך הספר כמו האפשרות הראשונה, אז לפי הצד שלוקים על צמד יוצא שודאי שמי שעושה את העבירה על עצמו לוקה שניים (מפני שזה לפי הצד שלוקים על תרומה שיוצא שהוא לוקה רק אחד), וא״כ פשיטא דבאיסור משכב זכר המערה בעצמו ילקה שניים כי שם פשיטא דזה מלקות על צמד (כמו שאמרנו למעלה), וא״כ מאי קשיא ליה לגמרא בסנהדרין (נה.) האם המערה בעצמו לוקה שניים או לא. 
אלא ע״כ שלעולם לוקים על צמד, וע״ז יש להסתפק כאשר הצמד מורכב מבין אדם אחד, האם הוא לוקה שניים או אחד, והספק הזה פשטינן מהגמ׳ במכות (כ:) ומסנהדרין שם.