שפינוזה , אתאיזם וסיבה

שלום הרב. 
מקובל לראות בשפינוזה את “האתאיסט”, שהציג תורה מטאפיזית מתודית לגמרי שמותירה את אלוהים מחוץ לתמונה- אם האל הוא הטבע והטבע הוא האל אזי שהמונח אלוהים מרוקן מכל משמעות מקובלת. אך להבנתי אחד הדברים ששפינוזה עשה יפה הוא בעצם לפתור את "בעיית הצמצום" שלו, בכך שבעוד הצמצום עוסק בשאלה היאך יש מציאות חיצונית לאלוהים בעוד הוא "האחד המוחלט", ופותר אותה בכך שאלוהים "צמצם עצמו" (מה שהכוונה לא תיהיה) שפינוזה פשוט טוען שהבעיה מתחילה בנו- האל והטבע זהים ובכך הטבע הוא "האחד המוחלט" וכל דבר שנראה לנו כחוסר אחידות נובע מחוסר הבנתנו, ומבחינת שפינוזה מטרתו היא להתעלות ולהשכיל את אחדות הכל עד שהוא יבינה ולא יראה במציאות ריבוי…
והשאלה שעולה היא- האם פתרון שפינוזה לא יותר הגיוני ומסתדר מאשר הצמצום?
דבר שני ששפינוזה עושה הוא להגדיר את הטבע כסיבת עצמו (ומכאן גם הוא עובר לקרוא לו אלוהים), אבל בעצם ניתן לומר ש"סיבת עצמו" זהה ל"חסר סיבה", מכיוון שסיבה בהגדרתה היא גורם קודם למשהו, בין בזמן ובין אם בעילה, ולוגית ככה גם קשה לומר שהדבר הוא הגורם הקודם לעצמו, מכיוון שהוא עצמו כבר היה בעת שגרם לו/ "במדרגה העילתית" שגרמה לו וכו…
ומכאן פותח שפינוזה פתח לטעון שהטבע לא צריך סיבה כלל וכלל, ונשאלת השאלה- האם הטבע אכן לא דרוש סיבה? גם אם נדבר על המפץ הגדול ונשלול את הקדמות, על סיבה למפץ עצמו קשה לדבר כיוון שהכל התחיל שם- גם מושג הסיבתיות בין בזמן ובין בעילה, ואילו לכל העוסקים בפילוסופיה ודת וניסיון לגשר נראה מוכרח לדבר על סיבה נבדלת מהיקום עצמו…
אשמח לתשובה מפורטת, תודה רבה לרב