תסכול מדייביט

צפיתי כעת בדייביט שערכת עם אביב מהקו התאיסטי.
כרגיל, לדעתי הצגת את עצמך בדיוק, ביכולת אינטלקטואלית חדה ובטעם רב. גם המטרה הראשית הצנועה שלקחת על עצמך להציג רק שאמונה באלוקים היא אופציה רציונלית – מבריקה. אני חושב שבהחלט לקחת את הדיבייט בהליכה.
עכ"פ לא זה מה שרציתי לציין. רציתי לפרוק – איני בטוח שיש לך תשוב הולמת להבא להלן – חשתי תסכול לכל אורך הפרק מכך שאביב – להתרשמותי – לא באמת הקשיב ושמע את הטיעונים שהצגת. פעם אחר פעם אחר פעם הוא חזר על עצמו, ולא ממש הגיב לתשובות שלך. ענית אחד, הוא שלף שתיים שלוש ארבע, ואז התחלת לענות לפי הסדר, והוא שוב חזר לאחד, ואז שוב לארבע וחוזר חלילה.
אני לא כותב זאת בכדי להתחנף או להביא לך רייטינג וקצת נחת (למרות שזה גם חשוב). אני תוהה: האם לדעתך יש פשר לתופעה העצובה הזו? האנשים מציגים את עצמם כרציונלים וכספקנים. נו, מדוע קשה לך כל-כך לשמוע ולהגיב כהלכה? מדוע אין תגובה לגוף הטיעונים באמת? מה יש לפחד כל-כך? ניכר שהדובר החליט 'אין אלוקים'. וכעת, כל טיעון שומצג לפניו נדחה בקש ובגבבא. זה מוזר.  
חשת גם כך? ואני פורק כאן תסכול מצטבר. פעם אחר פעם, בכל דייביט (כמעט. אולי יש כאלו שלא ראיתי) שערכת. האנשים – מי יותר ומי פחות – כושלים בזה. 
אז לסיום, אתה שותף לכך? ואם-כן, אולי יש לך הסבר לתופעה? אולי טיפים כיצד דדבר זה לא יחזור על עצמו? ואיך אתה מגיע שוב ושוב לדייביט כזה, ולא חווה את אותו תסכול.
זהו. פרקתי. 
[לסיום ממש, לדעתי למרות התסכול כאמור יש בכך ערך. ולו שהשומעים יבחינו בכך, ויחליטו בעצם מה רציונלי יותר…]