מדיניות השטריימל – הדלקת חנוכייה בתוך הבית (טור 190)

בס”ד

הגמרא בשבת כא ע”ב קובעת את מקום הדלקת נר חנוכה:

תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו.

עיקר הדין הוא הדלקה בפתח הבית מבחוץ, ובשעת הסכנה אפשר להדליק בפנים.

רש”י שם מסביר:

הסכנה – שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א).

הדברים הובאו להלכה ברמב”ם (הל’ מגילה וחנוכה פ”ד ה”ח), ובשו”ע או”ח סי’ תרעא ס”ה. ובט”ז שם סק”ג הביא שתוס’ חלקו על רש”י בביאור שעת הסכנה.

הריטב”א על אתר מסביר:

ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו. פי’ לא סוף דבר סכנת נפשות דא”כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (מ”ט א’ עיין שם) וכדכתיבנא במסכת סנהדרין, אלא אפי’ סכנת צער או איבה כמו בצרפת, ולכן פרש”י ז”ל כאן דהיינו מפני הפרסיים שלא היו מניחין להדליק נר בשום בית ביום ידוע של אידם וכדאמרינן התם (גיטין י”ז א’) [אתא] חברא [שקל] שרגא, ולפיכך היה אומר מורי הרב ז”ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו.

וכך גם עוד מפרשים הסבירו שאין הכוונה לסכנת נפשות, שהרי בזה אין כל חידוש. מדובר על סכנה קלה יותר.

בס”ז שם המחבר כותב:

מצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח משמאל, כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל;  ואם אין מזוזה בפתח, מניחו מימין; ואם הניחו בדלת עצמו, יניחנו מחציו של כניסה לצד שמאל.

יש כאן קביעה מדוקדקת של מקום ההדלקה, והמפרשים והפוסקים כמובן הרבו לעסוק בה. היינו מצפים שמקום ההדלקה יישמר בקפדנות כראוי לתפיסה הלכתית שמקפידה על הפרטים ההלכתיים שנקבעו. אבל על כך מעיר הרמ”א על אתר:

הגה: ומיהו בזמן הזה, שכולנו מדליקין בפנים ואין היכר לבני ר”ה כלל, אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח; ומ”מ המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם, ואין לשנות אא”כ רבים בני הבית שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד מלערב הנרות ביחד ואין היכר כמה נרות מדליקין; ומ”מ יזהרו שלא להדליק במקום שמדליקין הנרות כל השנה, כי אז לא יהיה היכר כלל; ואף כי אין היכר רק לבני הבית, מ”מ היכר קצת מיהא בעי.

מכלל דבריו למדנו שבזמנו כולם היו מדליקים בתוך הבית, ובכל זאת יש עניין לשמר את רוח התקנה המקורית. כך כתבו עוד כמה וכמה ראשונים ואחרונים שבזמנם נהגו להדליק בתוך הבית.

הקושי

עד כאן אין בעיה. הרמ”א אכן הקפיד על כל פרטי ההלכה, אלא שכנראה הייתה בזמנו ובמקומו סכנה, ולכן הדליק בתוך הבית. הוא אפילו הקפיד להשאיר היכר לתקנה המקורית (כך גם מפורש בהמשך הגמרא שם). אלא שעד ימינו רבים לא מקפידים להדליק בחוץ, ויש אף כאלה שמקפידים לא להדליק בחוץ אלא דווקא בתוך הבית (לאור דברי הרמ”א. בעיקר מנהג של החסידים). הדברים תמוהים מאד, שהרי ברור שמדובר במנהג שנוצר בגלל סכנה ומשחלפה הסכנה שוב אין סיבה לא להדליק כעיקר הדין.

יש שהוכיחו (ראו למשל כאן) שהדין הזה לא מעכב, שאל”כ הראשונים לא היו עושים כך (כשההנחה היא שהראשונים עשו זאת גם בלי שהייתה סכנה. מניין? לא יודע). בכל אופן, עדיין אין בכך משום הסבר מדוע היום כשכבר אין סכנה לא מקיימים את הדין לכתחילה. וכי דין לא מעכב אין צורך לקיים? מה עוד שכבר הזכרתי כמה פעמים שדין לא מעכב אינו התנדבותי. לדוגמה, כאן כתבתי שממשנת התכלת לא מעכב את הלבן אין ללמוד שהתכלת הוא התנדבותי. מי שלא הטיל תכלת בבגדו יצא ידי חובת לבן (או חובת ציצית), אבל לא יצא ידי חובת תכלת.

שמעתי כבר לא פעם הסברים מחשבתיים כאלה ואחרים שמנסים להצדיק את המנהג המוזר הזה. לדוגמה, שהיום צריך להתמקד בהארת תוך הבית ועבודה כלפי בני הבית ולא החוצה. אבל אלו כמובן לכל היותר וורטים חסידיים (שהיא כידוע מילת גנאי בעיניי). השאלה היא אחרי שגמרנו את שעת הוורטים וכולם מחאו כפיים, מה מקום להנהגה הלכתית כזאת?

קשה לי כאן להימנע מהשוואה למנהג הקטניות (ראו עליו בטור 2), שגם הוא כנראה נוצר בגלל חשש כלשהו, אבל נותר באינרציה גם בימינו כשהחשש כמעט לא קיים ובפרט במקומות ומאכלים שהוא בוודאי לא קיים. גם שם ההצדקה הזאת שמקדשת תאונות היסטוריות והופכת חשש לגזירה מגוחכת בעיניי. אבל מילא בקטניות זוהי חומרא בעלמא להמשיך ולהחמיר גם כשאין בכך טעם. האינרציה של חומרות ידועה. השאלה לגבי נר חנוכה היא כיצד נוצרת אינרציה של קולות? כיצד אנשים מתירים לעצמם להדליק שלא כדין כשאין לכך הצדקה הלכתית? כאמור, לעתים מדובר ממש בהקפדה יתירא שלא לחרוג מהקולא.

מדיניות השטריימל

מבחינתי זוהי מדיניות השטריימל (שמאפיינת מאד את החשיבה ההלכתית החסידית). השלטון הפולני חייב את היהודים ללבוש לבוש מוזר מזנבות שועלים על ראשם, ואחרי שחלפה הגזירה הם נותרו עם הלבוש הזה כקוד מקודש ומחייב, ואף מקפידים לא לסטות ממנו. מדיניות זו נשמעת לי טיפשית להפליא גם בהקשר של השטריימל, אם כי שם אני עוד יכול אולי להבין אותה. אולי יש בה איזו התרסה כלפי הכפייה שבעבר וגם הזדהות עם אבותינו שסבלו ממנה. בבחינת הסיפור על שכנו של הבעל שם טוב מההצגה “איש חסיד היה”. אותו שכן יהודי, הקוזאקים שרפו את אביו. הוא ראה שאביו הפך לאש קטנה ולא מרשימה, ואז הוא נדר שיאכל ויגדל וישמין כדי שכשהקוזאקים ישרפו אותו (האופטימיות היהודית הנצחית) תהיה שם להבה גדולה שתלך מסוף העולם ועד סופו.

אבל במקרה של נר חנוכה הדבר כרוך במעבר על ההלכה, ולכן שם קשה לי יותר להבין את ההיגיון שבמדיניות הזאת. למה להפוך מצוקה לאידיאולוגיה, ומהי ההצדקה ההלכתית לכך? אותם יהודים יכולים להתפלפל על כל קוצו של יוד (כיוון הדלקת הנרות, מי ראשון ומי שני, האם השמש מימין או משמאל, מהו המהדרין והמהדרין מן המהדרין, מהו הזמן, האם כשמדליקים בבית עושים זאת בפתח של אחד החדרים או על השולחן ועוד), אבל הלכה פשוטה, מוסכמת וברורה להדליק בפתח הבית הם לא מקיימים.

היסטוריה צורך גבוה

נדמה לי שיש שם איזו הנחה שאם קרה לנו משהו בהיסטוריה הדבר מתקדש, והופך להיות הנהגה לכתחילאית. אולי בגלל שזו יד ההשגחה (הקב”ה כנראה התכוון שלא נקיים את ההלכה ועשה זאת בדרכיו העקלקלות, בעזרתם האדיבה של הקוזאקים).

האסוציאציה שלי מיד לוקחת אותי למה שכתבתי במאמרי על ההרמנויטיקה, שם עמדתי על כך שבגישה האקדמית מפרשים הלכות על בסיס הרקע ההיסטורי שבו הן נוצרו, בעוד שבפרשנות הישיבתית והמסורתית מתעלמים מהקונטקסט ומפרשים את ההלכות מתוכן. אם מתבוננים על ההלכה בעין אקדמית מקבלים תמונה די דומה למה שתיארתי למעלה כמדיניות השטריימל. הלכה כלשהי נוצרת בגלל אירועים היסטוריים, אנחנו מעניקים לה משמעות מתוכה כאילו היא אינה תוצר של הנסיבות המקריות, וכעת מקדשים אותה ורואים בה נורמה מחייבת.

אפשר כמובן להתכחש לתיאור האקדמי ולומר שהלכות אכן נוצרות במכניזמים פנימיים טהורים ולא מתוך השפעה של אילוצים ונסיבות. אבל כפי שהסברתי שם, זו אפולוגטיקה לא משכנעת. מחקר שנעשה באופן ראוי (וכמובן לא כולם כאלה), יכול להצביע באופן די משכנע על תלות של הלכה בקונטקסט ההיסטורי והתרבותי שבו היא נוצרה. אם מאמצים הסתכלות מפוכחת כזאת על ההלכה, אבל נצמדים לכך שהיא ממשיכה להיות מחייבת גם עבורנו, מתקבלת תמונת השטריימל. התאונה ההיסטורית נתפסת כיד ההשגחה העליונה ולכן לא מפריע לי שהמחקר אכן צודק וההלכה הזאת היא פרי הנסיבות. מבחינתי זו ההלכה הנכונה והיא מחייבת לגמרי. כך הוא גם לגבי שינויי גרסה בתלמוד ובספרי הראשונים. לעתים מדובר בטעויות ברורות, ובכל זאת הלומד המסורתי ממשיך להתייחס לטקסט כפי שהוא (הבאתי שם דוגמה מובהקת מהרמב”ם בפ”ד מהל’ שכירות), כלומר שוב מקדש את התאונות ההיסטוריות. השטריימל מכה שנית.

משנה ראשונה זזה ממקומה

כבר שאלו אותי כמה פעמים על דבריי שם, וכבר עניתי לא פעם שמאז השתנו אצלי דברים ואני לא רואה את התמונה כפי שראיתי אותה אז. אני מניח שאם אשתכנע שגרסה כלשהי בתלמוד או בראשונים היא שגויה לא אמשיך להתייחס לנוסח כפי שהוא לפנינו כמחייב ולא אחפש לו תירוצים. אבל חשוב לי לומר שגם אם מאמצים את המשנה הראשונה דידי, עדיין אין כאן מדיניות של שטריימל. גם אם רואים בכל מה שקורה כאן את יד ה’ והשגחתו, שיקול כזה לא אומר להוביל למעבר על ההלכה. הלכה שנקבעה על ידי מוסד מוסמך בצורה כזאת, אזי גם אם אותו מוסד אכן הונע מתהליכים ונסיבות היסטוריים, קביעתו עדיין בתוקף (ראה גם בטור 166, שבמקרים רבים יש גם שיקולים ענייניים מעבר להשפעת הנסיבות). אבל אם יש קביעה הלכתית תקפה שנסיבות היסטוריות גרמו לכמה מאבותינו לעבור עליה (בהיתר, בגלל הסכנה), הדבר אינו מתיר לנו, שכבר לא מצויים במצב כזה, לעבור עליה. מטפיזיקה, גם אם היא נכונה, אינה שיקול הלכתי לגיטימי.

הסברים תכליתיים וחינוכיים

כפי שכבר הזכרתי, המדיניות הזאת נתלית לעתים בהסברים חינוכיים (מיקוד העבודה לתוך הבית פנימה). מעבר לזה שמדובר בשיקול מפוקפק, שכן אין שום מניעה להדליק את הנר בחוץ ולחנך את הילדים בפנים. מדוע צריך שהנר ידלוק בפנים כדי לחנך את הילדים? וכי אם הם יוצאים איתי החוצה מעבר לפתח להדליק את החנוכייה הם לא יחונכו?

אבל מעבר לזה, גם אם היה מדובר בטעם מבוסס וברור, עדיין דרכה של ההלכה היא שהסברים כאלה מגיעים בדרך כלל בדיעבד. אחרי שקובעים את ההלכה על פי גדרי ההלכה והפרשנות המקובלת, אפשר לחפש טעמים והסברים שיפרשו את התוצאה ההלכתית. הסברים שמביאים לשינוי התוצאה ההלכתית לא מקובלים בהלכה. בהלכות דאורייתא אנחנו פוסקים להלכה שלא דורשים טעמא דקרא (אלא אולי אם הטעם ברור מאליו – כדעת תוס’ רא”ש ב”מ צ), וגם בהלכות דרבנן אנחנו לא מפרשים אותן לפי טעמיהן (ראו לדוגמה את ההלכה של קריאה לאור הנר, שאסרו גם במקום שהנר גבוה עשר קומות ואין חשש שמא יטה – ראה שו”ע או”ח סי’ רעה ס”א. וזה עוד נקבע במקרה שלגביו טעם הגזירה נאמר בפירוש בתלמוד).[1]

האם מישהו היה מעלה בדעתו ליטול הלכה שקובעת להדליק נר חנוכה בחוץ, ומטעם חינוכי מפוקפק לשנות ולקבוע שיש להדליק בפנים? אני מניח שאף לא אחד. אפילו לגבי הקטניות אף אחד לא מעלה בדעתו לומר שמשעה שבטל החשש ונוצרו חששות ממדיניות הפוכה ניתן לבטל אותה, למרות שזו לא הלכה שנקבעה במוסד מוסמך כלשהו. ואילו כאן אנשים מרשים לעצמם לעשות זאת. מדוע? ברור שזה מפני שכבר התלמוד עצמו פותח אופציה כזאת במקום סכנה. אבל זו אופציה שהייתה מיועדת מראש אך ורק למקום סכנה, וכשאין סכנה אין שום מקום ליישם את זה בגלל שיקולי חינוך (מפוקפקים).

נדמה לי שהמכניזם הוא הפוך: ראשית, הראשונים והרמ”א הדליקו בפנים, ולכן זה נעשה קדוש. כעת חובה עלינו להמשיך את מנהג אבותינו הקדושים ולהדליק נר חנוכה בפנים. ועכשיו מגיע שלב הרציונליזציה, ואז מציעים הצדקה חסידית מפוקפקת (התמקדות בתוך הבית), וכולם ששים ושמחים בבניין שלם. אני בטוח שאם לא הייתה שעת סכנה בעבר, ומישהו היה מעלה הצעה להדליק בפנים משיקולים חינוכיים, היו אותם חסידים רוגמים אותו באתרוגיהם ומסבירים לו בת”ק טעמים מדוע השיקול החינוכי הנכון יותר הוא להדליק בחוץ, להפיץ את אור א”ס במבואות המטונפים וכו’ וכו’. בקיצור, עושים כאן את ההלכה פלסתר.

שאלה מעניינת שעולה כאן היא מהו באמת היחס בין ההלכות לבין טעמיהן והשיקולים שהובילו לקביעתן. ברור שהלכה נקבעת כדי להשיג תכלית כלשהי, ולכן לכאורה יש היגיון לפרש אותה לפי תכליתה. אבל זה היה מצדיק הליכה עקבית בתר טעמא. אלא שכאן לא באמת עושים את זה, אלא ממנפים שינוי מקומי שקרה בגלל נסיבות אחרות כדי לשמר אותו מסיבות אחרות. לכך איני רואה שום הצדקה הלכתית.

[1] ראו על כך עוד במאמרו של הרז”נ גולדברג בספר מבקשי תורה – יו”ט (לזכר חמיו הרש”ז אויערבאך), כרך שני.

40 תגובות בנושא “מדיניות השטריימל – הדלקת חנוכייה בתוך הבית (טור 190)

  1. י.ד.

    בבנין דירות מה עושים? להדליק על הפתח בשביל השכן ממול (אם יש שכן ממול)? לרדת לקומה 0? להדליק בחלון מול הדירות בקומה ממול?

    חוץ מזה שפעם ניסתי לקנטר יהודי זקן בטענה שפה בארץ ישראל עם צה”ל והמשטרה אין מצב של סכנה. על כך הוא שאל אותי האם צה”ל והמשטרה שולטים במה שקורה בערים המוערבות ובכפרים הערביים. לצערי עניתי לו שלא. אז הוא אמר שאם כן שעת הסכנה עדין לא חלפה.

  2. יש בימינו פתח בית סמוך לר"ר?

    בס”ד כ”ח בכסלו ע”ט

    יש בימינו בעיה בסיסית בקיום דין ההדלקה בפתח הבית הסמוך לרה”ר – כמעט אין דבר כזה.

    בזמן חז”ל היו הבתים פתוחים לחצר, שבה היו נעשים חלק ניכר מהשימושים הצריכים פרטיות, והיתה בה ביתיות. ונחלקו הראשונים האם להדליק על פתח הבית לחצר (שיהיה פרסום הנס לבני החצר) או להדליק על פתח החצר לרה”ר, שהחצר יש בה דיורים מסויימים של בית.

    כיום אין שימושים ביתיים בחצר ולא בחדר המדרגות. רק מי שגר בבית צמוד קרקע יכול להדליק ב’פתח הבית הסמוך לרה”ר’. למי שגר בבית משותף, נותרת לכאורה הברירה להדליק בפתח הסמוך לחדר המדריגות, שבו יהיה ‘פרסום הנס’ רק לדיירי אותה הקומה (אם ישנם בכלל) ובני הבית עצמם לא יראו את הנר אלא לזמן קצר, או להדליק בתוך הבית סמוך לחלון הפונה לרה”ר (שלא אחת גבוה יותר מעשרים אמה מהרחוב) ולאבד את מעלת ‘מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל’.

    בקיצור: מי שלא גר ב’צמוד קרקע’ לא יכול להדליק גם ב’טפח הסמוך לפתח הפונה ל’חדר המדריגות’ שרחוק מלהיות רה”ר, ןגם לעשות פירסומי ניסא’ גם לבני הבית וגם לרה”ר. על משהו מה’מצווה לכתחילה’ צריך לוותר. ויתורים כואבים, אך לפעמים הכרחיים. יש שיעדיפו את הצמידות לפתח למרות ה’פירסומי ניסא’ המצומצם, ויש שיעדיפו את ה’פירסומי ניסא’ הגדול יותר למשפחה ובמידת האפשר גם לרחוב.

    בברכה, ש”צ לוינגר

    לגבי השטריימל, הוא סמל של השתייכות לקבוצה, אדם גאה בבית המדרש בו למד והתחנך, יש חובשים שטריימל, יש חובשים ספודיק, ויש – ‘המבורג’. תלמידי רבי אברהם יצחק הכהן ותלמידי רבי אברהם יצחק קאהן – מאוחדים בלבישת ‘כיפה סרוגה’, כמובן בהדלי ניואנסים 🙂

    1. והערה לגבי 'שעת הסכנה'

      מה שפירש רש”י שהיא סכנת הפרסיים עובדי האש, צ”ע שהרי הם הגיעו לבבל רק בימי האמוראים ‘כי אתו חברי לבבל’, וכאן הרי מדובר בברייתא?

      ועלה בדעתי שיש לבאר אחרת בברייתא,שה’סכנה היא סכנת דליקה, המתוארת במשנה בפ”ו דבבא קמא, על נר שהודלק על פתח החנות שנתקל בו הגמל ונשרף פשתנו, שרבי יהודה סובר ‘אם היה נר חנוכה – פטור’, אבל מת”ק משמע שגם בנר חנוכה חייב המדליק, שעליו מוטלת האחריות לשמור את נרו.

      לפי זה, מסתבר שבכל מקום שבו הדיורים בצפיפות, ועוברים ושבים ובפרט ילדים קטנים עלולים להיתקל בו – קיימת סכנת דליקה ועדיף להדליק בבית. מצב זה היה נפוץ בגלות שיהודים חיו בצפיפות, ובמקרים רבים בבתי עץ, ודליקות היו פורצות לעתים קרובות. בתי עץ כבר אין כאן כמעט, אבל שיכונים צפופים וגדושים בילדים המקפצים ומתרוצצים – יש ויש, וגם בטיחות היא הידור!

      בברכה, ש”צ לוינגר

    2. אז נתקע שופר בשחרית (ונלבש שמלות)?

      בס”ד ו’ בטבת ע”ט

      דוגמא למנהג שהותקן מחמת הסכנה ונשאר גם כשחלפה היא תקיעת שופר במוסף, שמשום ‘זריזים מקדימים’ היה צריך לתקוע בשחרית, אלא משום מצב של שמד הועברה התקיעה למוסף. אז אולי הגיע הזמן ‘להחזיר עטרה ליושנה’ ולתקוע בשחרית (וכמובן לומר בה ברכות מלכיות זכרונות ושופרות 🙂

      בברכת ‘עטרה ליושנה’, ש”צ לוינגר

      ועוד ‘עטרה ליושנה’ – בעבר גם הגברים לבשו חלוק שכיסה עד מתחת לברך לפחות. הנהוג כיום שגברים לובשים מכנסיים, הוא תוצאה של גזירת המלכויות במאה ה-19 שיהודים יתלבשו כפי הלבוש האירופי. יש להחזיר את השמלה (או החצאית) לגברים!

      בברכת ‘הללוהו בחמת חלילים’, ש”צ מאק-לוינגר

    3. mikyab מאת

      אם זו תקנה שנקבעה על ידי ב”ד הגדול אכן יש מקום להמשחיך גם אם בטל הטעם. אבל חשש שסר אין לו רלוונטיות. אגב, הדוגמה שמובאת בגמרא ובראשונים היא של החברי (בתוס’ ביצה).

  3. אהרן

    יעויין בשו”ת דבר יהושע (ח”א סי’ מ’, וח”ב סימנים ק”א – ק”ג), שם הוא מתכתב עם הרב אלישיב ועם אחרים בעניין. הוא בונה בניין הלכתי כדי להצדיק את המנהג להדליק בפנים, ולדעתו, בזמנינו, ייתכן שהמדליק בחוץ לא יוצא יד”ח.

  4. חברונער

    לדעתי המנהג הקדוש להדליק בפנים נובע מהמנהג הקדוש להדליק בחנוכיה מהודרת (שלא תגנב). האחרון הוא אכן מנהג הלכתי ראוי ומשובח, ודוחים את הראשון מחמתו. כל זה סנגור על הליטאים, את החסידים אי אפשר ואין ראוי לתרץ

    1. על פניו (לאסף)

      בס”ד כ”ח בכסלו ע”ט

      על פניו נראה שהתהליך ההיסטורי היה הפוך. בימי חז”ל היו מדליקים בנרות של חרס שלא היה חשש שייגנבום. משהחלו מסיבות שונות להדליק בפנים – החלו לייצר חנוכיות מפוארות מעשה אמן.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  5. איתי

    מעניין, תודה.
    אשמח מאוד (ולהכרתי רבים ישמחו) אם לטובת הקוראים העמלים והיגעים, נטולי זמן פנוי, תוסיף אמלוק בתחילת מאמר. מעין כותרת
    לתפיסתי זה לא מוזיל את הכתיבה אלא להפך, מאפשר לקוראים לדייק את הקריאה ..

  6. מרדכי

    לענ”ד “מדיניות השטריימל” לא קשורה לתאונה היסטורית, אלא זו מדיניות ידועה של מועדון (club). על תיאורית המועדונים ראה למשל כאן https://en.wikipedia.org/wiki/Club_good#Club_theory.
    על יישום תיאוריית המועדונים לחברה החרדית נכתבו כמה מאמרים מעניינים מאת אלי ברמן ואחרים (אין לי קישור זמין).

    בקצרה (ומבלי להקפיד על דיוק מפאת מגבלות הטוקבק…), לחברות ב”מועדון” יש יתרונות כלכליים מסויימים, אבל אם מספר חבריו יתרבה היתרונות ילכו ויקטנו עד שיעלמו. אפשר לחשוב לדוגמא על בריכת שחיה. בהנחה ששחייה היא (גם) בילוי חברתי, פחות “כיף” לשחות לבד, אבל ככל שמספר המתרחצים יגדל הבריכה תהיה צפופה וההנאה מהשחיה תרד (אולי לאפס). יש אפוא מספר אופטימאלי של חברים “למועדון”. איך משיגים את המספר הזה? על ידי קביעת מחיר אופטימאלי שיקבע את הביקוש לשירותי הבריכה בדיוק במספר הנכון. (כמובן, קל יותר לחשב את המחיר האופטימאלי בתרגילי מיקרו-כלכלה מאשר במציאות… בעיה ידועה של כלכלה מתוכננת ואכ”מ).

    חצר חסידית אף היא “מועדון” (במובן הכלכלי של המושג), ומעניקה יתרונות לחבריה בתנאי שמספרם מוגבל כמוסבר לעיל. מגבלות חוקיות אינן מאפשרות לאדמו”רים לגבות מס ישיר מחסידיהם באופן סדיר (מעבר ל”פדיון” ו”מגביות” מפעם לפעם), ולכן ה”מחיר” המוצב בפני חבר המועדון הוא שורת מגבלות ואיסורים שונים ומשונים (לבוש מסוים, איסור צריכת עיתונות ואחזקת מכשירים סללולאריים “לא כשרים” ועוד שורת מגבלות). הרציונל של ה”מחיר” הזה הוא להגביל את מספר חברי ה”מועדון” לאופטימום. (זה מסביר מדוע אדמו”רים לא מתרגשים מעזיבות של משפחות את החצר כאשר המגבלות הופכות בלתי נסבלות מבחינתן, זו בדיוק המטרה).

    לפעמים מועדון מתדרדר ל”כת”. זה קורה כאשר החברות במועדון הופכת מוולונטרית לכפויה (מסיבות שאי אפשר להאריך בהן כאן), ואז חברי המועדון הופכים לעבדיו הנרצעים של ראש הכת ואכמ”ל.

    * – לא כל המועדונים שווים. חב”ד, למשל, היא מועדון שדווקא רוצה בגידול חבריו (מסיונרי בלע”ז). כאמור, אין אפשרות לפרוס את כל תורת המועדונים בכלכלה ציבורית בטוקבק אחד…

  7. אהרן

    עכשיו הבנתי למה מנהג האדמורי”ם וחלק מקהילות החסידים להדליק נרות חנוכה עטורים בשטריימל, וזאת כדי להצדיק את ההדלקה בפנים שנובעת מ”מדיניות השטריימל”.

    1. ישי

      אם זה כך מאז ומעולם, זה אומר שגם המקורות המוסמכים בעיניך נגועים בזה.
      אתה כמובן יכול לומר שהם מוסמכים וזהו, אבל אפשר לראות בזה לגיטימציה. מה גם שהסיבה שהם מוסמכים היא פשוט שכך נוהגים (‘קיבלו’).

  8. תם

    מכיוון שהייתי בנקודה בה אתה נמצא (הגישה השוללת היצמדות למנהגים בעיתיים הלכתית) אני מקווה שאצליח מדוע כיום אני כבר לא שולל אותה.
    אגב, דוגמא מפורסמת יותר היא אי-שינה בסוכה בגלל הצער שסבלנו באירופה הקרה.
    הרעיון הוא שעיקר היהדות הוא המנהג והמסורת.
    בעידן של טקסטים כתובים קשה לנו עם מנהגים שסותרים טקסט, אך התורה שבע”פ, כשמה, אינה מבוססת על ספרים אלא מסורות. אין ספר שנקרא תלמוד בבלי. זה העברה לא מוצלחת של מסורות בע”פ לכתב.
    אחרי שנופל האסימון הזה, המון שאלות מתבהרות.

    1. אש

      הריטב”א שכותב שכיוון שיש רוח אפשר להדליק בתוך הבית
      לא מהווה סיבה להדליק בתוך הבית אף בזמננו?
      (דלכאורה אין כוונת הבית הריטב”א שאף בתוך הבית חנוכיה הרוח מכבה את הנרות
      דא”כ גם זה פשיטא שהוא פטור משום שהוא אנוס בהדלקה זו)

    2. מנהג שרווח בעם עשוי להעיד על פרשנות הלכתית קדומה (לרוני)

      בס”ד ערב ראש חודש טבת תשע”ט

      לרוני – שלום רב,

      מסורת לא מצדיקה לעבור על התורה, אך היא בהחלט יכולה להוות אינדיקציה לפרשנות הלכתית שונה שניתנה על ידי חכמים מוסמכים. הרי בכל עיירה בתפוצות ישראל היו מורי הוראה, ואם בכל תפוצות ישראל פשט מנהג הנראה כמנוגד לתלמוד, לא סביר להניח שבכל תפוצות ישראל עשו ‘קונספירציה’ לעוות את ההלכה.

      הרי לא כל מקורות חז”ל שרדו בידינו ועל אחת כמה וכמה שרק חלק קטן מדיוני הפוסקים הועלו על הכתב, וגם ממה שנכתב יש הרבה שלא שרד. כך שכשרואים מנהג שרווח בתפוצות – שווה לטרוח ולנסות למצוא לו ביסוס במקורות.

      כך למשל, הרבה מנהגים אשכנזיים קדומים, שהתלבטו בהם הרבה הראשונים להסבירם מכיוון שהם מנוגדים לתלמוד, וחוקרים מצאו את מקורם בהלכה של אמוראי א”י, שעקבותיה מצויים בירושלמי במדרשים ובשרידי ספרי הלכה ארצישראליים, שתחת השפעתם עמדה יהדות אשכנז בטרם קיבלו את סמכותו של התלמוד הבבלי. ראה בספרו של פרופ’ י”מ תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון’

      בנושא ההדלקה בתוך הבית, שרווחה גם באשכנז וגם בספרד, הצעתי לעיל את הסברא ש’מפני הסכנה’, אינה גזירה על הדלקת נרות, אלא סכנת דליקה (מציאות הנזכרת במשנה ב”ק סוף פרק ו), שהיתה נפוצה במקום שיהודים חיו בצפיפות, מצב שהיה נפוץ יותר בימי הביניים שהם התרכזו יהודים בשכונות צפופות בערים, בניגוד לימי חז”ל שבהם היו רוב היהודים חקלאים.

      בברכה, ש”צ לוינגר

      אגב, כל מנהי ראש חודש שננהג היום, הם בהנחיית חכמי א”י שהורו לבני בבל: ‘אע”פ ששלחנו לכם סדרי עיבורין – היזהרו במנהג אבותיכם בידכם’.

  9. רוני

    שצ”ל – שלום’
    מסורת בהחלט יכולה להוות סיבה לבחון את הדברים, היא גם שיקול שצריך להביא בחשבון. אבל בסופו של דבר אם אחרי הבחינה, המסקנה היא שהמקורות ההלכתיים מורים נגד המסורת, ההלכה קובעת. אחרי הכול המטרה שלנו היא לקיים את מצוות ה’, ולא להמשיך מסורת חסרת טעם.

    ישי,
    בשינה מחוץ לסוכה בלי טעם הלכתי מספיק מבטלים מצוות עשה מן התורה.

  10. משה רט

    אני מבין את הביקורת, אך לדעתי אפשר להשיב עליה בפשטות: נר חנוכה אינו מצווה מהתורה, אלא מנהג שנקבע על ידי חכמים. מכיוון שזהו מנהג, הרי שיש משמעות לא רק לתקנה המקורית אלא לאופן בו נהגו לקיימו בפועל. ומכיוון שבפועל, כך נראה, דורות רבים נהגו להדליק בתוך הבית, הרי שגם אפשרות זו הפכה למנהג לגיטימי. אין כאן עקירת דבר מן התורה או משהו מעין זה, אלא הכרה בכך שבכל הנוגע למנהגים, “מה שאבא שלי עשה” הוא שיקול שעשוי לדחות את “מה שכתוב בספרים”.
    ובלי קשר, לא מובן לי בכלל איך אי פעם הצליחו להדליק נרות חנוכה בחוץ, עם הרוחות והגשמים של כסלו-טבת, בלי להיעזר באקווריום מזכוכית. בערב שבת האחרון, אפילו עם האקווריום בקושי הצלחתי להדליק.

    1. mikyab מאת

      משה שלום.
      אני חושב שאתה מערבב בין דין דרבנן למנהג. דין דרבנן הוא דין לכל דבר ועניין. מנהג יכול לעצב אותו כמו שהוא יכול לעצב דין תורה, ובאותן צורות. העובדה שנהגו כך בעת הסכנה לא אומרת כלום על שינוי הדין המקורי, כמו שאם היו מחללים שבת כשהייתה סכנה זה לא היה מבטל את איסורי מלאכה בשבת.
      שאלתך איך הדליקו בחוץ היא שאלה טובה. אם מישהו היה אומר שהוא מדליק בבית כי בחוץ יש רוח לא הייתה לי בעיה עם זה. אבל לא על כך הדיון כאן.

  11. יוסף ש.

    רק חשוב להביא כאן את כלל המקורות של לבישת השטריימל, ולא רק את המקור ששם את החסידים ללעג. מתוך ויקי:

    מקור השטריימל
    מקובל כי מקור השטריימל בפולין, אשר בה העשירים והמכובדים היו נוהגים להקיף את המגבעת שלהם בפרווה של צובל, כאות לייחוסם, וכך התקבל השטריימל כלבוש חג גם אצל יהודים פשוטים.

    ישנה אגדה שמקורו של השטריימל בגזרה של הצאר הרוסי, לפיה יהודי יהיה חייב לקשור לכובעו בשבתות וחגים זנב של חיה טמאה. השתדלנים היהודים הצליחו לדחות גזרה זו לאחר גיל הנישואין, והתחכמו לה על ידי כריכת הזנב מסביב לכובע.

    גרסה נוספת מתייחסת לגזרת הלבוש שבה נדרשו היהודים להתלבש לגלח את זקנם. בליטא בחרו רבני היהודים להיכנע לדרישה בגלל פיקוח נפש. ואילו רבני פולין ובראשם החידושי הרי”ם מגור סברו כי מדובר בשעת השמד בה מצווים היהודים למסור את נפשם אף על מצוות פחות חמורות אשר אין אליהם ציווי של מסירת נפש. לאחר מאבק מתמשך שכלל אף את מעצרו של הרבי מגור, דבר שהוביל להפגנות המוניות, נכנעו השלטונות, אבל על מנת להשפיל את היהודים דרשו שילבשו את לבושם של הקוזקים-הספודיק, להסתיר את פאותיהם מתחת לכובעם, ובנוסף לתחוב את שולי מכנסייהם בתוך גרביהם, מנהג אשר נשאר בחסידות גור עד ימינו.

    סברה המקובלת יותר בחוץ לארץ היא שהשטריימל מגיע מרוסיה. על פי סברה זאת, כאשר הצאר הרוסי הוציא צו שעל גברים יהודים נאסר לחבוש כיפה (הגברים הרוסים באותה תקופה חבשו את השטריימל בגלל האקלים הקר), היהודים עטפו סביב הכיפה פרווה על מנת להסתירה.

  12. Gil

    האם גם המנהג הספרדי להכניס ציציות למכנסיים ובכך לבטל “וראיתם אותו” קשור למדיניות השטריימל? שאם כן הרי דוגמא למדיניות זו הנטולה כל הסבר רוחני או בכלל הסבר המניח את הדעת. ובהקשר להתנגדות הציונית לנוהג הוצאת הציציות סיפר לי חבר מגימזו (ישוב דתי) שכאשר חזר אחד מצעירי הישוב לשבת חופשית מהישיבה וציציותיו בחוץ שאלו בתדהמה אחד מזקני המקום: מדוע אתה מוציא תציציות?!ענה לו: כי זה מצווה. לכן אני מוציא אותן. חזר הזקן וענה: ומילה זו גם מצווה?… ודי בכך. חנוכה שמח

    1. mikyab מאת

      מה עניין שמיטה לחביתה? אותו זקן שאל אותו שאלה מצוינת. אין חובה הלכתית להוציא את הציציות. הלימוד מ”וראיתם אותם” אינו מעוגן בגמרא אלא הוא סברת כמה פוסקים, ובקלות אפשר לדחות אותה. לכן פוסקים ספרדים יכולים לטעון שאין חובה כזאת, או לפחות לדחות אותה מפני היוהרא (שגם הוא עיקרון הלכתי). מה הקשר בין זה לבין שאלת הדלקת הנרות בחוץ שמנוגדת להלכה לכל הדעות, ועושים אותה רק בגלל שנהגה בעבר מפאת הסכנה?
      אגב, גם לשטריימל זה לא נוגע, כי הכנסת הציציות מנומקת ביוהרא, והשטריימל אין בו שום סיבה עצמית (אמנם בדבריי הבאתי נימוקים שיכולים להיות, אבל הם כמובן הרבה פחות סבירים מהיוהרא).

    2. בין הב"י לאר"י (לגיל)

      בס”ד ג’ בטבת ע”ט

      לגיל – שלום רב,

      הב”י בסימן ח’ לומד מדברי הטור
      : ‘ומתוך מה שאמר רבנו “או שיש לו ציצית בחלוקו” נראה שדרך טלית קטן ללבשו תחת בגדיו, אבל ממה שאמר בסימן כ”ד “כי עיקר הצוותה על זכירת המצוות, ובכל שעה ובכל רגע צריך ךכך” – נראה שעיקר מצוות ט”ק ללבשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור כל המצוות. וכך כתב נמוקי יוסף (ציצית יב.) בשם הריטב”א’. .

      ב’הגהות והערות’ שב’טור השלם’ אות יב, מציין לדברי הנמק”י
      ‘שפשט המנהג בכל ישראל לעשות טליתות קטנים שלובשים תחת המקטורן’, שזה מעיקר הדין, אך בסוף דבריו כתב הנמק”י” ”ואפילו אותם שאין נוהגין אלא בט”ק – ראוי ללבוש אותו על מלבושיהם לקיים בו יפה “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ועוד דימו אותו חכמים (מנחות מג,ב) לחותם של עבד שמקפיד בו רבו כשמכסה אותו’.

      על פי דבריו בב”י פוסק מרן בשו”ע או”ח ח,יא: ‘עיקר מצוות ט”ק ללבשו על בגדיו, שתמיד יראהו ויזכור המצוות’. המ”ב מביא בס”ק כה (ע”פ המג”א: ‘ובכתבים (=כתבי האר”י) איתא דטלית קטן תחת בגדיו, וכתב המג”א דעכ”פ צריך שיהיו הציציות בחוץ, דלא כאינך שתוחבין אותן בהכנפות. אך האנשים שהולכים בין העכו”ם יוצאין בזה, ומ”מ בשעת הברכה יהיו מגולין כדי הילוך ד’ אמות’ (ובס”ק מתנגד המ”ב בחריפות לתחיבת הציציות במכנסיים).

      לגבי מנהג הספרדים הנוהגים ע”פ האר”י, האריך הרה”ג יעקב הלל בשו”ת וישב הי”ם, ח”א או”ח סימן ג. הוא מביא מחד שהאר”י כתב שע”פ הסוד צריך הט”ק להיות בגד פנימי מעל החלוק אך מתחת לבגדים העליונים, ומאידך צריך שיוכל להסתכל בציציות בתדירות. דבר שניתן לקיים כאשר הט”ק מעל לחלוק אך מתחת למקטורן. לדעת הגרי”מ הלל, אין צורך גם לספרדים שהציציות תהיינה ב’בל ייראה’, ודי שהן מכוסות ע”י הז’קט של החליפה, ויכולות להיראות בקלות.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    3. מעוגנים בפשט הכתובים ('משנה הוראה' למילה 'ציצת'')

      בס”ד ג’ בטבת ע”ט

      דברי הריטב”א שהציצית משמשת כחותם המלך שעלינו להתגאות בו וכתזכורת למצוות – מעוגנים ב’משנה ההוראה’ של המילה ‘ציצת’ בתורה.

      הרשב”ם מפרש על הפסוק: ‘ועשו להם ציצת’ (טו,לח): ”כמו “ויקחני בציצת ראשי” (יחזקאל ח,ג), קבוצת פתילים תלויים כשער הראש’. ואילו על הפסוק: ‘והיה לכם לציצת’ (שם,לט) פירש הרשב”ם: ‘פתיל הציצית פתיל הציצית הזה יהיה לכם לראות שתראה אותו כמו “מציץ מן החרכים” (שיר השירים ב.ט)’.

      למילה ‘ציצת’ יש איפוא ‘משנה הוראה’ (מונח שטבע פרופ’ דוד ילין, במאמרו ‘לתורת המליצה התנכ”ית’, המצוטט ע”י הרב יששכר יעקבסון, נתיב בינה – עיונים בסידור התפילה, כרך א, עמ’253): (א) ציצית הראש. (ב) ראיה (כמו ‘מציץ’

      משנה הוראה זה מבטא את שני תפקידי הציצית, לפי הריטב”א: הן ‘ציץ’ הנועד לכבוד ולתפארת לנו כמשרתיו של מלך מלכי המלכים, והן סימן שעל ידי ראייתו התמידית נזכור את מצוות ה’!

      בברכה, ש”צ לוינגר

      אולי יש להבחין בין הגדיל בכללותו, הלבן, שעיקר ייעודו להזכיר לנו את חשיבותנו, לבין פתיל התכלת, שעיקר עניינו לראותו כדי לזכור את המצוות 0ואולי בעת הגלות שניטל מאיתנו פתיל התכלת שעליו בעיקר נאמר ‘וראיתם אתו’ – הקפידו פחות על ההיראות התמידית של הציצית, שהרי היא מחוסרת פתיל תכלת..

    4. 'מדיניות השטריימל': היה יהודי גם בצאתך!

      והערה נוספת לגבי הציצית והשטריימל –

      ההקפדה על הלבוש החסידי המסורתי, קיבלה משנה חשיבות עם פרוץ ה’השכלה’ שחרתה על דגלה: ‘היה אדם בצאתך ויהודי באהלך’. כנגד המשכיל שניסה להידמות בכל דרכיו לשכנו ‘האירופי הנאור’ – שמרו יהודים יראי ה’ בגאווה על סממני לבוש והופעה מסורתיים, ובכך שידרו, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, מסר חד-משמעי: ‘אני יהודי גאה’.

      חסידים (ו’ירושלמים’) עשו זאת ע”י הקפוטה והשטריימל וה’טלית-קטן’ הגדול שעל החולצה. בני ישיבות ליטא, ביטאו את ‘גאוות היחידה’ שלהם דווקא ע”י לבוש מודרני מוקפד, אך מתחת לז’קט בצבצו בגאווה הציציות, ו’בני עקיבא’ המירו את הקסקט ב’כיפה סרוגה’ שביטאה את גאוותם הדתית (ובעידודו של הרציה קוק זצ”ל – רבו ביניהם מוציאי הציצית. הרצי”ה עצמו לבש את הט”ק כמנהג ה’ירושלמים’ מעל חולצת ומתחת למעיל הארוךו.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  13. אורי אורי

    אתה טוען שאנחנו לא מפרשים הלכות לפי טעמיהן, ומביא דוגמא מקריאה בשבת לאור הנר. נראה לי שיש כאן הבחנה יסודית בין טעמי ההלכה לגדריהן, הרי ברור שאסור לקרוא לאור הנר שמא יטה, אלא שחכמים לא חילקו אלא קבעו את ההגדרה, שאין לקרוא לאור הנר וכבר מצאנו מפורש במנחות ק”ג. “כל מדת חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול; כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אין מטמא טומאת אוכלין; שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס”.
    וזו כוונת הגמ’ בבבא בתרא קנ”ט לגבי משה ואהרן שפסולים להעיד לחותנם משום “גזירת מלך”. והכוונה ברורה, כל אחד יכול לדמיין מה היה קורה אילו צדיקים היו נאמנים לקרוביהם. כל חסיד היה מביא את אדמו”רו…
    וזו הסיבה שהסברים לא משנים את ההלכה.

  14. מושיק

    לגבי נר חנוכה אתה צודק במאת האחוזים, אך קראתי כעת את מאמרך בנושא קטניות שם אני לא לגמרי מבין את ההשוואה לחשש מציאותי ואת השלילה הכה חד משמעית שמדובר במנהג, הרי חלב שאינו נאכל אחר בשר לפי חלק מהטעמים הוא שמא יתקע בשר בין שיניו, שאמנם זהו חשש מציאותי ועם זאת מוגדר כמנהג. אז נכון שבקטניות החשש אינו קיים היום אבל בזמנו היה זה חשש הלכתי שנהגו בו החמרה ולכן לכאורה כן מוגדר כמנהג ששייך בו המושג “בטל הטעם לא בטל התקנה” בניגוד לבור שנמצא באמצע הרחוב שזהו לא מנהג כי הוא חשש פרטי על כל אחד לפי רמת הזהירות שלו ובהלכה נהגו כך קהילה שלימה ורק לכן נחשב ל”ביטול תקנה”.

    1. mikyab מאת

      מנהג שמבוסס על טעם ברור כשהטעם בטל המנהג גם בטל. אולי מנהג על פי בי”ד שונה, אבל מדובר בבי”ד הגדול ואין זאת היום ולא בימיו הראשונים של מנהג הקטניות.
      העיקרון היסודי הוא שאין כאן גזירה ולא תקנה, כי באותו זמן לא היה גוף שהיה מוסמך לקבוע גזירה או תקנה. זה היה חשש שנהגו בו מסיבה מוגדרת כלשהי, ואין שום היגיון להמשיך בו כשהטעם בטל. בוודאי לא להיצמד לפלפולים שונים מה נכלל ומה לא נכלל בו (קטניות ירוקות, שמן קטניות וכו’).

השאר תגובה