מהי שירה: א. הצגת הבעיה (טור 107)

בס”ד

בשלושת הטורים האחרונים עסקתי בלימודי חסידות. בטוקבקים שמלווים אותם התפתח דיון בשאלת משמעותם של טקסטים, ולכן הקדשתי לזה את הטור האחרון. בטור הזה אנסה לסטות מהנושא לעניין משיק, ולהגדיר שירה מול פרוזה. אני אטען ששתי הסוגות הללו נבדלות זו מזו בעיקר במישור של משמעות ופרשנות, ולכן אחרי הבירור הזה יתאפשר לנו לחזור ולדון בשאלת התורות החסידיות, שכנראה נמצאות על הרצף שאשרטט כאן בין שירה לפרוזה.

מקורו של הדיון הזה בשיעור שנתבקשתי לתת בשבת שירה לפני כעשר שנים בבית כנסת בפתח תקווה. חשבתי לדבר קצת על המושג שירה בכלל, ובתוכו על השירה המקראית. כצעד ראשון פניתי לאנציקלופדיה העברית כדי לחפש הגדרות ואפיונים של שירה, ולתדהמתי גיליתי שאין שם ערך כזה. לו לא הייתי מכיר את מדעי החרתא הייתי חושב שדי מוזר שאנשים כה רבים עוסקים כל ימיהם בתחום אקדמי כלשהו ולא מנסים אפילו להציע לו הגדרה. חיפוש נוסף (אם כי לא מקיף) לא העלה בידי ניסיונות רציניים ושיטתיים לעשות זאת.[1]

עקב כך שינסתי אנוכי הקטן מותניי, וניסיתי להציע הגדרה כלשהי למושג הזה, ובסופו של דבר גם להסביר מדוע התורה קרויה שירה. הדברים הוצגו בניסוח ראשוני בשרשור שהעליתי לפני שנים לא מעטות בפורום עצור כאן חושבים (=עצכ”ח). מעבר להגדרת המושג העמום והמורכב הזה (שירה), מטרתי היתה גם להציע דרך שיטתית להגדיר ולנתח מושגים מורכבים בכלל (ובכך לתרום את תרומתי הצנועה לבני דודנו חסרי האונים ממדעי החרתא). עשיתי זאת בדרך של סדרת שיעורונים כתובים שכל אחד מהם עורר דיון שמאד נהניתי ממנו, וכל דיון כזה בא לידי ביטוי בשיעורונים הבאים. אני מודה כאן לכל בעלי הניקים היקרים ששיתפו פעולה והביאונו עד הלום (חלק מדבריהם יובאו כאן בהמשך).

כעת חשבתי להתקדם צעד אחד הלאה ולגבש כאן את התובנות הללו למסכת מסודרת יותר. אני מזמין את הקוראים ללוות אותי במשך כמה טורים בהמשכים שיעסקו בנושא זה ויציגו את התמונה כפי שאני רואה אותה. הטור הזה הוא הפותח, ואדון כאן בקושי למצוא הגדרה למושג כמו שירה. אני מקווה שתהיה לכם סבלנות לקרוא ולעקוב. למיטב שיפוטי המאמץ ישתלם הן לגופו של עניין והן במישור המתודולוגי הכללי.

פרולוג

אין טוב מתיאור הבעיה באמצעות המשפטים הבאים שפותחים את תיאור ספרו של זנדבנק, מזשיר, באתר הוצאת כתר:

מזשיר, צירוף הלקוח משיר של דוד אבידן, כשמו כן הוא: יש בו ניסיון לספר לקוראי השירה מה זה שיר. לכאורה סוגיה פשוטה; למעשה לא פשוטה כלל.

שוב ושוב שואלים עצמם חובבי השירה הנבוכים: מה נשתנה טקסט שקוראים לו שיר מכל טקסט אחר? האם יש בו מילים “פיוטיות” יותר? והאם יש בכלל מילים “פיוטיות” ו”לא פיוטיות”? האם די לו שייכתב בשורות קצרות כדי שיהיה שיר? או שיתאר שקיעת שמש ורודה וערגת אוהבים? ואם לא די באלה, אולי אין כלל הבדל מהותי בין טקסט הנקרא שיר לשאר טקסטים, וכל ההבדל טמון בגישת הקורא עצמו, בידיעה שלו שהוא קורא שיר? ומהי היא אותה תחבולה סגנונית שקוראים לה מטאפורה? והאם היא בכלל סגנונית? אולי מדובר בצורת חשיבה יותר מאשר בתופעה לשונית? ומהם אימז´ ודימוי וסמל, הנראים לקוראים דומים כל כך למטאפורה עד שאינם מבינים מדוע ראוי לציין אותם במונחים נפרדים? האם יש אפשרות למצוא איזה מכנה משותף לכל תכונותיו הצורניות של השיר – החרוז, המשקל, התקבולת? ומהם סוגי החרוז וכל השאר? ומהם סוגי השיר? ומהו היחס בין אמנות השיר לאמנות הציור? וכיצד מתייחס השיר לשירים אחרים?

כעת אנסה לפתח קצת יותר את הבעיות שמקשות על מציאת הגדרה מספקת לשירה.

פתיחת הדיון

פתחתי את הדיון בעצכ”ח בפסקה הבאה:

לקראת שבת ‘שירה’ הבאה עלינו לטובה, התחלתי להרהר מהי ההגדרה של שירה, לעומת פרוזה למשל, והאם יש קטגוריות נוספות על הציר הזה. לדוגמא, מזמורי תהילים נראים לי לא שייכים לפרוזה וגם לא לשירה. אז אולי מזמורים זו קטגוריה שלישית? אשמח אם מי מהציבור הק’ יביא מקורות שדנים בהגדרת השירה, במקרא ובכלל, ויציעו בעצמם הגדרות למושג. אני לא מניח שישנה הגדרה חדה לגמרי, אבל אפיונים ייחודיים יכולים בהחלט להועיל.

אחת התגובות הראשונות היתה של ידידי נדב שנרב, שכתב:

וואלה, נתתי על זה פעם שיעור נשים (סליחה על הביטוי) כאן ביישוב. נראה אם אני זוכר משהו. נדמה לי שפסלתי מראש כתיבה בחרוזים: זוהי המצאה מאד מאוחרת, מהמאה השביעית בערך. לפני כן לפי מה שהבנתי אף אחד לא כתב בחרוזים, ובודאי שאין כאלו דברים בתנ”ך. (אגב יש המייחסים לקליר את המצאת החרוז). אגב, למרבית התימהון יש קטע בכוזרי (!) שבו הוא אומר שחרוזים הם דבר מזיק, הפנית תשומת הלב לצד האסתטי, ושעדיף לכתוב ישר ולעניין מה שאתה רוצה. דווקא ריה”ל, גדול משוררי העברית, כותב כך (ואולי זו הוכחה לטבעו האפולוגטי של ספר הכוזרי, כי מדובר שם בטיעון שהערבית מתאימה יותר לחרוזים).

כעת אפשר לסגת למשקל, או פשוט לדבר על כתיבה בשורות קצרות ובשפה מרוממת או כזו המכילה צורות דקדוקיות יוצאות דופן (תמלאמו, כסמו וכו’). לחילופין ניתן לחשוב ששירה היא פשוט מה שלווה במוסיקה, כמו מרים ותופיה. עד כמה שאני זוכר  הסביר הרד”ק כי המלה “סלה” בתהלים פירושה הוא סימן מוסיקלי, משהו כמו פורטיסימו וכאלו, שאמר למזמר או למנצח לשנות את האוקטבה וכדומה.

אתם מבינים שהגדרות אלו לא עומדות במבחן הביקורת. כיום יש שירה ללא משקל ובוודאי ללא מוזיקה ולחן, וכמובן גם ללא חרוזים. אז מה נותר? מה בכל זאת מבחין שירה מפרוזה?

ה”הגדרה” הפוסטמודרנית

אני לא יכול להתאפק מלהביא כאן את תרומתו המופלאה של אחד המשתתפים שם (העונה לניק “מואדיב”,[2] שלקוח מתוך חולית כמובן), שכתב מיד אחרי הפתיחה שלי:

 

מהי שירה / ר’ מיכי

 

לִקְרַאת שַׁבָּת שִׁירָה

 הַבָּאָה עָלֵינוּ לְטוֹבָה

 הִתְחַלְתִּי לְהַרְהֵר

 מַהִי הַהַגְדָּרָה שֶׁל שִׁירָה

 לְעֻמַּת פְּרוֹזָה

לְמָשָׁל

 

וְהַאִם יֵשׁ קָטֵגוֹרְיוֹת נוֹסָפוֹת עַל הַצִּיר הַזֶּה.

לְדוּגְמָא

מִזְמוֹרֵי תְהִלִים נִרְאִים לִי

לֹא שַׁיָכִים

לִפְּרוֹזָה וְגָם

לֹא לְשִׁירָה.

אָז אוּלַי מִזְמוֹרִים זוּ

קָטֵגוֹרְיָה שְׁלִישִית?

אם אתם מכירים את מדורי הספרות והשירה בעתונות, אולי גם נתקלתם בשיר המצוטט לעיל. מצד שני, יכול להיות שקראתם אותו בפורמט אחר. שירה, זה מה שאנשים מחליטים שהוא שירה. ע”ע יצירות אמנות והאסלה של דושאן.

ואנוכי אפילו לא ידעתי שנחה עליי הרוח ואני בעצם כותב שיר… בהמשך השרשור שם נשאלה השאלה: מיהו המשורר שחיבר את ה”שיר” הזה? האם זה אני או מואדיב? או שמא המילים שלי והלחן (הוויזואלי) שלו? (תודו שמדובר ממש בלחן) האם בכלל נכון לראות את זה כשיר?

מסקנתו הבלתי נמנעת של מואדיב היתה ששירה היא מה שאנשים מחליטים שהוא שירה, והדוגמה המתבקשת היא כמובן האסלה של דושאן.

זו גם מסקנתו של גדעון עפרת בספרו מהי אמנות. אחרי שהוא שולל עשרות אפשרויות להגדיר אמנות (מתוך בחינה אנליטית די מרשימה של יצירות אמנות מוכרות שלא עומדות בקריטריונים השונים שהוא מציג), הוא מגיע למסקנה שאמנות היא מה שמוצג במוזיאון. זהו הלך המחשבה הפוסטמודרני, ששואל שאלות טובות ואז העצלות המחשבתית מביאה אותו לייאוש וניהיליזם, כלומר למסקנה שאי אפשר להגדיר מאומה ואין משמעות לשום דבר. מכאן כמובן קצרה הדרך למסקנה שכל מושג הוא שרירותי ותוצאה של נרטיבים ו/או מזימות, שהרי פשר עקבי לא ניתן לתת לו, ומכאן שכל אדם או קבוצה בכלל לא טוענים אלא מקדמים את האג’נדה שלהם. מי שרוצה לדחוף את הבלדות יגדיר שירה באופן אחד, ואחר שעניינו בשירה אקספרסיוניסטית יגדיר אותה אחרת. הוא הדין לפואמות, סונטות (כמו אלו של שייקספיר), מחזות (של הנ”ל), אפוסים היסטוריים בחרוזים ועוד ועוד. הכל אג’נדות ומזימות ואינטרסים. ומהי האמת? זו תהא נעדרת (ראה סוף סוטה: “וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת”), כלומר נעשית עדרים עדרים (ראה סנהדרין צז ע”א), ובלשון זמננו – נרטיבים נרטיבים.

מרסל דושאן עסק באמנות קונספטואלית, והאסלה שלו היא ביטוי לגיטימי לכך שהמושג אמנות הוא מורכב. זו דרכו של אמן לטפל בשאלות מופשטות, אבל זה כמובן לא קונסטרוקטיבי. תיאוריה לא תצא מכאן. אפשר לראות את האסלה שלו כסימן שאלה על הגדרת האמנות, ואולי גם מחאה/התרסה כנגד הגמוניה של ההגדרות המסורתיות שהיו שרירותיות במידה רבה. כל זה בסדר גמור מבחינתי. אבל עפרת בחר לראות אותה כסימן קריאה, כלומר כקביעה פוזיטיבית שאין הגדרה לאמנות. ההיפוך הזה של סימן השאלה לסימן קריאה הוא מאפיין פוסטמודרני מובהק.

“הייאוש נעשה יותר נוח”

בהתמודדות מול מושגים מורכבים אנחנו רגילים לטענה שחיפוש אחרי הגדרה הוא נאיבי ומודרניסטי (ר”ל). כיום אנחנו כבר מפוכחים יותר (=עצלנים, בתרגום חופשי), ויודעים שאין הגדרה לשום דבר. וכך אפשר לעשות הכל מהכל, ואין לאף אחד מונופול על כלום. כל מי שינסה להגדיר  משהו מיד ייתקן בתגובות מזלזלות שמצביעות על דוגמאות נגדיות (בלי להציע אלטרנטיבה כמובן). כך אנחנו מגיעים לכך שלחשוב שאתה יודע משהו זו התנשאות, ולטעון שמישהו אחר טועה זו בכלל רשעות בלתי לגיטימית. הגדרה ובהירות היא שאיפה נאיבית ומיושנת. המהדרין יוסיפו: לא הכל בחיים הוא לוגיקה. כך העצלות והייאוש הופכים לאידיאולוגיה השלטת, והחשיבה ובוודאי האמון בשכל הם בעצם כפירה בעיקר. במקום לומר לא מצאתי הגדרה כי המושג הזה מורכב מדיי ואני עצלן, מציעים את ה”הגדרה” שאמנות היא מה שמוצג במוזיאון. אם אפשר רצוי לתמוך את דבריך במחאה צדקנית: “מי שמך?!”, “וכי יש לך מונופול על ה_?!” (מלא את החסר)

אם הדבר מזכיר לכם את שאלותיו של מריו שהובאו בתחילת הטור הקודם (כמו גם כמה וכמה תגובות בשלושת הטורים האחרונים), זה לא מקרה כמובן. גם שם הטיחו בי שרק מה שאני מסכים לו הוא לגיטימי, ושאין לי מונופול על הגדרת לימוד ומשמעות, ושמדובר במושגים מורכבים שלא ניתנים להגדרה (עם דוגמאות נגדיות) וכו’ וכו’. וגם שם לא נעשה מאמץ להציע הגדרה אחרת לאלו שהצעתי. סימן השאלה הוא מטרת הדיון, והצגת סימני קריאה היא איבון שמרני, לוגיציזם בלתי אופנתי.

שאלת המשמעות של תורה חסידית ובכלל קשורה בטבורה להגדרת מושגים מורכבים. כשעוסקים במושגים מורכבים כגון משמעות של טקסט והגדרת שירה, לא סביר לצפות להגדרה חדה ברמה המתמטית, ואפילו לא לקריטריונים ברורים וחד משמעיים. מאידך, לא כדאי להתייאש ולייאש. למרות הקושי, בעבודה מסודרת ושיטתית ניתן בד”כ להציע הנהרה סבירה של מושגים מורכבים. לפחות צריך לנסות ולא להישאר בתהיות כאידיאולוגיה.

כשלעצמי, אני ממליץ בהחלט לאמץ את השאלות שמעלה הניתוח הפוסטמודרני, אבל לדחות בשתי ידיים את ה”תשובות”. תשובות מהסוג של האסלה של דושאן או ה”הגדרה” של גדעון עפרת הן מתיחת סימן השאלה (האם אין הגדרה לאמנות? האם כל מה שמוצג במוזיאון הוא אמנות?) והפיכתו לסימן קריאה (אין הגדרה לאמנות! אמנות היא מה שמוצג במוזיאון!). במקום לענות על השאלות מסתפקים בהצהרה שאין תשובה, ורצוי להציג זאת במשפט שמנוסח כאילו הוא כן מציע תשובה (ניהיליסטית). כמאמרו של מוהר”ח לוין זצוקלה”ה “הייאוש נעשה יותר נוח”. לדידי, השאלות אמורות להיות קטליזטור לחיפוש מאומץ יותר ויצירתי יותר של תשובות והמשגות, ולא הצדקה לייאוש הניהיליסטי כפי שמנשב מתוך התשובות הנ”ל.

שדרוג פוסטמודרני של שירי הנישא ברוח

כאן המקום להביא שדרוג פוסטמודרני של השיר דלעיל, שנעשה על ידי מי שעונה לניק “היללבןשחר”, שכותב כך:

מואדיב (אייקון לייק), אבל שבירת השורות שלך הגיונית מדי, זה צריך להראות בערך כך:

מהי שירה / ר’ מיכי

 

 

לִקְרַאת שַׁבָּת

שִׁירָה הַבָּאָה עָלֵינוּ

לְטוֹבָה. הִתְחַלְתִּי 

לְהַרְהֵר מַהִי הַהַגְדָּרָה שֶׁל 

שִׁירָה

לְעֻמַּת פְּרוֹזָה

 

לְמָשָׁל וְהַאִם יֵשׁ 

קָטֵגוֹרְיוֹת נוֹסָפוֹת עַל הַצִּיר הַזֶּה. לְדוּגְמָא

 מִזְמוֹרֵי תְהִלִים נִרְאִים לִי לֹא 

שַׁיָכִים לִפְּרוֹזָה וְגָם

 לֹא לְשִׁירָה.

אָז אוּלַי מִזְמוֹרִים זוׁ(בחולם!) קָטֵגוֹרְיָה

שְׁלִישִית?

 

הילל מסיים את הודעתו בהצהרה הבאה:

מעולם לא הצלחתי להבין את המשוררים ששוברים את שורותיהם במקומות הלא נכונים.

 

ולהגדרתך לשירה:

האסלה של דושאן נועדה לפרק את המשמעות של יצירות אומנות, ובאמת לטעון שכל דבר שעליו אנחנו מחליטים הוא יצירת אומנות. (ומאז עברו 90 שנה של קשקוש יצירתי אוונגרדי, שהפך את שבירת המוסכמות למוסכמה העיקרית) אבל אין זה נכון. מדריך הטלפונים או המפרט הטכני של המחשב שלי אינם שירה, גם אם נתעקש שהם כן.

האם לכל מושג צריכה להיות הגדרה: על זן, אחדות הניגודים והרשת של קוואיין

בקיצור, המצב בקקט. לכאורה המסקנה היא שאכן המושג הזה ריק. אין באמת הגדרה לשירה, והחיפוש אחריה הוא סתם עקשנות ליטאית. לכאורה צודקים מואדיב ועפרת. מאידך, כפי שרואים מסוף הודעתו הנ”ל של הילל, כשאנחנו עומדים מול שיר אנחנו חשים שיש דבר כזה, וכך גם כשאנחנו עומדים מול משהו שאינו שיר. אנחנו אפילו מצליחים לזהות שירים לא רע ברוב המקרים (אם כי השירה הפוסטמודרנית בהחלט מאתגרת אותנו במישור הזה). ומאידי אידך, אולי לא צריך להסיק שאין דבר כזה אבל בו בזמן גם לא נכון לחפש הגדרה. יש מושגים שאין לנו הגדרה עבורם, ועדיין אנחנו משתמשים בהם לא רע. משמעות לא בהכרח תלויה בקיומה של הגדרה.[3]

רוברט פירסיג, בספר הפולחן הידוע שלו זן ואמנות אחזקת האופנוע, עומד על כך שגיבורו פיידרוס, מרצה לרטוריקה וחיבור שמחפש באובססיביות הגדרה למושג איכות (של חיבור), לא מוצא אותו מפני שהחיפוש מונע על ידי טעות. הוא טוען שהיוונים דפקו לנו את המוח בכך שהטמיעו בנו את ההנחה שלכל מושג חייבת להיות הגדרה חדה, ושאם אין כזו אזי המושג ריק. המושג איכות אינו ניתן להגדרה אבל הוא קיים. גם אם אין לנו הגדרה ברורה ומומשגת, ברור שיש חיבורים איכותיים ויש שאינם כאלה. מי אמר שלכל דבר צריכה להיות הגדרה?!

אני בהחלט מקבל שלא לכל מושג יכולה וצריכה להיות הגדרה, ובפרט מושגי היסוד (אלו שבהם משתמשים כדי להגדיר מושגים אחרים). אם לכל מושג היתה הגדרה אזי בהכרח היינו נקלעים למעגליות, שהרי הגדרה ליניארית (קווית) לעולם מעמידה מושגים על מושגים יסודיים יותר. אלו שנמצאים בתחילת השרשרת, מעצם היותם כאלה, לא יכולים להיות מוגדרים על בסיס משהו שמחוצה להם.

אבל כן צריך, או לפחות כדאי, לעשות מאמץ להנהיר את המושגים הללו, גם אם לפעמים זה באמת נעשה בצורה מעגלית. כפי שכבר הראה קוואיין, ההבנה שלנו לא תמיד עובדת בצורה קווית. יש לנו רשת של מושגים שכל אחד מהם נותן משמעות לכל האחרים, והקישורים ביניהם מנהירים את כולם יחד.[4] ההבנה שלנו לגביהם נעשית בחזית רחבה על כולם יחד, ולא מהאחד לשני. הלוגיקה מאלצת אותנו לוותר על הגדרה קווית של כל המושגים, אבל מודל הרשת של קוואיין פותח לנו פתח לתקווה להתקדם ולהגיע לפחות להנהרה אם לא להגדרה.

אבל כעת מוטל עלינו לנסות ולהמשיג את רשת המושגים הזאת, ולא להסתפק בהצהרה שההבנה היא מעגלית ולא קווית. אמירה זו לכל היותר יכולה לעודד אותנו לעשות צעדים אינטלקטואליים בכיוון ההנהרה המעגלית. היא נותנת פתח לתקווה שאפשר להצליח (מה שהמודל הליניארי מדכא), אבל היא לא מחליפה אותם. הייאוש הוא מוצא קל מדיי, מפלטו של העצל. רודולף אוטו, בהקדמה למהדורה האנגלית של ספרו, הקדושה, אומר שאחדות הניגודים היא מפלטו של העצל. מי שמתעצל ולא מוכן לחפש הגדרה והנמקה טובה ולפתור בעיות אינטלקטואליות, מוצא לעצמו מפלט נוח בהצהרות על עומק, מורכבות ואחדות הניגודים (בתרגום לשפת החסידות: קפיצה לחלל הפנוי ואחיזה בקליפת עמלק תוך אמירת “לשם ייחוד” מתוך אהבת ישראל עצומה כדי לא לשקוע ח”ו לתוך נ’ ספירות דתוהו בבחינת מוחין דבינוניות). אמירות כאלה נשמעות עמוקות ויצירתיות מאד, אבל בעצם מהוות כסות לוואקום תוכני ולעצלות.

ארס פואטיקה

התחום שאמור לעסוק בהגדרת שירה הוא פואטיקה. במסגרת זאת נוהגים להגדיר סוגה כלשהי של שירים בשם ארס פואטיקה. אלו שירים רפלקסיביים שבהם המשוררים כותבים שירים שעוסקים בשירה, ביצירתה ובמהותה. רוב החומר שמצאתי ביחס להגדרת שירה הוא חומר ארס פואטי. אצל ביאליק יש לא מעט שירה ארס פואטית, ובין היתר מקובל לחשוב ששירו “לא זכיתי באור מן ההפקר” הוא כזה:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

 

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

 

 

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

השיר הזה לא עוסק בהגדרת שירה אלא בתהליך היצירה שלה (חציבתה מלבו, מסלעיו וצוריו של המשורר). אמנם ראיתי גם כמה הצעות שתולות את הגדרת המושג שירה בתהליך היצירה שלו: שיר הוא מה שנוצר בצורה שנוצרים שירים (להבדיל מסיפורת למשל), וכך נותר לנו רק לאפיין את תהליך היצירה, וזה מה שעשה ביאליק. תהליך זה מתואר כאן בצורה ארס פואטית, ולפי הצעה זו הוא מהווה בסיס להגדרת שירה. נדמה לי שגם אם נקבל את מה שיש כאן כהגדרה, זה לא נותן לנו כלי לאבחן ולזהות האם מה שעומד בפנינו הוא שיר או לא. בשביל זה צריך להיכנס למעמקי ליבו של המשורר/יוצר ולא ברור איך עושים זאת. אלו הגדרות לא קונסטרוקטיביות.

יש גם ניסיונות להגדיר ישירות את השירה עצמה (ולא רק את תהליכי היצירה שלה) בצורה ארס פואטית, אבל גם מהם לא ניוושע. כשמנסים לפתח הגדרה שיטתית קשה להיעזר באמירות כמו “שיר הוא כמו קצף גל על עננה שבונה לו עיר לבנה”, וכן על זו הדרך.

הגדרות של משוררים

יש ז’אנר אחר של טיפול בסוגיא הכאובה הזאת. והוא הגדרות (בפרוזה. לא שיריות, ולכן אין כאן ארס פואטיקה) שמציעים המשוררים עצמם. לכאורה מי מומחה גדול מהם לתאר ולאפיין את הז’אנר?! יבוא הנחתום ויעיד על עיסתו. בשרשור הנ”ל מביאה העונה לניק “ריב” מובאות מתחילת ספרו של לואיס אונטרמאייר, שמציגות כמה הגדרות שניתנו על ידי משוררים.

כך, למשל, וורדסוורת כותב:

השירה היא ביטוי רב-דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל …זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם תוך שלוה.

נו, שוין.

והנה דבריו של קולרידג’:

האובייקט העיקרי היאה ביותר למדע הוא קומוניקצית האמת; האובייקט העיקרי והיאה ביותר לשירה הוא קומוניקצית-התענוג… הייתי רוצה שמשוררנו הצעירים, הפקחים, יזכרו את הגדרות השירה והפרוזה שלי והם: פרוזה: מלים במיטב סדרן. שירה: מיטב המלים במיטב סדרן.

למשוררים אולי הגדרה כזאת עשויה להועיל, אבל אני הקטן לא נמנה עליהם. אני, ליטווק שכמותי, מחפש הגדרה קשיחה ומועילה יותר, או לפחות הנהרה.

כדי לאזן נעבור לאגף הנשי. המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון כותבת:

אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית, כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני ששירה היא זאת. אלו הן הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?

טוב, זה נשמע מבחן סובייקטיבי למדיי. אני לא בטוח שמנגנוני הטמפרטורה אצלי פועלים כמו אלו שלה. אז איך גם אני יכול לדעת את מה שדיקינסון יודעת?

אז אולי הרברט ריר יושיענו:

ההבדל בין שירה ופרוזה איננו ואף אינו יכול להיות לעולם הבדל פורמאלי בלבד… השירה היא ביטוי יוצר, הפרוזה ביטוי קונסטרוקטיבי.

הבנתם? אני לא ממש.

ובמקום אחר הוא מוסיף עוד אספקט:

השירה תלויה לא רק בצלילה ומשמעותה של המלה, אלא יתר מזה, בהדן הרוחני של המלים.

כאן דומני שכבר יש משהו (מי אמר שאין תועלת במשוררים?). נראה זאת בטורי ההמשך.

טוב, אז המשוררים לא ממש מועילים לנו כאן. הם כותבים שירה ולא חוקרים אותה,[5] וכנראה שאדם לא רואה נגעי עצמו. אולי כדאי שננסה את מזלנו אצל אלו הקשורים לפילוסופיה, למשל ז”פ סארטר שכותב:

בשביל הפרוזאיקן המלים הם אמצעי – כמין שמשה של חלון, להראות בעדן את העולם. בשביל המשורר המלים הן ראי, אספקלריה, שבתוכה נצוד העולם. המלה של השירה מייצגת את משמעות הדברים, בה בשעה שהפרוזה מבטאה אותה.

גם כאן יש תחושה של נגיעה, ועדיין תחושת השובע רחוקה מאתנו. עם הגדרות כאלה לא נגיע רחוק. אולי יש בהן סוג של אינטואיציות ראשוניות, אבל הגדרה והנהרה של ממש לא נצליח להוציא מהן.

סיכום ביניים

המושג שירה הוא חמקמק ביותר. אי אפשר לתלות אותו בחריזה או משקל, ובוודאי לא במנגינה. האם הקיטוע של פסקת הפתיחה שלי הוא באמת שיר? אם לא – למה לא? מה חסר בו? ואם הייתי מלחין אותו, האם אז הוא כן היה הופך לשיר? ואם הייתי משנה את המילים למילים גבוהות יותר, או כותב אותו בחריזה ומשקל? לא נראה סביר. לא כל כך קל להפוך קטע פרוזה יבשושי כמו זה שלי לשיר.

מחד, שיר אינו רק סיפור בצורת כתיבה שונה. מאידך, יש לא מעט שירים שדווקא כן נראים כאלה. יש כל כך הרבה סוגי טקסטים שהיינו רואים בהם שירה, ולא ברור שיש משותף ביניהם ומהו. יש מזמורים, בלדות, אפוסים בחרוזים, שירה מודרנית, שירי תהילה וניצחון, שירים עם חריזה ובלי חריזה, עם משקל ובלי משקל, עם מנגינה ובלי מנגינה. יש שירים שמתארים סיפור בצורה מעט שונה מפרוזה ויש שאין בהם עלילה או סיפור. יש אפילו תיאורים של סיפור אמתי, כמו חלקים משירת דבורה. האם שירת דבורה היא באמת שירה ולא רק פרוזה שנאמרת בפאתוס? ומה ההבדל בין סיפור אמתי לבדיוני?[6] ומה בין סיפור לבין ערך אנציקלופדי או ספר הוראות להפעלת מכונת כביסה? האם אלו קשורים להגדרת שירה?

אז עם מה נשארנו אחרי כל כאב הראש הזה? מה משותף לכל סוגי השירה, ומה מייחד את כולם מול הפרוזה? המורכבות והחמקמקות הזאת מביאה בקלות לייאוש שאת ביטוייו ראינו למעלה. הבאתי את המובאות הללו כדי להדגים את המורכבות של המושג שירה ואת הקושי להגדיר ולהנהיר אותו. אין פלא שבני דודנו העוסקים במדעי החרתא נואשו ממנו והותירו אותנו בלי מענה שיטתי. בטור הבא אתחיל להציע דרך להתקדם באופן שיטתי אל הגדרה/הנהרה של מושגים מורכבים בכלל ושירה בפרט.

[1] מצאתי בעיקר ספרון של המתרגם וחוקר הספרות שמעון זנדבנק, מזשיר. ראה עליו גם בהמשך.

[2] מורה או מחנך, בערבית.

[3] מי שנזכר בדיונים על החסידות בטורים הקודמים, ואפילו אולי חושב שיש סתירה במשנתי, זה כמובן שוב לא מקרה. אבל סבלנות, עוד נגיע בעז”ה לעניין זה.

[4] דומני שלא במקרה התיאור הזה מזכיר את אופן פעולת המוח האנושי (רשת נוירונים).

[5] ראה על ההבחנה הזאת במאמרי כאן.

[6] בדיון שם הביאה “ריב” את ההגדרה הבאה מאריסטו (“על אומנות הפיוט” ע’ 49-50):

ברור שאין זה מתפקידו של המשורר לספר את מה שהיה במציאות, אלא מה שעלול היה להיות, כלומר מה שאפשר היה להתרחש מתוך הסתברות או מתוך הכרח – שכן ההיסטוריון והמשורר נבדלים אחד מרעהו לא במה שזה מספר בלשון שקולה וזה לא בלשון שקולה, אלא בזאת הם  נבדלים, שאחד מספר את המקרים כמו שהיו, ואילו השני – כמו שעלולים להיות. ומשום כך פילוסופית היא השירה ונעלה מן ההיסטוריה, שכן מספרת השירה בעיקר את העניינים הכלליים, בעוד שההיסטוריה את העניינים הפרטיים.

ממש לא סביר בעיניי שההבדל בין פרוזה לשירה הוא על הציר של בידיון מול המציאות. יש שירים שמתארים מציאות (כמו חלק  משירת דבורה) ויש פרוזה שעוסקת בבידיון (כמעט כל הספרות היפה). דומני שבתקופתו של אריסטו הז’אנרים הללו כפי שאנחנו מכירים אותם כיום עוד לא היו קיימים.

67 מחשבות על “מהי שירה: א. הצגת הבעיה (טור 107)”

  1. אבידן אותו הזכרת כתב שיר שמילותיו הן בערך (או בדיוק): שיר הוא כל מה שאני מחליט שהוא שיר.

    באחד מהפוסטים הקודמים על יחס לנשים הפניתי אותך בתגובה לשירם של עלי מוהר ויוני רכטר בגובה העיניים ותגובתך היתה (בערך או בדיוק) שאין התייחסות ברורה בשיר למקומה של האשה (המסורתי מול המודרני).

    וזה נראה לי אחד המאפיינים של שיר. שיר טוב מצלם תמונה או רגע שמעוררים חשיבה/הרגשה (לא למידה) אצל קוראים רבים. השיר אינו אמור להביע שיפוט של תופעה לכיוון אחד. (וכך כמובן גם פרוזה אלא שהפרוזה אמורה ליצור דיון בין התייחסויות שונות ולהציג תמונה כוללת המתייחסת לכל הפרטים, ואילו השירה לא).

    העניין הוא שגם התנ”ך- בחלקו הסיפורי בוודאי אך לא רק בו- נכנס לתורת שיר בהקשר זה. למשל, כאשר ישנם תיאורים שונים של בריאת העולם או של סיום העימות בין חזקיהו לממלכת אשור, התנ”ך לא מתיימר להציג תמונה שתבהיר איך מתמודדים עם הפערים.

    ואכן נראה לי- ממספר התייחסויות שלך בכתב- שיחסך אל התנ”ך ואל דמויותיו הוא יחס מסוייג מסיבה זו.

    1. אני חושב שאולי זה מאפיין של שירים אבל לא מאפיין מהותי ובטח לא היסודי. שיר לפעמים לא מתאר מאומה, אפילו לא פן אחד מהנושא, אלא לכל היותר מעורר אצל הקורא תחושות/חוויות/תובנות. אבל נכון שעירור כזה אינו “למידה” (כפי שכתבת). זו אחת המטרות שלי בדיון הזה להנהיר את דבריי על החסידות.

    1. ראשית, זמן ואור אינם מושגים אלא אובייקטים פיסיקליים (גם הזמן לדעתי הוא כזה). לכן תפקידה של ההגדרה כאן לא דומה לתפקידה ביחס לשיר או מבנה ספרותי כלשהו. כשאתה עומד מול אור מובן לך מאליו שזה אור. כשאתה מודד זמן אתה יודע בדיוק מה אתה מודד.
      שנית, מושגי יסוד לעולם לא מוגדרים באופן קווי, כפי שכתבתי כאן. אבל האמירות עליהם בפיסיקה הן חד משמעיות וניתנות לבדיקה אמפירית. זה יוצר הנהרה שלהם, אמנם לא קווית אלא מעגלית.

    1. עיינתי שוב וראיתי שהדברים אינם כה חריפים. מחילה.
      במהדורה השנייה, עמוד 49 בהערה, ועמוד 437 הע’ 69 (ולפי מה שהבנתי, היית חייב להניח שלא כמוהו כדי להצדיק את טענותיך שם)

  2. אכן שנים לא מעטות.

    בינתיים נזכרתי במסייה ז’ורדן מ”גם הוא באצילים” של מולייר. כשהוא לומד על ההבדל בין פרוזה לבין שירה, הוא משתאה: “חיי נפשי! זה למעלה מארבעים שנה שאני מדבר פרוזה מבלי לדעת זאת כלל.”

    1. שלום עליכם.
      יש לדון האם הוא לא ידע שהוא מדבר פרוזה או שהוא ידע אלא שלא ידע שקוראים לזה פרוזה. אני חושב שההבחנה בין שתי האפשרויות לא חדה, יען כי מינוח בד”כ מסייע להבנת המושגים. ראה בעניין זה את הדיון המעניין שפתחתי בעצכ”ח: http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1083983&forum_id=1364

  3. יש כאן מוכנות להעניק מהכלים החזקים ביותר שלך: כח ההגדרה המקיפה, המנומקת והמדוייקת ככל האפשר של מושג. טוב עין הוא יבורך.

    אציע הגדרה לשיר. ואקדים: לכל מושג יש שני פנים עיקריים: החוויה שלו (הכרתנו אותו באופן אינטימי), וצורת ביטויו לחוץ (ב”שם” או “מונח”, בדך כלל, אבל ישנם מושגים שמתבטאים בצורות אחרות, כמו הרגשות).

    לדוגמא: ה”חום” מוכר לנו משני היבטיו אלו; כשחשנו אותו בחושינו ובו בזמן למדנו את שמה של החוויה הזו (ההורים העושים פרצוף מופחד או כאוב ואומרים “חם, אויש חם”), הפנמנו איך המושג הזה “מתראה” מבפנים ואיך הוא מתבטא לחוץ.
    זו דוגמא קלה, כי היא עוסקת במושג גס יחסית. אבל נדמה שהעיקרון נכון גם ביחס למושגים יותר מופשטים (למשל, המושג של ה”ימין והשמאל”, נרכש גם הוא בהדבקת מונח לחוויה).

    מטעם זה, למושגים יכולות להיות רמות שונות של דיוק ובהירות, לפי ההתאמה שבין החוויה לביטוי. ככל שהביטוי יותר ספציפי לחוויה מיוחדת כך המושג נעשה בהיר ומדויק, וככל שהביטוי משמש למכלול גדול של חוויות, או להיפך, שלחוויה אחת ניתנים כמה שמות וביטויים, נוצרת עמימות במושג.

    נדמה לי שהשירה משתמשת במושגים לא ברורים (בעיקר ע”י אסוסיאציות ודיסוסיאציות תמוהות) ובכך היא משאירה לקורא חלק ביצירה. הוא מתבקש לדייק את המושגים המוצגים בפניו (כלומר לייחד מונח נתון לחוויה יחידה), וכך להעניק לטקסט משמעות יותר קונקרטית בעיניו.
    כמובן, כל קורא יתרגם את המושגים כפי יכולותיו ורצונותיו, ואינו מן הנמנע שהשיר יובן בכמה וכמה אופנים ע”י קוראים שונים.

    1. אני חושב שהמאפיינים שהבאת הם ביטויים למשהו יסודי יותר שאבהיר בהמשך. באשר לעצם ההבחנה שלך, ראה באשכול בעצכ”ח שלינקקתי אליו בתגובתי להילל בן שחר כאן למעלה.

  4. בחיפוש הגדרה יש מורכבות שלא מספיק עמדת עליה. הגדרה היא מעין אכסיומה, הנחה כלשהיא, שאי אפשר להעמידה במבחן או לחלוק עליה, היא אינה תוצר של מהלך לוגי או בדיקות אמפיריות. בפרט ששירה היא נושא רוחני משהוא, על גבול “מדעי החארטה” וע”כ גם ציפייה להגדרה נהירה היא קצת מופרזת.
    אתה לדוג’ מסרב (ובצדק לדעתי) לקבל הגדרות “פוסטמודרניסטיות” לשירה, כדוגמת “מה שאני רואה בו שירה” וכד’, אך אין לך קושיא על הגדרה זו, אלא חולק אינטואיטיבית. ולכן כשאתה תגדיר (בפוסט הבעל”ט בס”ד ובלנ”ד) מה היא שירה אתה תתעלם מטקסטים רבים המוגדרים – בשפת העם – כשירה, ותטען שההמון טועה וכד’. בקיצור אין באמת מה לדון בהגדרות, אלא אם כן אתה שואל מה מכונה שירה בשפת הרחוב – ותשובה לזה כנראה לא תקבל.. הדבר היחיד שאני רואה בו אפשרות זה לשאול למה התורה/תנ”ך קורא שירה.
    בקיצור, פשוט יוצרים הגדרה ולא באמת מחוייבים לשום דבר, ותמיד אפשר לטעון שמה שנקרא היום שירה זו טעות עקב שטחיות וחוסר הבנה וכד’ (כמו שמושגים רבים משובשים כיום, ע”ע אלהים).

    אני הייתי מאפיין שירה (באופן אינטואיטיבי, כנ”ל) ע”י : א. שפה קצרה ומדוייקת (אלא אם המחבר מכר נפשו בנזיד מבנה השיר וחרוזיו וכד’, כביקורתו של ריה”ל בכוזרי על השירה הערבית) ב. רב המכוסה על הגלוי (בפרוזה המחבר מפרט ומסביר, ובשירה רק מראה כיוון, נוגע ואינו נוגע) ג. מתחבר עם א וב – הפרשנות בשירה היא רבת פנים, וייתכן אף שלכולם התכוון המשורר.
    מאפיינים אלו מתאימים בהחלט לזה שהתורה נקראה שירה.

    1. שלום יוחאי.
      קשה לי להתייחס לנבואות (מה אני עומד לעשות, ומה ודאי אומר). לכן אני מציע שנדחה את הדיון לאחרי הפוסטים הבאים ואז נדבר.
      נקודה חשובה אחת שהיא מהותית מאד לדיון ואני מתלבט האם להקדים אותה או להשאיר אותה לסוף היא שאלת ההגדרה. אתה טועה מאד בהבנת המושג הגדרה. בדבריך אתה מתייחס להגדרה מתמטית, שהיא שרירותית ונתונה לנו (כך מציגים אותה בד”כ. מיד אילון יעלה כאן וימחה בתוקף, במידה כלשהי של צדק). אבל אני מדבר על הגדרת מושגים שיש לגביה נכון ולא נכון. אם יש מושג שאנחנו משתמשים בו ומבינים אותו, ההגדרה שלו צריכה לקלוע למשמעות האמתית שלו. כאן הגדרה חשופה לביקורת ושיפוט של נכון ולא נכון.
      במובן הראשון (המתמטי), אתה יכול להגדיר מדינה דמוקרטית כמדינה שקרובה לים. זו זכותך כמובן, ואף אחד לא אמור להתווכח איתך כל עוד אתה עקבי.
      אבל במובן השני זו שטות, כי זה לא קולע למשמעות המושג מדינה דמוקרטית כפי שאנחנו משתמשים בו.
      אני מחפש הגדרה לשירה במובן השני. ואם אומר לאנשים שהם טועים (ואני לא חושב שאעשה זאת) זה יהיה רק במובן שהם טועים בהבנת עצמם, כלומר גם הם עצמם אמורים להודות בטעות אחרי שאסביר להם, ולהבין שאכן הם לא הגדירו נכון את המושג שבשימושם.
      מה שמוזר בעיניי הוא שאחרי שהסברת שהגדרה היא עניין שרירותי ואין לגביו נכון ולא נכון, אתה עצמך מציע הגדרה לשירה. למה לדעתך השפה הסובייקטיבית שלך מעניינת מישהו? בוודאי אם לא תטען על גבי ההגדרה הזאת מאומה (כמו שעושים במתמטיקה. אז ההגדרות מקבלות משמעות וחשיבות כי בונים עליהן משפטים). אם כוונתך היתה להגדיר למה התנ””ך קורא שירה, זה לא נראה לי מעניין כל כך, ולא מענייני כאן.
      באשר לעצם ההגדרה שלך, שכנראה התיימרה להיות מהסוג השני (ולכן היא מנטרלת את הביקורת הראשונה שלך), עוד לאלוה מילין. אגיע לזה בעז”ה.

  5. דיון מעניין ומחכים, תודה רבה!

    לדעתי ההבדל שבין שירה לפרוזה הוא הבדל משמעותי מאוד. פרוזה עוסקת בתכנים עצמם בגוף הדברים. בעוד שירה עוסקת בעצמה, כלומר אין מטרתה להעביר מסר כלשהו, אלא היא עצמה, וצורת המשפטים שלה המסר בעצמו.

    לאחרונה חשבתי על נושא דומה, ההבדל שבין ציור לקריקטטרה, או לשם מה בכלל צריך קריקטורה? התשובה הוא פשוטה (לבעלי חשיבה סנטתית), הציור עוסק בהעתקת המציאות (גם זה כוללני, אבל לצורך הדיון זה מספיק). בעוד קריקטורה עניינה בעצם העיוותים. האמן באמצעות היצירה שלו בנה מוסר השכל שעומד בעצם הציור. כמובן שניתן גם לקלוט מידע באמצעות הציור, אך סה עבר שלב שני.

    מה הרב אומר?

  6. דווקא נירלי שהשיר של הרב יצליח, בודאי במקום בו עושה זאת הדבר הזה:

    מזמין מונית עושה לי עוד סיבוב בבית
    בודק שלא שכחתי כלום
    הדרכון בכיס עוד שנייה כבר בשמיים
    אוי כמה שאני עכשיו מבסוט

    טיסה חמש שלוש שתיים חמש
    אני כבר מתרגש
    פתאום אליי נגשת
    היי שלום כיסא ליד חלון
    רוצה להתחלף בשקט מבקשת
    אני לא סגור
    אז בואי נתחלף בנתיים
    צוחק את מגניבה לי חיוך
    הטייס מכריז
    עוד שנייה כבר בשמיים
    תשימו חגורות בטיחות

    טיסה חמש…
    המטוס נוחת אנחנו עוד שלובי ידיים
    אוספים תמיזוודות אולי
    כבר תזמין מונית את מחייכת לשמיים
    אהבה כזאת בטוח לא טעות

    תשימו חגורות בטיחות

    1. גם השיר של הרב מורכב מאוסף משפטים בעלי משמעות. צריך לבחון גם את המקרה היותר קיצוני של אוסף מילים המשובצות במשפט ללא משמעות כלל, ויותר מזה גם לבחון אוסף של תנועות ועיצורים שלא מרכיבים אפי’ מילים בעלות משמעות.

  7. מקרה מבחן מעניין – יש תרגום עברי של האיליאדה והאודיסיאה לפרוזה (של ארואטי) ויש תרגומים שמשאירים את השירה. ההבדל הניכר הוא שהתרגומים השיריים שומרים על המשקל וארואטי לא, וזו בעצם גם הסיבה שארואטי עבר לפרוזה – הוא סבר שהשארת המשקל תוך כדי תרגום מדויק היא משימה קשה מדי. בכל זאת, נדמה לי שהקורא מרגיש שיש הבדל גדול בין שני התרגומים (גם אם יחלקו את השורות אצל ארואטי באופן כאילו שירי). כמובן שהתוכן זהה כך שלא הוא מה שעושה את ההבדל.

  8. “במדע מנסים לומר בצורה שתהיה מובנת לכולם, משהו שקודם לא היה ידוע לאף אחד. בשירה, זה בדיוק להפך” (פול דיראק)
    בחיפוש אחרי הנוסח של הציטוט הזה הגעתי לציטוט אחר על אותה שאלה
    The difference between the poet and the mathematician is that the poet tries to get his head into the heavens while the mathematician tries to get the heavens into his head.” ― G.K. Chesterton

    אם צריך להרחיב הכוונה בשתי האמירות היא ששירה אין מטרתה להעביר מידע אלא לחדד תחושות נלוות לתוכן (כמובן כעת צ”ע אם האמירות הללו שייכות לתחום הראשון או השני). חידוד התחושות נוצר ע”י ליווי של מוזיקה, חרוזים, מקצב, שיבוץ של ביטויים מוכרים או שימוש בביטויים מחוץ להקשר (שזה גובל בתחומים אחרים של טקסט אמנותי).

    1. אהבתי. אבל כמובן שאלו לא הגדרות קונסטרוקטיביות אלא לכל היותר מאפיינים.
      לגבי הפסקה השנייה שבדבריך אני בהחלט מסכים, וארחיב בטורים הלאה. אני חושב שבדיון הקצר עד כאן כבר עלו כמה ניסוחים ממש קרובים להצעתי, ואני שמח שלאנשים אחרים זה עולה קל יותר מאשר זה עלה אצלי. אבל כאמור אנסה לעשות זאת בהמשך בצורה יותר שיטתית ומסודרת (ולו רק בשביל הלקח המתודולוגי).

  9. מיכי שלום. המשך לתשובתך בעניין הגדרות, מה הופך הגדרה לנכונה או מוצלחת? שהיא משקפת נכונה את שפת העם? שאם היינו עורכים בחירות היא הייתה זוכה?
    אני לדוג’ לא רואה בכתבי הומרוס שירה אלא סיפור במשקל מסויים, אז תטען שאני טועה בגלל שבשפת בני האדם זה נקרא שירה?
    אולי אני פשוט לא תופס את המושג הגדרה כמוך, אם תוכל להבהירו אודה לך מאוד

    1. מה הופך הגדרה של מושג פיסי לנכונה? התאמתה למציאות. הוא הדין גם כאן. לפעמים שפת העם משקפת את המציאות ולפעמים העם טועה. אחת האינדיקציות היא שהעם עצמו יכול לפעמים להבין שטעה אחרי שהסבירו לו. אבל אני אענה על הכל בפירוט בטורים הבאים, וחבל להקדים את המאוחר.

    2. נראה לי שהשירה הכתובה היא משמשת כסימון לשירה מדוברת. וההבדל בין שירה מדוברת לבין סתם דיבור היא המוזיקה, ובעיקר הקצב. לכן בכתיבה של חרוזים, אין צורך לחילוק לשורות, כמו בהקדמת ראשונים לחומש וכדו’. אבל כשאין חרוזים, חייבים את השבירה בעין כדי לסמן שבירה בקצב הקריאה. 

      יוצא שהחילוק היא בין השפעות הפסיכולוגיות של שירה בפה לבין דיבור רגיל. 

      לכן מאסטר יודה הוא חצי משורר, וכן להבדיל הלל הזקן. וכל המשניות הם חלקי כזה, ולאומתם ההלכות של הרמב”ם. זה בפה מתחילתו וזה בכתב.

  10. תודה רבה על הנושא המעניין שהעלית בפוסט!

    אני מתכבד להציע גישה חלופית (אולי לא מקורית במיוחד…) להגדרה של מושגים בכלל.
    לדעתי הרעיון (שמקורו אולי במסורת האריסטוטלית) לפיו ישנן תכונות מהותיות שהופכות את המושג למה שהוא קצת עומד כאן בעוכרינו.
    ייתכן שמושגים מוגדרים באופן פלורליסטי קמעא.
    כלומר: ישנה ערמה גדולה מאוד של מאפיינים חלקם בעלי משקל מכריע יותר וחלקם פחות, חלקם קשורים זה לזה באופן ישיר וחלקן בעקיפין וגם כאשר רק חלק מהמאפיינים מתקיימים עדיין אפשר לראות בזה מופע כלשהו של המושג.
    למשל: ניטול דוגמה פשוטה יותר. אפילו למושג כמו כיסא קשה מאוד לתת הגדרה נוקשה. נראה שכל הגדרה שנציע תפספס חלק מהכיסאות. ישנם כיסאות בלי ארבע רגליים יש כיסאות שלא עשויים מעץ, יש כיסאות שלא מיועדים כלל לישיבה (אלא נוצרו לשם קישוט למשל) ויש כיסאות שכלל לא נוצרו באופן מלאכותי.
    האלטרנטיבה שאני מציע היא כזו. אם מתקיימת מסה קריטית של תכונות מתוך מאגר די גדול של תכונות (מתי המסה היא קריטית זו שאלה אחרת…) הרי שלפנינו כיסא. וכך, ייתכן שיהיו שני עצמים שקשה מאוד יהיה להראות את התכונות המשותפות שביניהם ובכל זאת נקרא לשניהם כיסאות.

    באותו אופן לגבי שירה. כל אחד מהמאפיינים הרבים שהוזכרו במאמר יכול להיות חלק מהמאגר הגדול של מאפייני שירה ולא בהכרח שיש קשר ישיר בין מאפיין למאפיין (אם כי בהכרח קיים קשר עקיף הם קשורים זה לזה דרך מאפיין שלישי).
    כך ייתכן שסיפור קצר הכתוב בשורות קצרות ומנוקדות נכנה שיר בעיקר בגלל צורתו החיצונית, ובה בעת טקסט אחר לחלוטין נכנה שירה בעיקר בגלל שנוהגים ללוות אותו בלחן או בגלל שמשמעותו עמומה ומרומזת או בגלל שכתב אותו משורר או בגלל אלף ואחד סיבות אחרות שלא תמיד יש ביניהן קשר ישיר.

    אה, ודבר אחרון חשוב: יכול להיות שהפתרון שאני מציע הוא הפתרון הקל, אולי זה אפילו נובע מ’עצלות מחשבתית’, אבל כל זה עדיין לא מוציא מכלל אפשרות שזה הפתרון הנכון. בקיצור, לעתים דווקא ההסברים הקלים והפשוטים יותר הם הנכונים…

    1. אני לגמרי מקבל את דבריך. אפילו ברפואה (ובוודאי בפסיכיאטריה) מקובל להציע מדדים כאלה למחלות שונות (אם מתקיימים שבעה מתוך עשרה תנאים). אבל בד”כ אלו לא הגדרות אלא אפיונים. גם ברפואה המדדים הללו לא מגדירים את המחלה אלא מהווים אינדיקציה לקיומה. בד”כ כשיש מושג בעל מובן, גם אם הוא מופיע בכמה צורות, יש מאחוריהן משמעות אחת. המורכבות בד”כ נמצאת במישור של ההופעות ולא בהגדרת המושג עצמו.
      לכן אי אפשר להגדיר שירה דרך: או שזה בלדה או אפוס או שיר לירי או מחזה שייקספירי. לא תוכל גם לומר ששירה הוא כל מה שמקוטע או חרוז או בעל משקל או עם מנגינה, במינונים שונים של המרכיבים הללו. אלו לא הגדרות של שירה. לכל היותר תוכל לומר שכל אלו הן הופעות של שירה, אבל זו לא הגדרת המושג. לכן ההנחה היא שמאחורי ההופעות הללו יש מושג שיש להגדירו.
      יש לדון האם זה תמיד נכון. למשל המושג דמוקרטיה מקובל לחשוב שיש לו כמה מאפיינים: הפרדת רשויות, זכויות אזרח, זכות הצבעה, חופש וכו’. אבל כאן לא מדובר בכמה צורות הופעה אלא בצירוף של כמה מאפיינים שמהווים יחד הגדרה של המושג. נכון שנהיה מוכנים להכיר במדינה כדמוקרטית גם אם חלק מהמאפיינים יופיעו במינון נמוך, כלומר יש משחק. אבל ההגדרה גם כאן לדעתי היא חדה למדיי.

  11. שלום הרב מיכאל
    כדאי לעיין בספריהם של קורותיו ואריה שיראו לגבי ההגדרות מקווה שתמצא שמה מענה באם יתאפשר לי אני אעלה לפה.
    שנית לגבי הפוסט מודרניזם. ברוך קורצווייל, ויקטור פרק ועוד חוקרים הסבירו שלאחר מלחמת העולם השנייה חל משבר גדול ככ שהזמן מתקשה לבטא את עצמו וממילא האמנות,הפילוסופיה (חוסר הבהירות של דרידה למשל ) הופכות להיות סתומות וחסרת פשר.
    אגב זו הייתה אחת הטענות המרכזיות של ב”ק, נגד זך ובני דורו. הוא טען כנגדם שאי אפשר ליצור אמנות לשם האמנות כיון שסופה להתרוקן מכל תוכן ולהשתעבד לחיצוניות. אגב אפשר לראות זאת בחוש השירה של אצ”ג, שלונסקי ואלתרמן הרבה יותר ברורה מזך ובני דורו.

  12. עוד שני מקרים מעניינים שחשבתי עליהם:

    1.
    יהושע יב. כאן יש לנו רשימת מכולת (טוב, לא מכולת, אבל רשימה) שקיבלה קיטוע לשורות והפכה לשירה (אלא אם נבין שהקיטוע באמת לא משקף שירה). אמנם גם אצל הומרוס יש רשימות (וידוע במיוחד קטלוג הספינות) אבל שם זה חלק מאפוס ולא קטע שירה עצמאי שכל כולו רשימה.
    דומני שהמחבר לא חמד לו לצון דוגמת מואדיב דלעיל, אלא שהוא באמת ראה בזה שירה. נראה לי שאפשר ללמוד מכאן על הסובייקטיביות של שירה, שבאותו זמן דבר כזה נחשב שירה, אבל לא צריך להרחיק עד ריקון התוכן שלפיו שירה הוא מה שאני מחליט. מסתבר שבני דורו של המחבר ראו בזה שירה כי זה עורר אצלם משהו. אם נגדיר שירה (גם) לפי מה שהיא מעוררת בקורא (נניח לצורך העניין הגדרה כמו קטע שמשתמש באמצעים סגנוניים כלשהם כדי לעורר רגשות עזים), ברור שההגדרה תהיה תלוית קורא, אבל זו עדיין הגדרה בעלת תוכן.

    2. שיר הלכות חנוכה של הרב קוק (ודומיו).
    כאן נראה לי שרוב הקוראים, אז כהיום, לא יראו בזה ממש שיר. הוא עושה שימוש באמצעים סגנוניים שנמצאים בשירה אבל הוא עצמו לא שיר. נראה שהמשוררים ממציאים כל מיני טכניקות שיעזרו להם לכתוב משהו שראוי להיקרא שירה, כך שהטכניקות האלה אכן הופכות להיות מאפיין חשוב של שירה ומשהו שתורם מאוד לשיריות, אבל אפשר לקחת את הטכניקות האלה גם לכתיבה של דברים אחרים, משהו שאפשר לקרוא לו ‘שיר על פי חיצוניותו’.

  13. יש בעיה להגדיר שירה לפי מטרת הכותב?
    לדוגמא טקסט שנכתב במטרה לעורר רגש אצל הקורא (לאפוקי מהבעת דעה או חידוש מידע).
    זו כנראה לא הגדרה מדויקת, אבל אני חושב שזה הכיוון.

  14. מאוד מודה.
    לא חשבתי על זה.
    אם אפשר אבקש אחרי הצגת דעתך שבוע הבא להתייחס לטקסט היפיפה של הרב קוק המופיעה כאן ממש מתחת לגף. “החסרון. .”
    זהו קטע יפיפה עם מילים נפלאות שבהחלט פורט על נימי ליבי כל פעם שאני רואה אותו.
    אך הוא לא שירה.
    לעומת זאת המילים ” בן אדם עלה למעלה עלה… וימצאו לך מיד” ( של ביני לנדאו) שכתב הראיה קוק הם בהחלט שירה.
    (לענד, כמובן שכל אחד ותחושותיו)
    מעניין האם בהגדרתך תוכל להבדיל בינהם?
    שוב תודה

  15. אהרן - ארספואטיקה חסידית

    אם המושג ארספואטיקה הוצג כאן, אולי יהיה בנותן טעם להביא כמה קטעים חסידיים שעוסקים ב’תורות’ החסידיות עצמן:

    מובא בחקל יצחק פ’ יתרו ‘אבא כך כתוב בתורה’:
    שמעתי מה שהיה אצל הרה”ק מהר”ם מפרימישלאן זי”ע שאמר בשולחנו תורה לפרש איזה פסוק באופן להמשיך ישועות וברכות לישראל, אכן פירושו בהפסוק היה בדוחק גדול, והיה שם מהמסובין תלמיד חכם אחד, והיה קשה לו למה לו להרה”ק הנ”ל לדחוק כ”כ בפירוש הפסוק מוטב לו להניח הפסוק כפשוטו, והוא יברך את ישראל בישועות וברכות כרצונו, ואזי הרגיש הרה”ק בזה, וענהו: איתא ביו”ד סימן ר”מ סעיף י”א, ראה אביו שאינו נוהג כשורה לא יאמר לו עברת על דברי תורה, אלא יאמר אבא כך כתוב בתורה והוא יבין, עיי”ש. ואז כיון שהבורא ית”ש הוא אבינו מלכינו, לא נכון לומר לו כלום, רק צריכין לפרש הברכות בתוך הפסוק שבתורה, ואח”כ לומר אבא כך כתוב בתורה.

    נועם אלימלך במדבר פרשת מטות:
    בדרך אחר וידבר משה אל ראשי המטות כו’ זה הדבר אשר צוה ד’ (ל, ב): על פי דאיתא בגמרא (עי’ ספרי מטות פ”ב) כל הנביאים נתנבאו בכה נוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר. ולהבין הפרש שביניהם ומה נפקא מינה באיזה הלשון שניבאו* ונראה, כי דרך הצדיק הגדול אשר רוח אלקים דבר בו בגודל קדושתו* אז השומע דבריו נדמה לו שכדבריו הקדושים כן כתוב בתורה הקדושה ומוציא פסוקים המסייעים לדברי הצדיק והוא אומר על דברי הצדיק זה הדבר אשר צוה ד’, פירוש אלו דברים שהצדיק הם הדברים הנאמרים מפי ד’: ויש שאר צדיקים אשר אינם במדרגתם כל כך שיהיו כל השומעים נדמים בעיניהם כאלו כתובים בתורה אלא שמעידים על דבריהם שהם דברי יושר ואמת ודברי אלקים חיים אבל אינו מוצאי’ אותם כתובים בתורה* וזהו כל הנביאים מתנבאים בכה: פירוש שהיו מעידין על דבריהם לאמר כה ראוי ונכון* נוסף עליהם משה שהתנבא בלשון זה הדבר, פירוש שהיו אומרים על דבריו זה הדבר אשר צוה ד’, פירוש שרוח אלקים כל כך דבר בו עד שהיו מעידים הכל שדבריו דברי תורה והמה בכתובים* וזהו וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר, פירוש כנ”ל שיאמרו תורה כך בדביקות לבני ישראל לאמר זה הדבר* פירוש שיאמרו בני ישראל על דבריהם זה הדבר אשר צוה ד’ והבן* (אגב, הכוכביות במקור, יש עיסוק משעשע סביב הנושא, ואכמ”ל).

    דגל מחנה אפרים במדבר פרשת חקת (הוא מדבר בעיקר על רמז בגימטריה):
    עוד ירמוז על כן יאמרו המושלים בואו חשבון, דהנה לפעמים כתוב בכוונות איזה סוד בגימטריא וכשאינו עולה התיבה להמספר ההוא אזי כתוב עם הכולל ולפעמים עם האותיות וצריך להבין זה, אך לפי עניות דעתי נראה שהוא על דרך שאומרים משל, ולמה הוא כי האומר הוא מבין שאי אפשר להם שיבינו אותו הדבר כך, כי אם שיבין להם בדבר שרגילים בו ומתוכו יעמדו על הדבר ויכנס בלבם, כן הוא הדבר הזה שבאמת האר”י ז”ל וכן כל הצדיקים שבדור הפותחים פתח בתורה הקדושה להבין איזה דבר ואומרים גימטריא על זה הם הבינו ברוח קדשם שורש הדבר ההוא שיש באותו הדבר סוד ההוא אך להלביש הדבר לפני השומעים צריך שיאמר בענין גימטריא לכך אומר תמיד לפי מה שהוא עולה או עם התיבות והנקודות כדי להלביש הדברים שיוכלו להבינם שמרומז בו סוד זה, וזה יש לומר שמרומז בפסוק כי כן הוא מספר סוד והוא שאמר על כן היינו על איזה סוד כשרוצים אנשי השם לגלות, יאמרו המושלים היינו אותם הדורשים התורה בבחינת משל כנ”ל, בואו חשבון רצה לומר שמביאים אותו אל חשבון וגימטריא כדי להבינם סוד הדבר ההוא איך שמרומז בו זה הסוד אבל באמת הם הבינו זה מהאור של הדבר עצמו שמאיר להם ה’ ברוך הוא בחסדו הגדול להבין שיש באותו דבר סוד ההוא והמשכיל יבין:

    עוד וורט ששמעתי, וחיפשתי מקורו ולע”ע לא מצאתי:
    הרבי מקוצק פירש: כי תצא למלחמה על אויבך, כאשר אתה נלחם נגד היצה”ר, ונתנו ה’ אלוקיך בידיך, התורה מסורה בידך כדי שתפרשנה כרצונך בכל דרך. אבל ב’מלחמת הרשות’, כאשר אין תועלת רוחנית מהוורט, הכתוב מדבר’, צריך הוורט להיות ‘כתוב בתורה’, ולא מוכנס ע”י ‘שיך לעפיל’… (כף נעליים, ביטוי אידישאי ל’תורה’ שמתיישבת רק בדוחק)

    עוד ‘סיפור’ שניסיתי לברר פרטיו המדוייקים, ולע”ע לא מצאתי:
    תלמיד של התולדות אדם מביאלה נפגש עם ר’ יחזקאל אברמסקי. ביקשו ר”י שיאמר תורה מרבו, אבל שהתורה תהיה תורה אמיתית, ולא ‘חסידישע תורה’. החסיד חמד לצון, ואמר לו: כתוב בפסוק: בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין. ןהכוונה, בזכות מה זכה יוסף ל’חן’? בזכות ששמר על עיניו. חייך ר”י והוכיחו, הלא אמרתי לך לומר תורה רצינית? א”ל אותו חסיד: הלוא תורה זו כתובה במדרש! החוויר ר”י, וחלשה דעתו מאוד שזלזל בדבר שכתוב במדרש.

    עוד קטע מעניין שכבר הבאתי לעיל מהחתם סופר מסכת שבת דף קמ עמוד ב
    וע”ד הלצה ע”פ מה שנראה לי שנולד לן זה מנהג לחדש חידושים יותר מדאי וכל אחד בונה במה לעצמו זה בכה וזה בכה. אפשר לחפש לן זכות שגזרו כן גאוני קדמונינו ז”ל שראו שכחה שגוברת בעו”ה בעולם וא”א לאוקמא גירסא. אכן ע”י החידושים בכל דף ועמוד עי”ז זוכר הכל, ומילתא דתמיה מידכר דכירא, והנסיון מעיד לנו ע”ז ויודע אני בעצמי, וא”כ אף אם החידוש אינו נכון כ”כ מ”מ מועיל לשכחה כנ”ל. ואפשר שזהו פי’ הש”ס ”אנן כאצבע בבירא לשכחה” ומוסיף אידך ”ואנן כאצבע בקירא לסברא”, שלכאורה אין זה מענין הראשון. אכן לפי הנ”ל א”ש, שבתחלה הי’ כאצבע בבירא לשכחה, מ”מ הי’ אפשר להועיל ע”י חידושים, אבל עכשיו אנן כאצבע בקירא לסברא ג”כ, ומה לעשות עוד. וידוע ששמן זית מחזיר תלמודו של עי”ן שנים כמבואר סוף הוריות ע”ש, הא קאמר האי בר בי רב דלית לי’ מישחא – היינו זכרון הנקרא ע”ש שמן זית, נימשי במים דחריצי, בתורת החריצים הידועים בזה”ז חרוץ ושנון – ודו”ק:

    1. יש לי המון להעיר על הקטעים הללו, ובפרט שאם החסידות אינה מועילה ולא מלמדת אז כך גם ארס חסידות, שהרי היא עצמה נאמרת בדרך של חסידות. אבל כאן דווקא יש כמה טענות ששוות התייחסות, ואכמ”ל.

  16. בס”ד ד’ בטבת ע”ח

    פרופ’ רון קליימן, מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן, עומד (במאמרו ‘על התורה כשירה’, הדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן, גליון 152 ב’, שבת שמחת תורה תשנ”ז) על דרשתו של רבה: אע”פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה – מצווה לכתוב משלו, שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה’ (סנהדרין כא,ב)., שממנה עולה שכל התורה נתפסת כשירה.

    הוא מציע שני מאפיינים של שירה המצויים בתורה:

    (א)
    ‘הדיבור הוא מונוטוני, חד-גוני. השירה לעומת זאת היא רב-גונית ובנוייה על שינוי מתמיד בטונים. תפארת השירה בסולמות העולים ויורדים בה. כל יופיה ביציאה שיש בה מן השגרה, מן הצלילים המונוטוניים החולפים תדיר על אזנינו.

    ואכן כך טבעו של עולם, שאין האדם עשוי לשיר במרוצת שגרת היומיום. השירה בוקעת ועולה דווקא בזמנים מיוחדים, בעת מאורעות מרגשים או משמחים, עת מתרומם האדם מעל השגרה… התורה נקראת איפוא שירה, על שום מסגולתה וכוחה לרומם את האדם מתוך עולם החומר, עולם מוגבל ואפרורי, אלמעולם הרוח, עולם אינסופי, עולם של חירות מכבלי היצר וההרגל’.

    (ב)
    ‘עוד נבדלת השירה מן הדיבור, שהדיבור הינו אוסף של מילים קטועות, פרודות אלו מאלו, ואילו דרך השירה שהיא זורמת ומחברת את המילים לחטיבה אחת. יתר על כן, דיבור לעולם יישמע מפי אדם בודד.. “תרי קלי לא משתמעי”… לעומת זאת בשירה -מככל שיותר קולות שרים יחדיו בהרמוניה – כן גדל יופיה וחינה של השירה…

    דומה כי קיימת זיקה הדוקה בין ראיית השירה כהרמוניה לבין היותה מבטאת שבח והודייה. רק כאשר מגיעים להשגה כי כל המאורעות והפרטים בעולם מתחברים יחד בשירה הרמונית אחת… זוהי סגולתה המיוחדת של תורת ישראל, שכל מצוותיה, על כלליהן פרטיהן ודקדוקיהן – כולן מפי א-ל אחדניתנו. זאת ועוד, כי גם כל מאורעות הטבע וההיסטוריה מונהגיםנע”י הבורא בכוונת מכוון, ושלובים זה בזה במעין שירה הרמונית אחת.’.

    והוא חותם בדברי רבי יחיאל מיכל עפשטיין בעל ‘ערוך השלחן’ (בהקדמתו לחו”מ) הרואה את ההרמוניה אף בריבוי הדיעות והמחלוקות: ‘וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים, באמת למבין דבר לאשורו דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה.. ואדרבא,זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות’…’.

    ***

    נראה שהתורה נקראת ‘שירה’ ביוצרה הרמוניה באדם עצמו וביחסיו עם העולם והחברה. באיזון הנכון שהתורה יוצרת בין הצרכים והערכים המשלימים זה את זה, כשכל אחד ואחד וכל ערך וערך, מקבל בתורה (שהיא כדברי מהר”ל ‘סדר העולם’) את המקום והמינון הראוי – הופך העולם מסערה של קנאה ותחרות לעולם אחדותי-הרמוני.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. לא קראתי את המאמר, אבל הציטוטים מתוכו שמובאים כאן ממש לא מרשימים ואיני מסכים להם כלל ועיקר. וכי אין שירה קרועה, סוערת וחבוטה? האם יש רק שירה מרוממת? ולאידך גיסא, וכי אין טקסט פרוזה מרומם? (קראת פעם את נאומו של מ”ל קינג? או שמא גם הוא שירה?) איזה סדר והרמוניה מופלאה יש בשירתה של יונה וולך? ואולי זו לא שירה? האם משנתו של קאנט לא מביאה סדר והרמוניה שלמים יותר למחשבה שלנו? כל זה נראה לי לכל היותר וורטים לשבע ברכות או בבר מצווה ולא טענה רצינית.

    2. בס”ד עש”ק ויגש אליו יהודה תשע”ח

      לרמד”א – שלום רב,

      הפירוש המילולי של ‘קאנט’ היא ‘שירה’, וכן שמו הלטיני של שיר השירים ‘קאנט קאנטיקורום’, ברם התורה, בהיותה תורה אלקית, עושה את זה ביתר עומק וביתר יסודיות. יצירות תרבות גדולות מחדדות רגשות וערכים שונים, ובכך הן יכולות להיות לכלי עזר המכשיר את הלב להבנה עמוקה של איזון השלם המופיע בתורה, ‘שהיא כדברי מהר”ל סדר העולם’.

      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

    3. אהרן - התורה קרויה שירה? לשצ''ל

      רק הערה קטנה, לשצ”ל:
      ע”פ הפשט הציווי ‘ועתה כתבו לכם את השירה’ אינו עולה על כתיבת כל התורה, אלא על כתיבת שירת האזינו. כך שע”פ הפשט אין התורה ‘שירה’ (כפי שכתבו הפשטנים שם עה”ת).

      וגם ע”פ הדרש, אין הכרח לומר שהתורה נקראת שירה, תלוי איך מבינים את הדרש הזה, הנה ציטוט מתוך ההערות שבתורה תמימה (לר”ב עפשטיין בן ה’ערוך השולחן’):

      תורה תמימה הערות דברים פרק לא הערה כו
      והנה אינו מבואר איפה מרומז חיוב כתיבת כל התורה בלשון את השירה, אשר לפי הפשטות קאי על שירת האזינו, והרמב”ם בפ”ז ה”ב מס”ת כתב וז”ל, מ”ע על כל איש ואיש לכתוב ס”ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו. שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, עכ”ל. והנה מש”כ לפי שאין כותבין פרשיות אין ספק שבא להוציא בזה שלא נפרש דכונת הכתוב לכתוב רק את שירת האזינו ותו לא, על זה אומר דא”א לפרש כן, משום דאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות וא”כ איך יכתוב פרשת האזינו לבד, וכן פרשו המפרשים בדעתו, ועיין בטור יו”ד סי’ ע”ר.

    4. וכידוע האריך בזה בשאג”א.
      ובכל זאת, איני מסכים לטענת התו”ת שהבאת. אם התורה רצתה שנכתוב את כל התורה למה לא ציוותה לכתוב את התורה אלא את השירה. לכן גם לשיטה זו נדמה לי שהתורה קרויה שירה או לפחות מתבטאת הכי טוב בדרך של שירה. אמנם יש לדחות שבאמת רצו שנכתוב רק את השירה, וכתיבת התורה היא רק מכוח אילוץ.
      אגב, אם תבדוק את הפרשה כולה שם תראה שהמילים תורה ושירה כמעט מתחלפות בפסוקים:
      (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
      (כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי:
      (כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:
      (כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
      (כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ:
      (כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:
      (כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לֵאמֹר:
      (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:
      (כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה’ וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:
      (כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:
      (כט) כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:
      (ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם: פ

      כך למשל משה כותב את התורה (כב) ומכלה לכתוב את השירה (כד).

      על דרך דרוש הייתי אומר שהוא כתב את השירה וכדי שלא תהיה כתיבה פרשיות פרשיות השלים וכתב את התורה.
      (זה למהדורה הבאה של קדושת לוי… 🙂 )

    5. אהרן - התורה קרויה שירה?

      א’, זו אינה פרשנות של התו”ת, אלא ציטוט שלו מהרמב”ם, לא? וגם בתורת חיים פי’ כן (והנצי”ב במרומי שדה ובהעמק דבר האריך לתמוה על הרמב”ם ופי’ בעניין אחר). אז הרב שולל את דברי הרמב”ם.

      ולגופו של עניין, אני יודע שמקובל לפרש כי התורה קרויה שירה. רק רציתי לומר, שמאמר שמנסה למצוא את גדר ה’שירה’, לא ראוי שיתבסס על אמירה הלכתית-דרשנית אחת, שקראה לתורה שירה לצורך מסויים. זה לא מייצג.

      ב’, ממש לא הבנתי מדוע קבעת כי המושגים תורה ושירה מתחלפים. פסוק כ”ב ופסוק כ”ד אינם מתייחסים לאותו טקסט!
      פס’ כ”ב מתקשר לפס’ י”ט ומצווה על לימודו שינונו וכתיבתו של שירת העדות, שמנבאת מה יקרה אם הברית תופר. המושג שירה מכוון לפרשת האזינו בלבד (ז”ל הרמב”ן: על דרך הפשט, למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה… וטעם השירה הזאת – השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו. ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה).

      פס’ כ”ד מתקשר לפס’ ט – י’ שלא הבאת כאן, שמדבר על כתיבת התורה שתוקרא במעמד הקהל, כלומר טקסט אחר, וארוך יותר משירת האזינו. הנה: וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֘ אֶת־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת־אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְקֹוָ֑ק וְאֶל־כָּל־זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת…

      אני ממש לא מבין מדוע טענת שהמושגים מתחלפים.

    6. התו”ת מפרש את הרמב”ם פירוש לא הכרחי. כפי שכתבתי, השאלה היא האם כוונת התורה היתה שנכתוב את התורה אלא שכתבה את השירה וסמכה על כך שלא נכתוב פרשיות פרשיות וממילא נכתוב את כל התורה, או שמא כוונתה היתה שנכתוב את השירה וכתיבת התורה היא רק מתוך האילוץ. ככל הזכור לי, השאג”א מעלה את שתי האפשרויות הללו. התו”ת פירש שהכוונה היא לכתוב את כל התורה, כאופן א. ומכאן שהתורה בחרה להורות לנו לכתוב את התורה בלשון של כתיבת שירה. ולכן גם אם השירה היא האזינו, עדיין צ”ע למה התורה לא הורתה לכתוב את התורה כולה. סביר שזה מפני שהיא רואה בשירה משהו מהותי לתורה כולה, ואולי אף קראה לתורה עצמה שירה.
      הערתי בדבריי שבפסוק כב וכ”ד מדובר על כתיבת השירה ומיד אח”כ סיום כתיבת התורה. הערבוב הזה מרמז שתורה קרויה שירה, ולדעתי מכאן לקחו את הפירוש הזה. ובלי הרמב”ם הרי פשט חז”ל שהבינו שהתורה קרויה שירה בלי שום קשר לכתיבת פרשיות פרשיות (וכבר הקשו על כך ממזוזה ותפילין. ובפשטות במקום שהתורה עצמה מורה לכתוב פרשיה אין איסור בזה. ומכאן שוב שהמשמעות של שירה כאן היא התורה כולה).

    7. בס”ד ח’ בטבת ע”ח

      לאהרן – שלום רב,

      אכן פשוטו של מקרא הוא כדברי הרמב”ן שהשירה היא שירת ה’האזינו’, כדבריו: ‘וטעם “השירה הזאת” – השירה אשר אגיד לך עתה, והיא “האזינו”, ויקראוה שירה כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה’. זו ההגדרה הבסיסית של שירה.

      אך דרשתו ההלכתית של רבה, הקובעת כי אמירת התורה ‘ועתה כתבו לכם את השירה הזאת’ כוללת מצווה לכתוב את כל התורה, אומרת גם לפירושו של הרמב”ם שהבאת שהשירה אינה יכולה להיכתב לעצמה אלא כחלק מהתורה השלימה, והאומר ‘אין לי אלא שירה – גם שירה אין לו’. התורה אינה שלימה ללא חיבורה אל השירה, והשירה אינה שלימה ללא חיבורה אל התורה.

      מכאן נסללת הדרך להסבר שהציע פרופ’ רון קליימן, שהתורה כולה, יש בה בחינה של שירה, הן בהיותה מרוממת את האדם, והן בהיותה מביאה להרמוניה, הן בנפשו של אדם והן בעולם ובחברה..

      יש לציין, שיש מידה של ניגוד, בין שתי ההגדרות של פרופ’ קליימן. וכפי שהעיר רמד”א, ביטוי עוצמתי של רגש, כרוך בסערה של הנפש, סערה המנוגדת לאיזון ההרמוני.

      ברם בשירה שבמקרא רואים אנחנו תהליך המוביל מהסערה אל ההרמוניה. וכך בשירת הים יש ביטוי לרגעים הקשים בהם עומדים ישראל מול אוייב חזק האומר ‘ארדף אשיג אחלק שלל תמלאמו ידי אריק חרבי תורישמו ידי’, אך השירה מובילה את השרים אל הישועה המיידית ואל התקווה העתידית ‘תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה’ מקדש ה’ כוננו ידיך’, וכן בשאר השירות, שתחילתן ייסורים וסופן צפייה לישועה.

      זו דרכה של שירת אמונה, שגם בשעת ייסורים וחיבוטי נפש – קיימת אמונה ותקווה לישועה, וגם בעתות השמחה עולה זכרון המרירות שבדרך., ובעצם כל התורה יוצרת באדם תהליך של התקדמות אופטימית אל מצב שלם וטוב יותר.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      והערה לגבי ההרמוניה של קאנט (לרמד”א) –

      רמזתי בקצרה בתגובתי בערב שבת, שיצירות תרבות גדולות מחדדות ערכים. קאנט חידד מאד את השאיפה לאובייקטיביות והמחוייבות לאמת. אך הפריז בכך עד כדי שלילת המעורבות הרגשית בתהליך ההחלטה. ושלא לדבר על הקביעה שאסור לשנות מהאמת גם במקום פיקוח נפש. העצמת ערך האמת – יש כאן; איזון הרמוני – לא.

      איזון הרמוני אני מוצא דווקא בהדרכתו של בן זמנו של קאנט, האדמו”ר ואיש ההלכה רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, שמחד מעצים את חשיבות הרגש בעשיית המצוות, בלשונו הציורית: ‘הדלקה עושה מצווה’, ומאידך אינו מזניח את ערכו של הדקדוק ההלכתי המעשי, ‘הנחה עושה מצווה’.

    8. רבי יוחנן מלמדנו: ‘הקורא בלא בלא נעימה ושונה בלא זמרה – עליהם הכתוב אומר: ואני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בם’ (מגילה לב).

      יהי אשר יהיה ביאור דבריו של רבי יוחנן, יש כאן אמירה ברורה שכל התורה כולה צריכה להיקרא בנעימה ולהילמד בזמרה, ומבלעדי פס הקול המוזיקלי, חסר משהו בהבנת התורה ובחיבורה לנפש האדם. בזאת יש בכל התורה ממאפייני השירה במשמעה הפשוט.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    9. בס”ד ט’ בטבת ע”ח

      הוראת התורה לכתוב את השירה – במשמעה המצומצם: שירת האזינו; ובמשמעה הרחבה: התורה כולה – נועדה ללמדה את בני ישראל ‘שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל…… וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו…’ (דברים לא,יט-כא).

      בשל המיקצב, הניגון והסגנון הייחודי – נחרתים דברי השיר בלב השומע ונזכרים לזמן רב, הרבה מעבר ליכולת הזכירה של דברי פרוזה, וכתיאורה של נעמי שמר בשירה ‘שיר נולד’: והוא יהיה כמו דלקת בגרון, משום שעד יומכם האחרון, תזמזמו אותו ותזייפו אותו, עד ששפתותיכם תבלינה מלומר: די די די די’.

      ומתכליתה של השירה להיות לעד בבני ישראל, למדו בגמרא נדרים לח,א:, כהסברו של רש”ר הירש (דברים לא,יט) ‘ שמצוות “כתבו לכם את השירה הזאת”, איננה דנה רק בעצם השירה, אלא היא מורה לכתוב את כל התורה כולה… שכן כביאור הר”ן שם: “ואי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא איכא?”. השירה מביאה רק לידי התודעה הכללית שמילוי התפקיד שניתן לנו מאת ה’ קובע את גורלנו לטוב ולמוטב, אולם עצם התפקיד הזה נלמד רק על ידי ידיעת התורה כולה’.

      בהמשך (לא,כב) מבאר רש”ר הירש, שכשם שלא די בשירה ללא תורה – כך לא די בתורה ללא שירה’: ‘ואין די בטיפוח ידיעת המצוות והבנתן, אלא יש ללמד גם את ה”שירה”, יש לטפח את רוח המצוות האלה, לטפח את התודעה החיה על מעמדו המיוחד של ישראל ועל שליחותו הנשגבה בקרב האנושות, שתצא לפועל במצוות אלה’.

      התורה שיש בה שירה, והשירה המחוברת לתורה – מפנימות בלב האדם והעם את ייעודו האלקי!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  17. אולי כך:
    שירה היא טקסט שמביע את המסר שלו לא רק ע”י משמעותן הפשוטה של מילותיו.
    אני מודע לכמה בעיות בהגדרה הזו ואפשר “ללכלך” אותה עם תתי הגדרות, פירושים והסתייגויות כאלה ואחרות, אבל בתור התחלה זה נראה לי לא רע.

  18. באמת שלא הצצתי..
    ההגדרה הזו מאוד קצרה ותמציתית, אך היא מרחיבה מדי (יותר מדי טקסטים עוברים את הסינון). מצד שני, ברור שמה שנלכד במסננת פשוט אינו שירה (=טקסטים שהמסר שלהם מובע רק ע”י המשמעות הפשוטה של המילים).
    הנכון בעיני הוא שיש כאן איזשהו רצף – ככל שיש יותר אלמנטים הנוספים על המשמעות הפשוטה של המילים, יש יותר “שירתיות” בטקסט.
    לכן כמובן שיש תחום אפור, אבל יש גם שחור ולבן.

  19. בס”ד

    1) ב”מדעי החרתא” כפי שכתבת – כשמנסים לבסס טענה, בוחנים ספרים שלא מיועדים לקהל רחב אלא כאלו שהם מבוססים על סיכומים של מאמרים שבנו טענות מסודרות כפי שאתה מנסה לעשות. (בטח לא של שני חוקרים ישראלים בלבד). ההשטחה הזו מקבילה לזה שאומר: “הרמב”ם אומר שאין תפילה בלי כוונה, לכן התפילה חשובה, מתוך כך כל החסידות אמת והליטאים טועים.” אלא, יש לפרט את הטענה עד לנימיה הדקים. כשאתה אומר “שירה”, אתה מתכוון לשירה כיום, הפוסט-מודרנית כביכול. אך האם שירה עבור אנשים במאה ה-18 לא הייתה קיימת בצורה אובייקטיבית? האם הגדרות במדע לא משתנות בהתאם לממצאים? האם הממצאים במדעי-הרוח אינם אובייקטיביים אם הם מבוססים על דגימה גדולה של שיפוטי אנשים, או מדעי הקוגניציה?
    2) הדוגמאות שאתה מביא מאת משוררים, הם של משוררים אנגלו-סכסיים מהמאה ה-19. ולפני כן. הם לא מדגם מאוד מייצג. אם היית טורח להתעמק בהיסטוריה של השירה, הייתה נוכח שההגדרה: ” מובע לא רק ע”י מלים פשוטות” היא לא חדשה כלל והוצעה בגרסה מדויקת יותר על-ידי עזרא פאונד שקבע ששירה היא: “מלים עד קצה המשמעות”. כמו כן, לאבידן הייתה הגדרה אחרת לשירה(על-אף שאני חושב שהוא שרלטן) והיא: “שירה היא כל מה שעובר בתרגום” כתגובה לרוברט פרוסט שכתב ששירה היא כל מה שלא עובר בתרגום. (לא הגדרות מתוחכמות במיוחד, אבל לא משרתות את האג’נדה האנטי-פוסט מודרנית כמו “שיר הוא מה שאני קובע שהוא שיר”.) בחזרה לדבריו של פאונד, שיר כפי שכתבתם, שיר הוא דבר שמביע משהו אחר מהמלים הכתובות, ושיר טוב ינסה לקבץ כמה שיותר דברים השונים מהדבר. עבור אימז’יסט כמו פאונד מספיק להעמיד את הקונוטציות השונות אחד מול השני, אך ברור לנו שהכוונה היא להעמיד אותם בסדר והקשר מסוימים, שיצרו דרך הקוגניציה מה שנקרא, קתרזיס. הנאה, וכו’. לכן, ככל ששיר הוא יותר “אוניברסלי”, בדברים בהם הוא עוסק, והוא מסודר בצורה “נכונה יותר” קרי, גורמת לקתרזיס, כך הוא טוב יותר(והשניים לעיתים קשורים זה בזה).
    3) כל הקשקושים על “זן והחזקת אמנות האופנוע” לא רלוונטיים. זה בעצם לומר: “אני רוצה הגדרה מדויקת והם לא”. ושוב, מתבסס על רב-מכר של סטימצקי.
    4) ארס-פואטיקה איננה מעוניינת בהכרח להגדיר שירה יותר מנושאים אחרים בשירה. האם היית מצפה מציור שמתאר צייר, שיאמר משהו מעבר לציור של קנדינסקי? (התשובה נמצאת בספר “מגמות בשירה המודרנית” של זנדבנק גם כן).
    5) ניתן לשייך את השירה המקראית לתת-ז’אנר בשירה והוא זה של שירה אפית, שהיא בעלת מאפיינים ייחודיים. ועדיין, ההגדרה של פאונד תהיה תקפה.
    6) ההבחנה לגבי מושגים פיזיקאליים היא נכונה כמובן. אלא, שהדבר מקביל מחד למתמטיקה, משום שעוסקים בדבר מופשט לחלוטין, ולפיסיקה מאידך משום שיש אלמנט קוגניטיבי. איך ניתן לדעת שמישהו בקיא בפיסיקה? על-פי הנוסחאות שהוא פותר, לא על-סמך כך שהוא מדבר באופן כללי על תורת היחסות. אותו הדבר חל כאן. אחד(one) יכול לדעת שיצירה מוסיקאלית למשל היא גדולה, משום שהוא יכול לבצע אותה, לפרש אותה ואף ליצור דברים דומים. כאמרת גתה:”היצירה היא רמת הידיעה הגבוהה ביותר”. לכן, גם אם אינך מבין למה יצירה ספרותית היא בעלת איכויות מסוימות, זה לא רלוונטי, כי ביאליק (לדוגמה) שיכול ליצור דברים טובים יותר או פחות מאותה יצירה, ויודע למקם אותה על-סקאלה של איכות. כל דבר הוא שיר, אך לא כל-דבר הוא שיר טוב. בדומה לכך שכל עיסוק במשוואות הוא מתמטיקה, אבל לא כל-עיסוק הוא “מתמטיקה טובה”. ריגורוזיות של הוכחה היא לכאורה נמוכה במקרה הנ”ל, אבל ההיסטוריה מראה בסופו של דבר שהטוב ביותר שורד(במרבית המקרים). כמו כן, גם בביולוגיה אין ריגורזיות כזו, ואף-בפיזיקה לעומת מתמטיקה עד כמה שאני יודע.

    הערה סופית:
    התפיסה ש”מדעי החרתא” לא משפיעים על-המדע או על-התרבות האנושית באופן חיובי יכולה לנבוע משני מקרים, הסתגרות שיטתית בפני העולם כחרדים, או אי-לימוד מסודר של תרבות המערב. יודע הרב שגם קאנט, נחשב בעיניי מדענים כ”מדעי החרתא”. אני מאמין שזוהי לא תפיסתו של הרב. בלי ספרות, מוסיקה, סוציולוגיה, גם אין פילוסופיה, ובלי פילוסופיה גם אין מדעים. ורבים המקרים מלהזכיר על הקשרים בין כל הללו. זוהי לא התנשאות, זה בא לומר שנדרשת הכשרה אמנותית אנליטית ומעשית של שנים רבות על-מנת להבין היטב את בטהובן או את פיקאסו. בדיוק כפי שחילוני לא יכול להתחיל לפרש את דברי הראשונים בלי שהוא מבין מה כתוב בדף גמרא. התרבות המערבית, היא דת, או תרבות שלעיתים נדרשים חיים שלמים לצלול לתוכם.

    1. שלום רב ותודה על הדברים. אנסה להתייחס לנקודות אחת לאחת.
      1. במדעי הטבע כשמנסים לבסס טענה כוללנית על תחום כלשהו (ולעשות זאת בלי להיזקק לפרטים) ניתן לפנות לאנציקלופדיות פופולריות שמסכמות את העבודה המדעית הפרטנית ולהתרשם. זה מה שאמור לעשות הדיוט בגשתו לבירור מהיר של שאלה שמעניינת אותו, ואכן לא זה מה שאמור לעשות איש שעוסק בזה כמקצוע (כמו חוקר אקדמי). לכן הנחה אפריורית סבירה היא שהערך באנציקלופדיה יסכם את מה שעשו חוקרי שירה לגבי הגדרת שירה, ואין סיבה להתחיל לחטט בכל הספרות המקצועית. זה לא מעשי, ובד”כ לא אמור להיות נחוץ. כמובן שיש סיכון בגישה כזאת, שכן ייתכן שמסיבה כלשהי יש עבודה שיטתית כלשהי בספרות המקצועית שמשום מה לא הגיעה לאנציקלופדיות (זה הסיכון שלוקח הדיוט). השאלה המעניינת היא למה זה קורה בשירה ולא בתורת הקוונטים? כי תורת הקוונטים פחות מסובכת? כי יש פחות מוטיבציה להנגיש את הדברים? כי זה מעניין פחות אנשים? דומני שאף אחת מהאפשרויות כאן לא נכונה. אז למה באמת אין ערך על שירה ואין הגדרת שירה באנציקלופדיה העברית? רק אזכיר שחלק מחובתם של אנשי אקדמיה (בין אלו ממדעי החרתא ובין במדעים אמתיים) היא גם להנגיש את הידע והתובנות שלהם (במידה ויש להם כאלה) לציבור הרחב. העובדה שאין מידע כזה אומרת משהו על העבודה שלהם ועל איכות המסקנות היסודיות שלהם. והמתקפה ששולחת את ההדיוט בזלזול לחפש בספרות המקצועית הטמירה והנעלמת אינה אלא עלה תאנה שבא לחפות על הכישלון המהדהד הזה. כבר למדנו מהגר”ח שחוסר בהסברה הוא בד”כ עדות על חוסר בהבנה.
      האמירות כאן על השתנות של הגדרות בין תקופות ולאור ממצאים אינן רלוונטיות לדיון. אני מצפה להגדרות בנות ימינו ולא מוצא אותן. השאלה האם ההגדרות של ימינו מתאימות לאלו של המאה השמונה-עשרה הן שאלות מסדר שני, ואני עוד ממש לא שם. כשנראה הגדרות עכשוויות נוכל לדון גם בזה.
      2. הדוגמאות שהבאתי היו ציטוט של משתתפת אחרת בשיח. אני מקבל שהן לא מדגם מייצג וגם לא התכוונו להיות כאלה. הן באו להדגים ולא למפות. ההגדרות שאתה הבאת לא נראות לי שיטתיות יותר, אלא באמת סוג של מכתמים או מטפורות שמרמזות על תשובה. אני מחפש טיפול שיטתי, ולא מוצא אותו גם במובאות שלך.
      ואגב, אולי אינך יודע אבל יש בעולם תרגומים של שירים. שאלה פילוסופית מעניינת היא האם התרגום הוא שיר חדש או לא, אבל הגדרות כלליות נוסח זו של פרוסט שהבאת לוקות באותו חוסר שיטתיות שעליו דיברתי (אתה בעצם מניח שהשיר הוא פונקציה מוחלטת של השפה ואני ממש לא חושב כך). ההגדרה הזאת יש לה זיקה כלשהי למאפיינים של שירה אבל זה בדיוק מחדד את העובדה שאין כאן שיטתיות ומחויבות. מדעי החרתא, כבר אמרנו? ועוד לא הערתי על כך שפרוסט יכול להגדיר שירה כמה שלא עובר בתרגום ובו בזמן אבידן מגדיר שזה מה שכן עובר בתרגום. אכן, חבל שלא הייתי בקיא דיי בספרות המקצועית, כך יכולתי ללמוד את הסתירה הזאת ולהיות בקיא בה. כידוע למי שלא מסתגר כמוני ומכיר את כלליה היסודיים של הלוגיקה, מסתירה אפשר להסיק כל מסקנה שהיא. לשון אחר, מערך ידע שמכיל סתירה לא אומר כלום.
      ומה אני אמור לעשות עם הגדרה כמו זו של פאונד: “מילים עד קצה המשמעות”. זה יכול להיות שיר ארס פואטי ולא הגדרה של שירה. בהחלט ייתכן שהוא גם הציג ניתוח והציע פשר למכתם המשעשע הזה, אבל זה כשלעצמו ממש לא ממלא פונקציה של הגדרה. אם זו הדוגמה הנגדית, אז לא השתכנעתי שחיפוש בספרות המקצועית היה מביא אותי לארץ המובטחת. אבל אולי כן, מי יודע?!
      3. ההצהרה כאן לא מובנת לי. רק דבר אחד הבנתי ממנה שהיא מנסה לטעון משהו ללא נימוק. מה היא טוענת, ומדוע אין נימוקים, לא זכיתי להבין. הבנתי שזן ואמנות אחזקת האופנוע הוא רב מכר של סטימצקי ולכן פסול (כי הוא לא חלק מהספרות המקצועית שלאורה הבוהק לא זכיתי להיחשף כנראה). רק אחזור ואומר שלהערכתי מה שיש ברב המכר הזה של סטימצקי שווה להערכתי למה שתמצא בכמה כמה כתבים מלומדים ונעלמים שאתה מדבר עליהם.
      בשולי דבריי אעיר שהזלזול בספרות פופולרית או לא מקצועית מאפיין את מדעי החרתא, יען כי אחרת לא יוכלו להביע את עליונותם האינטלקטואלית (מה שמניסיוני לא קיים אצל פיסיקאים למשל. הם בד”כ יצביעו על טעויות בספרות הפופולרית, אבל לא ישמיצו וידחו אותה מעצם היותה פופולרית). אחותי למדה קרימינולוגיה באוניברסיטה, והיא סיפרה לי שכמה וכמה קורסים התחילו בהגדרה מהו מדע. אמרתי לה, שאצלנו בפיסיקה שום קורס לא עסק בזה. ודוק היטב. כמי שעוסק בלא מעט תחומים, כמעט מכל הפקולטות, וגם מרצה עליהם בפורומים אקדמיים ואחרים, אני חייב לומר לך שמניסיוני הכי קשה להדיוט לתת הרצאה ולזכות להקשבה בפקולטות של מדעי החרתא. דווקא שם בגלל חוסר הביטחון (המוצדק כמובן) הם מתעקשים על עליונות חסרת כיסוי של אנשי המקצוע. מה שמובן מאליו אצל פיסיקאים דורש מאבק מתגונן אצל אנשי מדעי הרוח. ככל שהתחום יותר מחורתת, כך העוסקים בו דורשים יותר כבוד לדיסציפלינה. רק חשוב רגע את מי מכנים בשיח הציבורי והתקשורתי “איש מקצוע” בסתמא? פיסיקאי/מתמטיקאי או פסיכולוג/עובד סוציאלי?
      4. מי אמר אחרת?! וכי ראית בדבריי ביקורת על ארס פואטיקה?! אם כן, אז בדוק את הבנת הנקרא שלך. להיפך, הביקורת היא על החוקרים השיטתיים שאמורים לנפק הגדרות ולא להשאיר את הזירה לשירה ארס פואטית. זו עושה את מה שהיא אמורה לעשות ואני באמת לא מצפה למצוא בה הגדרות אקדמיות (בדיוק כמו שבציור ארס פואטי או אחר של קנדינסקי לא אמצא הגדרות לציור). הבעיה היא שההגדרות שניתן למצוא לשירה (לפחות עבור בור והדיוט כמוני, כאמור לעיל) נמצאות רובן ככולן בארס פואטיקה עקב הלאקונה שהיא נשוא הדיון כאן, מי שמחפש הגדרות נאלץ למצוא אותן שם.
      6. לא הבנתי את דבריך על יכולתם של מבצעים והאנלוגיות עם הפיסיקה. וכי חלקתי על כך שצייר יכול לאפיין ציור טוב? (אם כי לא רק הוא) למה ממה שאמרתי הדברים הללו מתייחסים?
      כתבת שכל דבר הוא שיר אבל לא כל דבר הוא שיר טוב. והנה חזרנו להתחמקויות שעליהן אני מדבר כאן. אם כל דבר הוא שיר אז אין שיר ואין שירה. זו התובנה שהייתי אמור להפיק מעיון בספרות המקצועית ובעוונותיי פספסתי?
      האנלוגיה לכך שכל עיסוק במשוואות הוא מתמטיקה אבל אינו מתמטיקה טובה היא כמובן שטות. הרי הגבלת כאן את המתמטיקה למשוואות (מה שלא נכון כמובן, ואת זה אגב כן יכולת למצוא באנציקלופדיה העברית. מה שאני לא יכולתי לעשות לגבי שירה), ולכן מראש לא נכון כאן לומר את המשפט האנלוגי באמת לדבריך: כל עיסוק הוא מתמטיקה אלא שיש מתמטיקה טובה ופחות טובה. משפט כזה הוא אכן תיאור ריק של המתמטיקה. אבל בניסוח שלך דווקא יש הגדרה (שגויה, כאמור, אבל זה לא חשוב לדיון כאן): עיסוק במשוואות הוא מתמטיקה. אז מה האנלוגיה ביחס לשירה שלגביה אתה כותב שכל דבר הוא שירה? הרי על דא קא בכינא שאין אפיון והגדרה לשירה, בניגוד למתמטיקה ופיסיקה. האנלוגיה המוזרה הזאת רק מוכיחה את דבריי.
      אתה מדבר כאן על חוסר היכולת לקבוע קריטריונים לאיכות של יצירה, ועל כך שחוסר היכולת הזה לא אומר שאין הבחנה בין איכות טובה יותר או פחות. ראשית, אני לא דיברתי על היכולת להעריך איכויות, ואיני יודע למה נכנסת לדיון הזה כאן. להיפך, אני לגמרי מסכים שיש רמות איכות שונות באמנות. שנית, ארשה לעצמי להזכיר לך שאת זה עצמו אמר פירסיג לפניך (כן, האפס ההוא מהרב מכר של האפסים ההם), ודומני שהוא עשה זאת בצורה לא רעה בכלל (הדיוט חסר טעם שכמוני). זה נושא הספר שלו כולו. אגב, לא היית צריך לקרוא אותו כדי לדעת זאת. די היה לקרוא את דבריי שלי שהביאו זאת.

      ולסיום, על ההערה שלך לסיום. איני חושב שאני מסתגר (ואני עוד פחות חושב שאני חרדי). יתר על כן, בניגוד למה שמשתמע מדבריך דומני שאני מכיר לא רע את התרבות שאליה אתה קורא לי לצלול. ובכל זאת, במחילה, אני חולק עליך בנושא השפעת האמנות על הפילוסופיה. לדעתי גם אם יש השפעות הן במקרים רבים רעות (הערבוב בין ספרות לפילוסופיה הוא מאד בעייתי ומוביל במקרים רבים לעמימות וחוסר הבנה ובעצם להידרדרות של הפילוסופיה). במקרה, בתחום הפילוסופיה, להבדיל למשל ממוסיקה קלאסית, אני עוסק לא מעט ואפילו מוכן לומר שיש לי בה התמצאות טובה. אבל אני לא יודע למה נכנסת לדיון הזה, שהרי לא זכור לי שאמרתי משהו על היעדר השפעה כזה בדבריי.
      כמו כן, אני גם לגמרי מסכים שכדי להעריך ספר טוב או יצירה מוסיקלית טובה רצוי שתהיה הכשרה (במובן רחב מאד כמובן. לאו דווקא לימודים פורמליים ושיטתיים). וכי אמרתי אחרת?
      לסיכום, מעבר לכך שרוב מה שעסקת בו לא נגע לדבריי, ומעבר לזה ששמת בפי דברים שלא אמרתי, נדמה לי שבשורות הסיום אתה מכניס אותי לקטגוריה סטראוטיפית כלשהי, בכך שאתה קובע שאם יש לי עמדה ביקורתית כלפי הנעשה בתחום כלשהו אז כנראה אני מסוגר וחרדי. קצת מוזר בעיניי לראות זאת בהודעה שעיקרה הוא הטענה שדרושה היכרות לפני ששופטים.

      אגב, רק כדי להנמיך את רף הציפיות. אני לא מתכוין בטורים הבאים לעשות הוקוס פוקוס ולהציג הגדרה שבני דודנו המחרתתים לא חשבו עליה. בכוונתי בעיקר להדגים דרך שיטתית לטפל בנושא מורכב ועמום ולהמשיג תובנות שקיימות אצל כולנו (ואני מניח שגם אצל המומחים), מה שלפעמים לא כל כך מצוי אצל בני דודנו ממדעי החרתא.

      טוב, הארכתי למעניתי יען כי מר האריך לא מעט וגם הצליח להרגיז אותי. שנ’ לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע…

    2. שלום רב,
      תודה על התגובה המהירה.
      1) ראשית כל, טענת שבכוונתך לבצע חקירה שיטתית, ולא חקירה של הדיוט. אז התייחסתי לדברייך ברוח הנ”ל(והנחתי שההקדמה היא חלק מהחקירה). שנית, כוונתי הייתה לומר שיש לעשות מאמץ אינטלקטואלי כנה לשקול את דברי אחרים, שגם אם עוסקים לשיטתך ב”מדעי החרתא”(מדוע הת’?), סביר להניח שטיפשים הם לא, והם השקיעו את מיטב חייהם בנושא, מה שלא הורגש כאן. שכן על-סמך מהדורה מסוימת באינציקלופדיה של שפה נידחת, וספרים של שני חוקרים בתחום שמיועדים לקהל הרחב, קרי נכתבים באופן פרובוקטיבי על-מנת שיקראו אותם החלטת שחוקרים בתחום מדעי הרוח אינם יכולים להגדיר מהי שירה. ייתכן שאין שאכן אין הגדרה מספקת, רק ציינתי שהמאמץ לא היה מספק. ולראיה ישנן הגדרות רבות לשירה במקבילים האנגליים. לפי מילון אוקספורד:
      Literary work in which the expression of feelings and ideas is given intensity by the use of “distinctive style and rhythm; poems collectively or as a genre of literature.
      ייתכן שעבורך זוהי גבבת של שטויות. אך עבור מישהו ממדעי-הרוח הדבר מתייחס אולי לפונקציות הלשוניות של יעקובסון. אלו דברים שלא נאמרים במפורשות, אך ברור לי שהכותבים חשבו על האפשרויות האלו וניסו ליצור הגדרה מבחינה.
      דוגמה נוספת היא מאינציקלופדיה בריטניקה:
      Poetry, literature that evokes a concentrated imaginative awareness of experience or a specific emotional response through language chosen and arranged for its meaning, sound, and rhythm.
      וכו’.
      לכן, שמטנו את הטענה שבשירה לא נמצא הגדרה במילון או באינציקלופדיה לעומת מדעים(אם כי ייתכן שאיננה הגדרה מספקת כמובן). לגבי שאר הדברים: א) מה זה אומר שישנה הגדרה של פיזיקה קוונטית במילון? האם חוקר רציני בתחום יכול לומר שזוהי הגדרה טובה? מסופקני. ב) ספרות כמו פילוסופיה היא מקצוע רב-מלל. ולכן גם אם תסתכל במילון סטנפורד לפילוסופיה, לא תמצא הגדרה מספקת לכלום. קח את המונח “מטא-פיזיקה”. אתה תמצא ערך לפי קאנט, לפי אפלטון וכו’. לכן אין אנו יכולים לחתור בכל דבר שהוא מופשט לחלוטין להגדרה קונקרטית מוחלטת, אלא רק לסיווג טוב יותר. לכן השתנות ההגדרות בין הזמנים הן כן רלוונטיות, להוציא עניינים פילוסופים הגליינים שאני חושד שאינך מחבב.
      2) מגיב אחד כתב: “שירה היא טקסט שמביע את המסר שלו לא רק ע”י משמעותן הפשוטה של מילותיו.” וענית: “לא רע בכלל”. לכך התייחס הציטוט של פאונד: “שירה היא מלים עד קצה גבול המשמעות”(מתוקן). בעצם טענה זו באה לחזק את הקודמת, ולא להוסיף עליה, שעל-מנת לבצע חקירה אמיתית יש לדעת מה אמרו לפניי. אני לא מוצא הבדל בין אמרת המגיב ששיבחת לאמרתו של פאונד. כמו כן, אני לא חושב שהגדרותיהם של פרוסט או אבידן תורמות לנו למשהו, אלא פשוט ניסיתי להראות שהתייחסת לצד מסויים מאוד של אבידן. ולא למשל לתפיסתו ששיר הוא כל מה שעובר בתרגום, דהיינו מתייחס למשמעות מלים שהיא אוניברסלית. בהמשך למה שאמרתי קודם לכן בנוגע לפאונד.
      3) פה לא טרחתי להסביר באמת. התכוונתי לומר שהסעיף על הספר לא מוסיף דבר לטענתך. ייתכן שנימת הזלזול שלי נובעת מטבעי של “מדעי החרתא”. אלא, שרבי-מכר של סטימצקי, וביניהם: “קיצור תולדות האנושות” וכו’ לרוב חוזרים על ידע בסיסי בצורה פשטנית. למשל, הרעיון שהיוונים התעקשו שלכל דבר תהיה הגדרה חדה, האם זה לא ברור לכל מי שקרא את כתבי אריסטו? מה זה מחדש למישהו שעוסק בתחום? נ.ב אני לא שולל ספרים בסגנון דומה, בתחומים שלמחקר השיטתי אין מה לומר בהם. למשל “התפתחות רוחנית”. אני מאמין שגם לדיפאק צ’ופרה ולחבריו יש מה לומר, בצורה מעורפלת אמנם, אבל זה נחמד. אני מסכים איתך לגבי מצבם של מדעי-הרוח בישראל(וייתכן בעולם). אך עדיין יש להפריד בין העוסקים בתחום לתחום עצמו. אני שם לב שאינך מבחין בין מדעי-הרוח למדעי החברה. א) האם אתה באמת חושב שלא נדרשים פסיכולוגים בעולם? שהם באמת יושבים על ספה ומקשקשים? על מה אתה מתבסס? ב) האם מחקרים אמפיריים במדעי החברה כגון קוגניציה הם שטויות? במקרה לחלוטין יוצאים לפעמים מתאמים של 0.9 במספר רב של מחקרים מקבילים? ג) מיהו פיזיקאי? האם מי שסיים את מכללת שקר בפיזיקה ועובד בהייטק מבין במחקר יותר מראש החוג לפסיכולוגיה? טיבה של תיאוריה מדעית נמדדת בין היתר על-ידי יכולתה ליצור ניבויים מדוייקים. אם כקרימינולוג אני יכול לאתר פושעים פוטנציאליים, ולאבחן את מידת השתקמותם על-ידי תיאוריה מסויימת, אז היא “מדעית” ואכן יש ללמוד כיצד לערוך מחקר בצורה הולמת שתתאים לה. ולא, פיזיקאי לא ידע לבצע את המחקר הזה ללא הדרכה. ד) לא ברור לי למה אתה מוציא את הפילוסופיה ואת התורה מהדיון. שהרי לרוב האנשים שמחזיקים בדעתך הם באותה קטגוריה. וכותב פרופ’ ברגמן בהקדמה לתולדות הפילוסופיה כשהוא נסמך על קאנט שאנחנו לא מגיעים למסקנות סופיות בפילוסופיה לעולם.
      4) מקבל. לא קראתי מספיק בעיון.
      6) זו לא התחמקות. כי כפי שציינתי בסעיף הקודם, לא ניתן להגדיר הגדרות חותכות של מושגים שאינם משקפים במדויק את המציאות הקונקרטית אלא רק לסווגם. כמו כן, איך אתה יכול לומר שאתה מבחין בין שיר טוב ושיר לא טוב, או לפחות שאינך שולל את ההבחנה הנ”ל ולומר שאין בנמצא הגדרה לשירה(?!) הרי זה דבר והיפוכו. אתה זקוק לקריטריון. כמו כן באחת התגובות כתבת: “ראשית, זמן ואור אינם מושגים אלא אובייקטים פיסיקליים (גם הזמן לדעתי הוא כזה). לכן תפקידה של ההגדרה כאן לא דומה לתפקידה ביחס לשיר או מבנה ספרותי כלשהו. כשאתה עומד מול אור מובן לך מאליו שזה אור. כשאתה מודד זמן אתה יודע בדיוק מה אתה מודד”. עניתי תחילה שגם מתמטיקה נבדלת מהפיזיקה במובן הזה.(כך נדמה לי). ולא כתבתי שההגדרה של מתמטיקה היא עיסוק במשוואות, אלא שכל עיסוק במשוואות הוא עשיית מתמטיקה(לא רק). האם זה לא נכון? בכל אופן, הנה דוגמה לתחום מדעי לכאורה, שגם כן, לא עוסק בהכרח בקונקרטי, אלא שיש לו השלכות יישומיות. למשל אני יכול לדבר על פרויד, שאלו תיאורים חסרי תכלית, אבל בפועל אני אטפל באנשים ואמדוד את איכות הטיפול לפי זה. ומאידך אמרתי, האמנות ומדעי הרוח דומים לפיזיקה. שהצליל הוא אכן אובייקט פיזיקאלי. המוסיקה והספרות עוסקים בצלילים והאמנות החזותית עוסקת בצורות. לא כולם “רואים את האור”, דהיינו מבחינים בדקויות האובייקט הצלילי או הצורני, ולכך נדרשת הכשרה ארוכה ביותר. ברגע שאדם לא עובר את ההכשרה הזו, הדומה יותר למלאכה מאשר לתרגיל מחשבתי, הוא איננו יכול להיכלל בשיח משום שצורת התקשורת שלו היא שונה. למשל, אני לא יכול לתקשר עם מתמטיקאים בנושאי מתמטיקה, גם אם יש לי כמה הגדרות יפות למשוואות. לכן בשירה, קשה להסביר למה הגדרה מסוימת היא טובה, אם אינך רגיש לאובייקטים שבה היא עוסקת, צליל, משקל, קשרים בין תרבותיים וכו’. וניתוח הגיוני לא יעזור כפי שהבנה של איזה צליל הולך לאיזה צליל, לא תאפשר ניתוח מעמיק של יצירה מוסיקאלית. לכך התכוונתי בלצלול לתרבות המערב. לפתח את הרגישיות לאובייקטים הפיסקאליים של האסתטיקה, ולהפנים את השלכותיהם על המידות של אנשים, ועל הקדמה האנושית. הבה ניקח שתי דוגמאות. באמת שיש אינספור דוגמאות. אבל בוא ניקח חרטטן כמו נעם חומסקי. רק בלשן, הוא בכלל לא יודע לפתור משוואות. אלא מה, ייתכן שבלעדיו לא היינו ברמת ההתקדמות שלנו בשפות מחשב. ומה עם מדענים שקיבלו השראה מסופרים כמו ז’ול וורן או תיאוריות חברתיות של מקס וובר שהשפיעו על כלל מבנה החברה? האם מקס וובר שעסק ב”מדעי החרתא” לא תרם יותר לאנושות יותר מסטודנט במכללת השקר לפיסיקה?

      במחשבה שנייה הערת הסיום שלי לא הייתה במקומה ולא הייתה רלוונטית לכלום. התנצלותי הכנה.
      .

    1. שלום רב. נדמה לי שאנחנו די מתכנסים.
      1. במינוח פילוסופי שיטתיות פירושה צורת חשיבה לוגית שמבוססת על ניתוח מושגי מסודר. אין הכוונה בהכרח לסקירת ספרות. כשמדברים שם על “מבוא שיטתי” מתכוונים להדגמת צורת החשיבה ולא לסקירת כל הדעות, הגישות והתקדימים. לזה התכוונתי גם כאן. ודאי שלא עשיתי כאן עבודה אקדמית, בסה”כ כתבתי טור באינטרנט בכשעה שעתיים.
      לא טענתי שכולם טיפשים, אלא שהמחויבות המחקרית והלוגית שלהם והדיסציפלינריות שלהם הן בעייתיות. יש שם המון מלל ריק שלא אומר הרבה (ואת זה אני כן אומר מהיכרות).
      מכאן בין תבין שטענתי ששירה לא נמצאת באנציקלופדיה או במילון לא עסקה בכל מילוני ואנציקלופדיות העולם, אלא בישראל, ובפרט באנציקלופדיה החשובה ביותר כאן שנערכה בידי טובי המומחים בתחומים השונים (זהו המדגם שיש בפני הקורא העברי).
      אגב, גם שתי ההגדרות שהבאת, בלי לראות את כל הפירוט, נראות לי ממש לא מספקות.
      אתה חזור ושוב ושוב על הצורך בהסכמה בהגדרה ואני חולק עליך בזה. נדרשת מסגרת מוסכמת כלשהי, ובתוכה יכולים להיות ניואנסים שונים.
      2. אכן שיבחתי את המגיב ההוא, שכן הוא הביע מקופיא אינטואיציה קולעת מאד בעיניי. ובכל זאת, ממסקנה של חוקר שעוסק בזה מקצועית ושיטתית הייתי מצפה ליותר. בפרט מחוקר שבחרת להביא את דבריו כהגדרה הקולעת ביותר שמצאת. ועוד אוסיף, שלהבדיל מאמירתו של אותו מגיב שכן יכולה להיחשב משהו קרוב להגדרה, לדעתי המשפט שהבאת מפאונד, כפי שכבר הערתי, אינו הגדרה אלא מכתם או מטפורה. לדעתי ההדיוטית הוא גם לא מדויק אלא אם תעמיס עליו עוד פרשנויות (מה שלא צריך להיות בהגדרה ממצה).
      3. בעיניי הספר של פירסיג הוא דווקא מוצלח וטוב, והוא מעלה נקודה שגם אם רבים חשו בה מעטים עד מאד שמו לב לחשיבותה. לדעתך על הררי וספריו אני לגמרי שותף (וגם כתבתי זאת כאן), אבל זה לא בגלל שהוא רב מכר אלא למרות שהוא רב מכר. הוא רצוף שגיאות ושטחי להחריד. אני ממש לא יכול לומר זאת על פירסיג. כך שלראות בהררי מדד לאיכותם של כל רבי המכר נשמע לי קצת פזיז.
      בניגוד אליך, אני לא שולל ספרים כאלה גם בתחומים שהמחקר כן עוסק בהם. זוהי המדיניות שתיארתי במכתבי הקודם. לדעתי היא לא נכונה ונובעת מחוסר ביטחון (מוצדק, כאמור) של התחומים הללו.
      את דעתי על הפסיכולוגים לא אפרט כאן, אבל תיאורך קרוב למדיי לעמדתי. מה שאני אומר שהוא שכדיסציפלינה הפסיכולוגיה לא שווה הרבה. ברוב מוחלט של המקרים הטיפול לא מתבסס על הממצאים אלא על אינטואיציות של המטפלים, וההצלחות בד”כ נובעות מזה ולא מהדיסציפלינה. על הדברים הללו דווקא עשיתי מחקרונים קטנים (לא כמותיים. פשוט קראתי וקצת תשאלתי פסיכולוגים שונים). רק תראה את ההבדלים בפרשנות ובשיטות לאותם דברים עצמם, שכולם מתהדרים בהצלחות. ואם מדברים על ניבויים מדויקים של קרימינולוגיה ופסיכולוגיה, אני דן אותך לכף זכות שהתכוונת כנראה להתבדח.
      6. הנה טעות טיפוסית. השיפוט לא דורש קריטריונים, זאת להבדיל משיפוט מדעי. אם היית קורא בעיון את פירסיג היית רואה שזו גופא טענתו. יש חיבורים איכותיים ברמות שונות, ויש לנו דרך לשפוט אותם, זאת למרות שאין בנמצא (לדעתו) קריטריונים שקובעים את האיכות הזאת. קריטריונים הם המשגה של אופני השיפוט ולא השיפוט עצמו. כך הדיוט וגם מומחה יכולים לשפוט ציור או שיר למרות שאינם יודעים לומר את הקריטריונים שעל פיהם זה נעשה. טענתי היא שיש ערך בהמשגה של הקריטריונים, למרות שניתן לשפוט גם בלעדיהם. ראה על כך גם בטור הבא שעלה היום.
      החלק הבא של דבריך כאן נוגע להבחנה בין הדבר לתיאורו (המדעי או האחר). ראה בויקיפדיה (זהירות, טקסט פופולרי!) על החדר של מרי והחדר הסיני של ג’ון סרל. אני מקבל את הטענה שמי שלא מצוי בתוך הדיסציפלינה ומכיר את המינוח והקונוטציות, לא תמיד מבין את הניואנסים ואת משמעות הדברים הנאמרים שם. ועדיין הייתי רוצה לשמוע את ההגדרות ואז להחליט שאיני מבין. בינתיים כמעט לא ראיתי הגדרות, ולו הגדרות לא מובנות. הדברים עלו גם ביחס לביקורתי על החסידות בטור הקודם (שהיתה הקטליזטור לטורים הללו). כתבתי על כך בעצמי בטור 57:
      https://mikyab.net/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%92%D7%9E%D7%94-%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%81%D7%81%D7%81%D7%98%D7%95%D7%A8-57/
      לכן על כך אין לנו וויכוח.
      לגבי הערתך על ההשראה שמקבלים מספרות, זה בדיוק ההבדל בין לקבל השראה לבין ללמוד ממשהו. ראה על כך בטורים הקודמים על החסידות ובטוקבקים שאחריהם.

  20. בס”ד ח’ בטבת ע”ח

    לשיר – זה כמו לחיות, כך מלמדת אותנו נעמי שמר בשירה ‘לשיר זה כמו להיות ירדן’.

    החיים מתחילים בשאיפות גדולות ובתקווה גדולה ‘אתה מתחיל למעלה בצפון, צעיר צונן שוצף ומתחצף. אתה שומע ציפורים בסבך, וכל אחת מהן ציפור גן עדן’.

    החיים נמשכים בניסיון להמשיך בעוז את הזרימה למרות הקשיים ואפרוריות השגרה, ‘על החופים צומח עשב פרא, אבל הלאה הלאה הלאה גאון מימיך, הלא ימיך שוטפים כמו ירדן’.

    והחיים דועכים וכלים – ‘סופך לגווע כמו ירדן, להיאסף לאט אל ים המוות, במקום הנמוך ביותר בעולם’. אך הרוח לא כלה. השירה מעבירה את השאיפות והאידיאלים אל הדור הבא, ‘כי לא תישכח מפי זרעם’

    והדור הבא מתחיל מחדש לזרום מלא תקווה רעננה, תקווה שהופחה בו בכוחה של השירה: ‘אבל מראש הרי השלג, בהמולה גדולה צוהלת אחריך, שיריך מפכים להם, הלא לשיר זה כמו להיות ירדן!’

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. נעמי שמר מוצאת, איפוא, בשירה שני תפקידים: (א) ביטוי לתחושות של המשורר – התקווה הגדולה באביב החיים, ההתמדה בדרך למרות הקשיים, והתובנה של סופיות החיים. (ב) הנסיון לגבור על סופיות החיים, על ידי השיר שימשיך לפכות גם אחרי חיי מחברו, וינחיל את רגשותיו, שאיפותיו, כאביו וניחומיו, לדורות הבאים.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  21. אמרה המיוחסת לחכמי ספרד, לראב”ע, ולפעמים לאריסטו, “מיטב השיר כזבו”.
    “לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר” כתב רבי משה אבן עזרא. כי מידע ענייני, זהו מידע. שיר הוא טקסט שמעבר למידע. לא טקסט ענייני. ולכן מיטב השיר כזבו. שימוש בביטויים מושאלים, מטאפורות ועוד.

השאר תגובה