מהמרקסיזם דרך “הביקורת החדשה” עד הנונסנס האקדמי 3 (טור 180)

בס”ד

מוקדש לבני יקירי יוסי (שהסב את תשומת לבי לשאלת הפלטוניזם),

באיחולי הצלחה בלימודים.

סיכום עד כאן: מבט מלמעלה על התהליך

בשני הטורים הקודמים תיארתי את התהליך הדיאלקטי שמתחיל במרקסיזם. ראינו שיש לו שני מאפיינים, הדוגמטיות (האמת המוחלטת) והמתודולוגיה החתרנית (חיפוש מזימות ואינטרסים ביסוד כל דעה, צעד או אירוע). הצעד הראשון הוא ויתור על המאפיין הראשון של המרקסיזם ואימוץ של השני, וזוהי הדקונסטרוקציה. הצעד הבא הוא מתקפה של הדקונסטרוקציה שהורסת את המאפיין הראשון של המרקסיזם (הדוגמטיות) בכליו הוא, בבחינת רצח האב. אבל בסוף גם הדקונסטרוקציה מאמצת לעצמה אמת מוחלטת להילחם עבורה, וכך חוזרת מלחמת בני אור בבני חושך. אלא שהפעם האמת המוחלטת אינה תוכן ערכי קונקרטי כלשהו (כמו בשלב המרקסיסטי), אלא המתודולוגיה החתרנית עצמה. כאן יש קימה מהחול של המאפיין הראשון והתלכדותו עם השני, שיוצרת מתוך הדקונסטרוקציה את הפוסטמודרניזם. לכך מתכוונים בני דודנו הפוסטמודרניסטים שאומרים ש”הכלי (או המדיום) הוא המסר”. המתודולוגיה היא גם כלי המלחמה וגם מטרתה. זוהי הדוגמה המוחלטת ואין בלתה.

בטור הזה אנסה להראות כיצד התמונה שתוארה עד כאן מסבירה את המאפיינים השונים של הטקסט וההתנהלות הפוסטמודרניים. חשוב להדגיש שהמאפיינים הללו לא נוצרו ישירות ובאופן מלא כבר בהתחלה. זהו תהליך מורכב שכאן אני מתאר באופן סכמטי רק את קווי היסוד שלו. התהליך הדיאלקטי הזה ממשיך ומתפתח בשלבים, כאשר כל הזמן יוצאים מן הכוח אל הפועל עוד ועוד מאפיינים שהיו טמונים בצורה זו או אחרת בפוסטמודרניזם כבר מתחילתו. כפי שנראה בטור הזה, בסופו של דבר התהליך המופלא הזה מגיע היישר למחוזות הנונסנס. אבל לפני כן הערה מעניינת על קרל פופר.

על שורשיהם האפלטוניים של המרקסיזם והדקונסטרוקציה: קרל פופר

קרל פופר חי ופעל באמצע המאה העשרים, בעת שהקומוניזם נתפס כאיום קיומי על המערב הליברלי. הוא היה חרד מאד מתוצאות המאבק הזה, והקדיש לו לא מעט חשיבה וכתיבה הן במישור הפילוסופי-אינטלקטואלי והן במישור הפרקטי. אגב, הוא היה גם אחד מגדולי הלוחמים נגד “מדעי החרטא”, וכחלק מזה הוא ניסה להגדיר מהו מדע (מה שלמרבה האירוניה הם עצמם משתמשים בו לצרכים אפולוגטיים).[1]

בספרו המונומנטלי החברה הפתוחה ואויביה, מבקר פופר באופן מאד נחרץ ותקיף את החשיבה המרקסיסטית (ההיסטוריציזם, בלשונו), בעיקר דרך השלכותיה, ופחות אותה עצמה. בדרך הילוכו הוא תוקף גם את ניצני הפוסטמודרניות (שעוד לא כונתה כך), ובתוך כך הוא עומד על רבים מהמאפיינים שתיארתי ושעוד אתאר. אבל מעבר לזה, התזה העיקרית שלו היא ששורש הרע הוא הפלטוניזם, ורציתי כאן לגעת בנקודה זו.

הרקע לדברים הוא ויכוח יסודי בין אריסטו לאפלטון כיצד עלינו להתייחס למושגים מופשטים ולקשר בינם לבין עצמים קונקרטיים.[2] אריסטו סבר שהמושגים המופשטים לא מייצגים יישים כלשהם אלא הפשטות שאנחנו עושים על בסיס התבוננות בעצמים קונקרטיים (דרך הקטגוריות). התבוננות מעלה שיש משהו משותף לכל הסוסים, בני האדם, העופות, הדגים וכדומה, ואז שכלנו עושה הפשטה ויוצר מושגים מופשטים כמו סוסיות, אנושיות, בעלי חיים, עופות, דגים וכדומה. יש מושגים מופשטים שאינם סוג או מין של יישים קונקרטיים אלא צורות התייחסות כמו זמן, סיבתיות ומרחב. לצרכינו כאן לא אבחין בין הדברים הללו, ורק אומר שלדעת אריסטו הצורות אלו (בעיקר מהסוג הראשון) מתארות אופני התייחסות שלנו. אלו אינם יישים אלא קונסטרוקציות מחשבתיות, אמצעי עזר לחשיבה. אפלטון, לעומתו, סבר שמדובר באובייקטים מופשטים שהוא כינה אידאות. אלו הם אובייקטים קיימים, אמנם לא בעולם המוחשי שלנו אלא בעולם מופשט כלשהו שהוא כינה עולם האידאות. הסוסיות היא אובייקט ממשי שקיים שם, והוא בא לידי ביטוי (באופנים פגומים, לא שלמים) בסוסים הפיזיים הקונקרטיים שאנו רואים. המושג המפשט, האידאה אינה תוצר של הפשטה שכלית מתוך העצמים הקונקרטיים, אלא תוצאה של תצפית באידיאות (תצפית אידיתית, בלשונו של הוסרל), שנעשית דרך התבוננות באובייקטים שמבטאים אותן. זהו אקט תצפיתי-הכרתי, ולא אקט חשיבתי כמו שסבר אריסטו. בעיני אפלטון, הסוסיות היא סוג של יש, סוס מושלם מופשט.[3]

ההולכים בעקבות אפלטון בעניין זה מכונים פלטוניסטים. כך למשל יש ויכוח בפילוסופיה של המתמטיקה, האם היישים המתמטיים הם אובייקטים (אידאות) או רק הפשטות רעיוניות. אגב, דומני שגם המושג אהבה אפלטונית (או רגש אפלטוני בכלל) קשור לוויכוח הזה, שכן הפלטוניסט אוהב את הדבר עצמו ולא רק את מאפייניו, כלומר לא רק את מה שהדבר עושה לו (זו אהבה ולא תאווה). מאחורי אוסף המאפיינים של הדבר יש אובייקט מופשט שהמאפיינים מתארים אותו, והאהבה פונה אליו ולא אליהם.

בספרנו הנ”ל עמדנו על כך שרגשות יכולים לפנות למאפיינים של הדבר או לדבר עצמו. אהבת ישראל יכולה לפנות כלפי מושג מופשט של ישראל, או יהודי, בלי להתייחס ליהודי קונקרטי כלשהו (כאותו אדמו”ר שסבי נהג לומר עליו שהוא מאד אוהב את כלל ישראל, אלא שיש לו בעיה קשה עם הפרטים). הפלטוניסט אוהב את השכינה ואת כלל ישראל אבל לא את היהודי הקונקרטי. הוא שונא חטאים אבל לא חוטאים. והכל אצלו פונה באופן קצת מכני לספירות מופשטות, לא טבעי וחי שמתייחס למציאות קונקרטית. המאפיינים המוחשיים והאובייקטים הריאליים הם בעיניו התממשויות של האידאות המופשטות, והן הדבר החשוב שקיים באמת ופועל באמת. האובייקטים המוחשיים הם אשליות, או בעלי קיום מוגבל. אלו יישים נחותים ולא מאד חשובים.

מכאן תוכלו להבין את מה שפופר טוען, במידה רבה של צדק, שהתנועות הטוטליטריות ניזונות מתפיסה פלטוניסטית. כפי שראינו, הן פועלות למען אידאות מופשטות ורעיונות כלליים ובשם כל אלו הן דורסות את האנשים והפרטים (שמהווים שמן על גלגלי המהפכה). גם את התנועות והתפיסות המתנגדות הן מבינות כביטוי לאידאות ולא כאנשים וקבוצות קונקרטיות ריאליות, מה שנראה לעיניים. הן בכלל לא רואות מול עיניהן אנשים, אלא אידאות ורעיונות שמניעים אותם. האירועים (כמו גם האובייקטים) בעולם הם בעיניהם התנגשויות של דמונים מטפיזיים ולא אינטראקציות בין אנשים וקבוצות, פרי המחשבות והערכים שלהם.

הסתייגויות: פלטוניזם שפוי

הדמיון הוא ברור. הקפיטליזם המטפיזי, השכינה, האנטי כריסט, כלל ישראל, כל אלו הם אידאות שבתפיסות המרקסיסטיות מניעות את התהליכים והאנשים הריאליים ועומדות מאחוריהם וביסודם. זהו ממש פלטוניזם. מאידך, חשוב להבין שהדמיון לגמרי לא מושלם, מכמה היבטים:

  • ראשית, פלטוניזם לא חייב להיות דטרמיניסטי. ניתן לראות את הכוחות שעומדים מאחורי התהליכים בלי לראות בהם דמונים מזימתיים. גם בניתוח מדעי תמים, שהוא אריסטוטלי באופיו, התנהלות העולם תהיה מתוארת במונחי מאבקי כוחות רעיוניים. זה טיבה של החשיבה שלנו, שרואה את העומק הרעיוני של תהליכים. ועדיין אין בכך כדי לומר שהתהליכים אינם הפיכים, ושהדמונים שולטים בהם עד כלות. מדובר באנשים שנאבקים למען רעיונות ולא ברעיונות שמניעים אנשים. הדטרמיניזם המרקסיסטי לוקח את הפלטוניזם רחוק מדיי.
  • שנית, לא חייבת להיות כאן מזימתיות. התיאור האפלטוני של האירועים והאנשים במונחי אידאות יכול להיות נייטרלי. עדיין כמובן הנחרצות של המלחמה תהיה אותה נחרצות, שכן מדובר במלחמות מטפיזיות הרות גורל שמנווטות לכיוונים שונים של תהליכים קוסמיים. ובכל זאת, היעדר המזימתיות והאמונה בתמימות של האנשים הקונקרטיים יכולה קצת להקהות את העוקץ של המלחמה הזאת.
  • שלישית, אידאת העומק הרעיונית אינה בהכרח משהו מטפיזי. אני יכול להסתכל על המאבק בין המערב למזרח במונחים רעיוניים, קפיטליזם נגד קומוניזם, אבל לא לראות בשני אלו דמונים או שדים מאיימים, אלא אידאות וערכים שנאבקים ביניהם.
  • רביעית, אפילו אם נראה את השורש של התהליכים הריאליים באופן אלפטוני ומטפיזי, אין הכרח לומר שהאידאות הללו מובילות את האנשים על במת העולם כמריונטות, כמו שמתאר זאת פופר (זהו תיאור מרקסיסטי של התמונה המרקסיסטית עצמה). אפשר גם לומר שהאנשים בוחרים להשתייך אליהן ולפעול למענן. זו לא בהכרח מזימה חתרנית אלא אולי רק מסד רעיוני של אנשים.[4]

מה שאני מציע כאן הוא אלטרנטיבה של פלטוניזם שפוי, שלא בהכרח מגיע עד לתמונה המרקסיסטית. אפשר להיות פלטוניסט לא מאיים ולא מרקסיסט. המלחמה שמנהל פופר נגד הפלטוניזם מיועדת להרוס את המרקסיזם. אבל המרקסיזם הוא רק פירוש קיצוני אחד של הפלטוניזם, ולכן מלחמה כזאת שופכת את התינוק עם המים. במינוח משפטי הייתי אומר שזוהי “הרחבת חזית” מוגזמת ומזיקה.

קשוט עצמך, או: הפוסל במומו פוסל

הערתי למעלה שבמידה רבה הניתוח של פופר עצמו לוקה בפלטוניזם מרקסיסטי, שכן מבחינתו הפלטוניזם נושא על גבו את המאבקים והאירועים ואשם בהם (ולא שהם מתחוללים עבורו). כאמור, זו עצמה חשיבה מרקסיסטית (על המרקסיזם), כלומר פלטוניזם קיצוני. פופר לא רואה מולו מרקסיזם כרעיון אלא כדמון מאיים שמניע אנשים וקבוצות ולשם כך יוצר אצלם רעיונות.

הנטייה לתאר אויב מר באופן אפלטוני היא טבעית ויעילה, שכן כך אתה מסביר לכולם את נחיצותה של הנחישות במלחמה הרת הגורל הזאת וממריץ אותם להילחם. אבל טבעיות ותועלת של טענה לא בהכרח הופך אותה לנכונה. בדיוק כמו שנכון לומר על הפרשנויות המרקסיסטיות שאותן תוקף פופר (שגם הן נועדו להמריץ אנשים להילחם) נכון לומר גם על הניתוח שלו עצמו את המרקסיזם.

נשוב כעת להשלכות של התמונה שתוארה עד כאן, וננסה להבין דרכה כמה מהדברים שתיארתי בטור הראשון (178).

מאפיינים והשלכות: התמקדות ב”תיאוריה”

מדוע כתבי עת פוסטמודרניים לא עוסקים בנושא תוכני מסוים אלא בכותרות כלליות? ראינו שבעולם הפוסטמודרני-“ביקורתי” אין כתב עת לסוציולוגיה, או להיסטוריה. בעצם רוב כתבי העת לא עוסקים בכלל בתחום דעת ותוכן קונקרטי אלא במתודולוגיה כללית. לא בכדי הם נקראים בשמות שקשורים ל”תיאוריה” או “ביקורת”, ולא ממויינים לפי תחומי דעת שונים כמקובל. לאור דבריי למעלה, הסיבה לכך מובנת מאליה. ראינו שהתוכן שבו הם עוסקים, למענו הם נלחמים ואותו הם מקדמים אינו תוכן אלא מתודה (שוב, “המדיום הוא המסר”). לכן הנושא היחיד והבלעדי של מלחמותיהם האינטלקטואליות הוא המתודה ה”ביקורתית”, ואותה אפשר ליישם על כל תחום דעת או תוכן שיהיה. אפשר לפרק את ההיסטוריה או את המשפט או את הסוציולוגיה באותם כלים. מבחינתם, תחום הדעת הוא רק תווך או בשר לנעוץ בו את שיני המתודה הדקונסטרוקציוניסטית, הא ותו לא. את אף אחד לא מעניינים ממצאי הסוציולוגיה, כי אין ממצאים כאלה. כנ”ל לגבי היסטוריה או כל תחום אחר. כל זה ממש לא משנה, כי כפי שכתבתי היעדר פסיכולוגיה או היעדר היסטוריה או היעדר משפט, הם כולם אין. שימו לב שגם אם במקרה תמצאו כתב עת שמתייחס לתוכן קונקרטי כלשהו, הכותרת בדרך כלל תהיה כללית ועמומה, למשל: Social Sciences של אוניברסיטת דיוק (שבו עוד נפגוש בהמשך). אין כאן התייחסות לתחום תוכן ממוקד, מפני שאין באמת הבדל בין התחומים. כל אלו אינם אלא חתיכות בשר שבו נועצים את כלי הדקונסטרוקציה.

מאפיינים והשלכות: המושגים הקנוניים

במסגרת הפירוק הדקונסטרוקציוניסטי משתמשים בסט של מונחי סל אוניברסליים: הסללה, קאנוני, פוליטי (רצוי להוסיף: הכל פוליטי), השתקה, הגמוניה, פרקטיקה, נראטיב, פוסט, קולוניאלי, ניאו, מנגנוני ייצוג, קוויריות, מוחלשים/ות, זהות, פמיניזם וכדומה. אגב, גם הניתוח המרקסיסטי השתמש בסט כזה של מונחים שהתאים להם. הרשימה הפוסטמודרנית היא המשך הרשימה של אביה הרוחני – המרקסיזם. זוהי הדרך שלהם לחשוף ולהציג את החתרנויות השונות.

המונחים הללו כמובן לא עוסקים בתחום תוכן ספציפי. לגבי “תיאוריה” או “ביקורת” זה ברור. אבל אל תטעו, כך הוא גם לגבי מונחים אחרים שכן נראים קשורים לעולם תוכן כלשהו. לדוגמה, המונח “פוליטי” למשל כלל לא עוסק בפוליטיקה במשמעותה המקובלת. בעולם הפוסטמודרני “הכל פוליטי”, מגן הילדים ושתיית כוס קפה, ועד יחסים בין גלקסיות. לכן אצלם המינוח “פוליטי לא מתייחס לתחום דעת (זה לא מחקר של פוליטיקה במובן המקובל) אלא זהו עוד כלי בארסנל הניתוח והפירוק של הדקונסטרוקציה. הוא הדין למונח “קולוניאליזם”. גם כאן לא מדובר בתיאור של תופעה היסטורית, אלא בכלי ניתוח והסבר אוניברסלי לכל דבר וכל תחום על אדמות. כל אלו הם מונחי רוחב גורפים שמופיעים לכל רוחב החזית. הם כולם חלק מהמתודולוגיה ולא מתחום תוכן כלשהו (שהרי למען האמת, או חוסר האמת, אין דבר כזה תחומי תוכן).

מאפיינים והשלכות: הצעת אלטרנטיבה

ה”ביקורת” הפוסטמודרנית (עם הגרשיים) אחרי שהיא מסיימת את הפירוק, לעולם לא תציע אלטרנטיבה מוצלחת יותר. זה לא בגלל עצלות, אלא מפני שאין ולא יכולה להיות אלטרנטיבה כזאת. ברגע שנציע אלטרנטיבה היא תכיל תוכן ותטען טענות. ומכאן יעלה שגם היא מבוססת על אינטרסים ואג’נדות, והיא תתפרק מאליה. בעולם פוסטמודרני לא ניתן לטעון מאומה, רק לפרק. מבחינתם, “ביקורת בונה” הוא מושג ריאקציוני פסול מעיקרו. ה”ביקורת” אמורה לבנות רק את הוואקום.

מאפיינים והשלכות: הצורך בהנמקות ו”הטיית האישור”

מבחינת הדקונסטרוקציוניסט עצם העובדה שחשפנו הנחה כלשהי בבסיס הטיעון או העמדה הנדונה, זהו הפירוק שלה. אין צורך להראות, ואפילו לא לטעון, שההנחה הזאת אינה סבירה. הנחה מעצם היותה הנחה היא סובייקטיבית, ולכן מצביעה על חתרנות ומזימות אינטרסנטיות. דל מהכא נימוקים מהותיים לגופו של עניין.

אבל בניתוח דקונסטרוקציוניסטי אין גם צורך לנמק מדוע ה”פירוק” שהצענו דווקא הוא הפירוק נכון. גם אם אין מקום להנמקה לגופו של עניין, עדיין לכאורה ניתן “לפרק” את אותה עמדה בכמה צורות. אם מישהו מעלה טענה כלשהי, ניתן להציע כמה מערכות שונות של הנחות שהעמדה הזאת יכולה להיות מבוססת עליהן. אז מי לידינו יתקע שהפירוק שמצאנו הוא הפירוק הנכון? (אולי יש כאן אינטרס או מזימה אחרת?) כך, לדוגמה, אם אדם מצביע בעד חוק הפונדקאות, זה אומר בהכרח שהוא הומופוב. למה? אולי הוא חושב שזה חוק נכון מסיבה עניינית כלשהי? או שמא יש לו מזימה אחרת (למשל נגד חד הוריים ולא נגד הומואים)? לא. ברגע שהצלחתי למצוא פירוק שמתאים לי, זהו הפירוק  הנכון. חשפנו את המזימה. באותו אופן, אם יש פחות נשים מגברים במקצוע כלשהו, זוהי בהכרח תוצאה של מזימה להפלות נשים. שמא תשאלו: אולי זו תוצאה של גורם אחר (שגם הוא אינטרסנטי כמובן)? לא ייתכן. אפליית נשים היא אחת התוצאות בסל המזימות שאיתו אנחנו מגיעים לניתוח המפרק. לכן ברגע שהצלחנו למצוא קונסטרוקציה אחת שבה ההנחה שביסוד העמדה המנותחת מתאימה לאפליית נשים זוהי הוכחה בלתי מעורערת לכך שהייתה כאן מזימה (“פוליטית”) מכוונת מראש להפלות נשים (הומופוביה, שוביניזם, ושאר כינויי גנאי אולטימטיביים).

הדקונסטרוקציוניסט לעולם לא טורח להסביר מדוע דווקא הפירוק שלו הוא הנכון. אם הראית שהעמדה הזאת מקדמת גברים על חשבון נשים, או סטרייטים על חשבון הומואים, חשפנו את אחת ההנחות בסל המזימות שלנו, וממילא זוהי הוכחה לכך שמטרת בעלי העמדה הייתה מראש מזימה לדיכוי המוחלשים (נשים, הומואים וכו’). החבר’ה האלה לא שמעו מעולם על ההבחנה בין קורלציה ליחס סיבתי, או על מחקר סטטיסטי שבודק גורמים ורלוונטיות של תיאוריה. כל זה מיותר, שהרי טענות, כולל טענותיהם שלהם, לא מיועדות להיות נכונות אלא לקדם אג’נדות. כלים של בדיקת נכונות לא נמצאים בארסנל המתודולוגי שלהם. הם מעצם הגדרתם מדעני כורסא, והם יהיו הראשונים להודות בכך (בגאווה, וכמובן להוסיף ולומר שכולנו כאלה).

איך אפשר להסביר היסק פזיז וטיפשי כל כך? כאן מגיע מה שמכונה (בפי הריאקציונרים המודרניסטים) הטיית האישור. יש לכולנו נטייה לפרש כל עובדה לאור הנחות אפריוריות שיש לנו. כל אירוע מוכיח את עמדתנו. כך הצלחת הציונות מוכיחה לציונים-דתייים שהם צדקו, ולחרדים שהם צדקו. השואה מוכיחה גם היא לשני הצדדים שהם צדקו. ודוק, לא שהשואה לא מפריכה את עמדתנו המוחלטת, אלא מוכיחה אותה. זוהי הטיית האישור. אני תמיד נוטה לפרשנות שתומכת בעמדתי האפריורית. אגב, זה כשלעצמו לגיטימי, שהרי כך אני באמת חושב. אבל בהטיית האישור אני רואה בעובדה הנדונה לא רק משהו שמתיישב עם עמדתי אלא משהו שמוכיח אותה, וזו כבר שטות כמובן.

אם נשוב לבני דודנו הדקונסטרוקציוניסטים, אם אני יודע אפריורי שכולם רודפים את המוחלשים (נשים, הומואים, מזרחיים, אפרו-אמריקנים, אוריינטלים, קווירים), ומצאתי פירוק שמתאים, בין היתר, גם לטענה שיש כאן מזימת רדיפה כלפי אחת הקבוצות בסל, זוהי הוכחה לכך שאכן יש כאן מזימת רדיפה. הסיבה לכך היא שזה מתאים לרשימת המזימות הנתונה ומאשר את מה שחשבתי. לכן לדוגמה האשמות בהומופוביה או באפליית נשים/מזרחיים או כל מוחלש אחר, לא צריכות הוכחה. די לנו שבכך שבפועל התוצאה מפלה את המוחלשים המסוימים הללו. זה כמובן לא יכול להיות מקרה, או משהו מנומק באופן ענייני, אלא אך ורק תוצאה של מזימה. זוהי החתרנות המרקסיסטית. מבחינתם, קורלציה = סיבתיות, והתאמה (ולו בדוחק) פירושה הוכחה.

הפוסטמודרניסט תוהה מי בכלל המציא את השם “הטיית” האישור. בעיניו זו לא הטייה, אלא תמצית הלוגיקה הדקונסטרוקציוניסטית. אנחנו הרי תמיד צודקים ובהכרח (בטענה שלנו שאף אחד לא צודק בהכרח). למה צריך להוכיח משהו כל כך מובן מאליו? ובכלל, אין דבר כזה הטיות, שכן הטיה אינה אלא שמה האחר של החשיבה. אין חשיבה לא מוטה, ומכאן שגם אין הטיות חשיבה. יש אינטרס כזה ואינטרס נגדי, וזה הכל. לכן גם הפוסטמודרניסט טוען טענות לא בגלל שהן נכונות אלא כי הן מתאימות לאג’נדה שלו. בעיניו הטיית האישור אינה הטייה או כשל, אלא כלל לוגי-מתודולוגי.

מאפיינים והשלכות: ערכים ועובדות

רעה חולה מרכזית בתחומים הללו היא הערבוב בין ערכים ואידיאולוגיות לעובדות. בתחומים הללו שכחו מזמן את ההבחנה בין עובדות לערכים ואג’נדות. הם עוסקים בערכים ומקדמים ערכים באצטלה אקדמית, כאילו היה כאן מחקר של היבטים עובדתיים. יש לזכור שמבחינתם אין בכלל עובדות. הראוי והמצוי זו הבחנה מגוחכת, מיושנת ופרימיטיבית.

כדאי לראות את מה שכתב לי פרופ’ יורם יובל כאשר הוא התייחס לתגובתי למאמרו במקור ראשון (דבריו הובאו בטור 26) בו הוא טען שהומוסקסואליות אינה סטייה. הוא כותב שם שאי אפשר לנתק את הפסיכיאטריה מערכים, אבל זה לא מפריע לו באותה נשימה לטעון באצטלה מדעית ועם נימוקים “מדעיים” שברור כי הומוסקסואליות אינה סטייה.[5] “הכל פוליטי”, כבר אמרנו?

אגב, אג’נדה היא רעה חולה גם במדעי הטבע. גם הוויכוחים על בריאת העולם, אבולוציה והדטרמיניזם שכיום נמצאים כולם במגרש המדעי (מדעי הטבע), נגועים במגמתיות. קשה מאד להאמין לממצאים שמוצגים שם, שכן מכל הצדדים עוסקים בהטעיות והטיות, בהצגה מוטה של העובדות והממצאים באופן שיתאים לאג’נדה. בנספח לספרי אלוהים משחק בקוביות הבאתי בהקשר זה גם את הדוגמה של הדיון על הדילוגים במקרא, שם מדובר לכאורה בשיקולים מתמטיים (הסתברות), ובכל זאת הוויכוחים ניטשים סביב הקווים האידיאולוגיים, והעובדות והניתוחים מוצגים באופן מוטה ומגמתי. אם כן, כל זה קיים גם במדעי הטבע ואפילו במתמטיקה, אבל שם זה בשוליים. עיקר המחקר והדיון הוא בממצאים ופרשנותם ובדרך כלל הוא לא נגוע בהטיות ואג’נדות. לעומת זאת, בתחומי החרטא, חלק נכבד נמצא בספירה האידיאולוגית. אבל בספרות הפוסטמודרנית-דקונסטרוקציוניסטית זו מהות ה”מחקר”. שם באופן מוצהר זה הדבר היחיד שעושים.

למיטב שיפוטי, מחקר אקדמי אמור להיות מנותק מערכים, גם בתחומים הללו. החוקר יכול ואמור לסקור עמדות ערכיות ולבחון את השלכותיהן, אבל הערכים של החוקר עצמו לא אמורים להשפיע על תוכן המחקר ועל מממצאיו ומסקנותיו. העובדה שאי אפשר להגיע למסקנות בלי להניח ערכים, רק אומרת שבתחומים אלו אסור לחוקר אקדמי להגיע למסקנות לגופו של עניין. הוא צריך להציב את האפשרויות והשלכותיהן, והקורא יגבש את עמדתו לפי הנחותיו. אבל המינימום המתבקש הוא לפחות לשים על השולחן את ההנחות הערכיות הללו, כך שהן יהיו נתונות לדיון ולא להבליע אותן ולא להכיר בקיומן.[6]

מאפיינים והשלכות: ביטול ההבדל בין פובליציסטיקה למחקר

כהמשך לביטול ההבדל בין ערכים לעובדות, נמחק גם ההבדל בין פובליציסטיקה למחקר. מקובל לחשוב שהפובליציסט מעלה טיעונים כדי לקדם אג’נדה, בעוד החוקר האקדמי אולי מתאר אג’נדות אבל בהחלט לא אמור לשרבב את האג’נדות שלו למחקר. הוא יכול לדבר על עמדה ערכית או אידאולוגית ועל השלכותיה, ולהשוות בינה לבין עמדות אחרות. הוא לא יכול לטעון לטובת אידאולוגיה זו או אחרת. זה תפקידו של הפובליציסט. הפוסטמודרניסטים כבר מזמן שכחו את ההבחנה הזאת. הם כופרים בה מכל וכל.

המהלך הוא הבא. בעולם הפוסטמודרני כל עמדה באשר היא מבוססת על חתרנות אינטרסנטית. ראינו שהפוסטמודרניזם מודע לכך ומודה שגם אצלו זה כך (הוא פוסל במומו, ואף גאה בכך). אם כן, כעת ה”חוקר” הפוסטמודרני מקדם אינטרסים ואג’נדות ועושה זאת במודע ועל השולחן. לשיטתו זה מה שכולם עושים, וההבדל הוא רק שהוא עצמו מודע לזה (הוא ישר יותר מהם, שכן הוא לפחות שם את זה על השולחן). אבל אז ה”מחקר” האקדמי שהוא מבצע לא בא לחשוף עובדה כלשהי אלא לקדם אג’נדה, כלומר מדובר בפובליציסטיקה. וכך נמחק באחת ההבדל בין מחקר לפובליציסטיקה, ונמחקה השאיפה לאובייקטיביות. זה לא מונע מאף אחד מהם להציג ממצאים מאד ברורים לכיוונים שהוא חפץ ביקרם (פשוט בוחרים את הסקר או המחקר שתומך במה שאנו מעוניינים בו. אצלם זה לא כשל אלא עיקרה של המתודה). הוא כמובן בוחר את המחקרים ומפרש אותם כרצונו (ודוק: לא כהבנתו), אבל זה לגיטימי שהרי כך עושים כולם ואין אפשרות לעשות משהו אחר.

מאפיינים והשלכות: תקינות פוליטית

בעולם הפוסטמודרני אין ולא יכולים להיות קריטריוני איכות כמובן. לכן במקום קריטריונים של רמה מדעית ואיכות כלי המחקר והניתוח, אנחנו פוגשים קריטריונים של אג’נדה. מחקר ומאמר לא נבחנים באיכות המחקר והניתוח אלא בהתאמת המסקנות והממצאים לערכים המחייבים, כלומר לוואקום הקדוש. כך נולדת התקינות הפוליטית האקדמית (בדומה לתקינות בשיח החברתי). כך יוצא שטענות בעלות ערך לא יכולות לקבל שם יחס נאות כי אינן “מדעיות” (=לא תואמות לקריטריוני התקינות הפוליטית). ולעומתן, טענות הבל מסוגים שונים, טריוויאליות, ספקולטיביות, קידומי אג’נדות, או משחקי מילים חסרי פשר, מתפרסמות בספרות ה”מקצועית” כאילו היו כאן תגליות חשובות, שהרי הן עומדות בקריטריונים (=תקינות הפוליטית).

כך לא תצליחו לקרוא ו/או לפרסם מחקר שמראה שנשים פחות מוכשרות מגברים, או שבעלי עור שחור פחות מוכשרים מלבנים, או שטיפולי המרה להומוסקסואליות יכולים להצליח במקרים מסוימים. כל אלו ייפסלו על ידי עורך כתב העת, או קהילת הלחץ שלו (הקוראים הזועמים), בדיוק כמו שקורה בעיתון יומי (ירוד) מן המניין. ראו כמה דוגמאות מובהקות כאן. גם אם תוצאות כאלה יתפרסמו במקרה בכתב עת פחות תקין פוליטית רחמנא ליצלן, אין צורך לדאוג, הוא יוחרם מיד בתואנה שמדובר במזימת הדרה מתנשאת ושוביניסטית. הממצאים שם הם תוצאה של מזימות של הפריווילגים, וכך התוצאות ייעלמו מבמת השיח הציבורי. כמובן שגם הטענה הזאת עצמה היא תוצאה של מזימה ואינטרס. יש מהם שיכחישו זאת על אף חוסר העקביות. אבל הישרים שבהם יודו בכך. אז מה?! זה מה שכולם עושים וכך מתנהל שיח אקדמי. אין משהו אחר.

 

דוגמה: אסכולת פרנקפורט

הנקודה העיקרית שבה התגבשה המתודה ה”ביקורתית” שמשותפת למרקסיזם והפוסטמודרניות היא בשנות העשרים של המאה הקודמת, בקבוצה ההוגים שמכונה “אסכולת פרנקפורט“. הם המציאו את ה”ביקורת” (עם הגרשיים), כאשר הם לוקחים את הניתוח המרקסיסטי ומרחיבים אותו מהתחום הכלכלי לתחומים נוספים, כמו אמנות, משפט, תקשורת, סוציולוגיה ומדעי החברה בכלל. ניתן לומר ששם התגבשה ה”ביקורת” המרקסיסטית לכלל מתודה מגובשת. לא תתפלאו לשמוע שמדובר בהוגים שמשתייכים רובם ככולם למרקסיזם, אף שאצלם מכלול התופעות שתיארתי כאן מופיע רק בקטן (הם עשו גם מחקרים בעלי משמעות ואפילו טרחו מדי פעם לנמק ולבסס את הדברים). אבל הפוסטמודרניות שלמרות הסתירה לכאורה (במאפיין הראשון) היא הילד החוקי שיצא מחלציה של הקבוצה הזאת (בגל המאפיין השני), המשיך את מפעלה. ה”ביקורות” בנות זמננו ממשיכות את מפעלם אל עבר המחוזות ההזויים שתיארתי ושעוד אתאר.

כדי להמחיש קצת יותר את הדברים, אביא כאן אנקדוטה שקראתי רק השבת במאמרו של שלמה אהרונסון, “ישראל קסטנר, OSS ו’תיאוריית ראש החץ’ בנירנברג”.[7] אהרונסון עוסק בהכנות לקראת משפטי נירנברג. הוא מספר שמי שנבחר לרכז את ההכנות מטעם ממשלת ארה”ב היה שופט עליון לשעבר בשם ג’קסון. הלה עבד מול חבורת משפטנים מה-OSS (הגלגול הקודם של ה-CIA) שבראשם פרנץ נוימן, רובם ככולם אנשי אסכולת פרנקפורט ומרקסיסטים מובהקים.[8] התנהל שם ויכוח בשאלה האם יש להתייחס לשואה היהודית באופן עצמאי או שהיא חלק מפשעים נגד האנושות שבוצעו על ידי הנאצים במהלך המלחמה. נוימן דגל בכך שהאנטישמיות לא הייתה אלא “ראש חץ” שמטרתו לאחד את העם הגרמני ולהכשיר את הלבבות לקראת התייחסות דומה לעמים נוספים (בגלל היהודים שבתוכם). זהו הסבר אינסטרומנטלי לאנטישמיות, שהייתה לדעתו מכשיר פוליטי ציני בידי הנאצים, ולכן השואה היא רק חלק בלתי נפרד מהמהלך הכללי שלהם.[9] אהרונסון מציין שזהו פיתוח לתזה שפיתח נוימן כבר בשנת 1941 בספרו בהמות, שבו הוא הציע הסבר מרקסיסטי להצלחת הנאצים לעומת כישלונן של קבוצות ימין אחרות בגרמניה. נוימן תלה את השואה במזימה פוליטית, ובמובן הזה יש כאן הסבר מרקסיסטי. הוא גם הניח שהנאצים לא ישמידו את המכשיר רב הערך הזה, מה שכמובן התבדה מאוחר יותר. אבל על כך הוא הוסיף שגם ההשמדה שיחקה תפקיד דומה (להכשיר השמדה של עמים אחרים). נוימן גם מצא תירוצים שונים לראיות ניצחות שהועלו נגד התזה שלו על ידי ד”ר דבורק (משתתף אחר בהכנות למשפטי נירנברג). נדמה לי שממשיכיו היום כבר לא היו טורחים לעשות זאת.

הנחתו של נוימן הייתה שהנאצים תכננו לקדם את הקפיטליזם והאימפריאליזם, ולמגר את הקומוניזם. בני האור הם לעולם המרקסיסטים, ולכן לא ייתכן שהנאצים נלחמו מסיבות אחרות נגד אויב אחר. ההיסטוריה כולה היא מאבק של הקפיטליזם האימפריאליסטי נגד הפרולטריון המדוכא. שני הדמונים הללו מכוננים את ההיסטוריה, ואין על בימתה שום דבר אחר.

אהרונסון מסכם:

הייתה כאן תערובת מרקסיסטית טיפוסית של ראיית החיים כמאבק כוחני, אינטרסנטי, מטריאליסטי, פוליטי ומודע, שהפך את החוקרים שהחזיקו בו לאנשים פוליטיים תחילה ולבני אנוש רק אחר כך.

נוימן כאיש אסכולת פרנקפורט לא התרגש במיוחד מעובדות. הייתה לו קונספירציה מוכנה משלו, והוא העדיף פרשנות חתרנית לא מנומקת, שמבוססת על מאבק בציר הקפיטליסטי-קומוניסטי כמובן. אלא שבבית המשפט דרושים נימוקים ולא הזיות או ספקולציות. בסופו של דבר, ג’קסון החליט להיפטר מכל הקבוצה המרקסיסטית הזאת, וכנראה שיפה עשה.

 

השלב האחרון בתהליך הדיאלקטי: הקפיצה אל הנונסנס

כאמור, המונח “ביקורת” שמככב בתחומים הללו נוצר בעקבות אסכולת פרנקפורט, שידה רב לה בכל התפתחות העיוועים הזאת. ראינו שכבר שם שולבו ראיה מרקסיסטית – מודרניסטית בעליל ולמרבה האירוניה היא הולידה בסופו של דבר את הפוסטמודרניות הניהיליסטית שהכחידה את המרקסיזם, וכמובן את הנונסנס שהוא השלב האחרון בתהליך הדיאלקטי הנ”ל, שאותו אתאר כעת.

ראינו כבר שבעולם הפוסטמודרני אין צורך לבסס שום טענה, ודי בכך שהיא מתאימה לתקינות הפוליטית. אבל כעת מגיע שלב נוסף של הפשטה, שבו כבר אין אפילו צורך לטעון שום טענה (ולו משהו בלתי מבוסס). זהו שלב גידולי הפרא שהזכרתי בתחילת דבריי, הנונסנס האקדמי. מתברר שבכמה תחומים ולכמה כתבי עת “ביקורתיים” ניתן לשלוח לפרסום טקסט שלא אומר מאומה, ובלבד שיכיל במינון מספיק את המילים הקנוניות מהרשימה דלעיל, וישרה אווירה של קיפוח של אוכלוסיות מוחלשות ושל מזימות של פריווילגים (כלומר שיהיה תקין פוליטית). אם הדרישות הללו מתקיימות זהו מאמר אקדמי קביל, גם אם הוא לא טוען מאומה. כאן התהליך הדיאלקטי שלנו מגיע לתחנה הסופית, היישר למאמרי הנונסנס (שעוד נגיע אליהם גם בטורי ההמשך).

כדי להתרשם לאן הדברים מגיעים בימינו, כדאי לראות את דף הפייסבוק ההומוריסטי ספר של רסלינג ביום, שמציע כותרות אפשריות לספרים בהוצאת רסלינג. תאמינו לי, אתם תמותו מצחוק. רבים מהם מכילים מילים מהרשימה הקאנונית דלעיל בתוספת למשהו בנאלי, כמו (הדוגמאות הן בדיוניות משלי) קוויריות ואכילת ארוחת בוקר, או הליכת ערב כפוסט הגמוניה תחת הסללה ניאו קולוניאליסטית. לחלופין, מה דעתכם על כותר בשם: הפוליטיקה של השתקת קווירים הומו-פלסטינאים בהינדוסטן ערב פרוץ מלחמת העולם השלישית והדיסטופיה של להקת קווין? תאמינו לי, לא תוכלו להבחין בינה לבין כמה מהכותרים האמיתיים שיוצאים שם לאור.[10] להשלמת התמונה, אפשר גם לעיין להנאתכם בכותרות מאמרים בכתב העת תיאוריה וביקורת. כשרואים את הכותרות ניתן להבין שלא ממש כדאי להיכנס ולקרוא בפנים (אגב, זה לא תמיד נכון).

כפי שהזכרתי, שורש הדברים הוא צעד נוסף של הפשטה במהלך הדיאלקטי שלנו. ראינו שהצעד הקודם, הוויתור על הנימוק והביסוס של הטענות, יסודו בכך שאין לנו דרך לקבוע מהי אמת ומהי הנחה נכונה או טיעון נכון. אין קני מידה ולכן אין שיפוטים והערכות. זוהי הפשטה של מושגי הנימוק, הטיעון והאמת. הצעד האחרון הוא הפשטה של מושג המשמעות. אם קודם ביטלנו את הצורך והאפשרות בהנמקה, הרי שכעת אנחנו מבטלים את עצם הטעינה. המהלך כאן הוא כדלקמן.

דרידה כבר לימד אותנו שלטקסטים כשלעצמם אין פירוש. הפירוש של הטקסט הוא מה שנוצר אצל הפרשן/הקורא.[11] אם כך, כיצד ניתן להבחין בין טענות או טקסטים בעלי משמעות לכאלה שחסרים אותה?! אלה כמו אלה יוצרים חוויה כלשהי אצל הפרשן, ואצל אלו כמו אלו זוהי גופא משמעותם. בטקסט פוסטמודרני מה שנוצר אצל הקורא הוא סוג של מצב רוח, לא משהו שעולה ישירות מפירוש המילים. הקורא המסור של תיאוריה וביקורת נכנס לאווירת הקיפוח והמוחלשות, ומתמלא זעם על הפריווילגים, הפוסט קולוניאליסטים והמדכאים האנטי קוויריים. כך הוא מונע לפעולה אידיאולוגית נכונה, ולכן בעצם המאמר עשה את פעולתו הפובליציסטית. אם כך, יש לו משמעות והוא ראוי להיקרא “מחקר” אקדמי (שוב בגרשיים כמובן, באותו מובן כמו ב”ביקורת” וב”תיאוריה”). הטקסט קידם אג’נדה (נכונה, או תקינה), והרי זו מטרתו וזו משמעותו היחידה של מאמר אקדמי כזכור.[12]

אם כך, גם לטקסט שלא טוען מאומה באופן ליטרלי יש משמעות. סוף סוף, הקורא חווה משהו בעת הקריאה, לא?! בפרט הוא חווה את הדברים הנכונים. אם כך, אומר לנו איש הדקונסטרוקציה, טקסט שלא טוען כלום בעצם גם הוא טוען משהו, כמו שגם טקסט שלכאורה נראה לנו שטוען משהו, בפועל לא באמת טוען כלום (אלא רק יוצר חוויות). כאן הושלם תהליך הריקון והפירוק. לא של תחום תוכן כלשהו אלא של תוכן באשר הוא. לא של ביסוס, נימוק ואמת, אלא של משמעות וטעינה באשר הן.[13] כעת אין כבר טעינה, אין ביסוס ונימוק, ואין אפילו משמעות. תהליך הפירוק הפוסטמודרני הושלם, שכן הניהיליזם הוא מוחלט.[14] בשלב זה לוח השחמט הקוגניטיבי ריק מחיילים שחורים (בני חושך). אין בו מלכה, אין צריחים, אולי נותרו כמה רגלים לבנים (המילים). הוא ריק ממים, אבל נחשים ועקרבים (לבנים, בני אור) יש בו.

בשלב הסופי הרגלי הלבן האחרון במלחמת המעמדות מגיע לשורה האחרונה של הלוח, והמשחק מסתיים:

2018: ח:8X

מט!! [או שמא מדובר בפט?…]

סיכום

תיארתי את התהליכים והרקע ההיסטורי שדרכם מובילה הדוגמטיות המרקסיסטית בתהליך ישיר ורציף לניהיליזם ולוואקום פוסטמודרני לוחמני ונותנת כך מט הרואי לחשיבה, לאמת, לטעינה ולמשמעות, שביטויו המרהיב ביותר הוא מאמרי הנונסנס שתוארו בתחילת דבריי. כעת נוכל להבין איך הגענו לאירועים הפתטיים של קבלת מאמרי הנונסנס המדעי לפרסום בכתבי עת אקדמיים. אמנם הם לא טוענים מאומה, אז מה? גם מאמרים אחרים לא טוענים כלום אלא רק יוצרים חוויות (תקינות). הרי זה בעצם מה שנקרא “לטעון”. מה ההתנשאות הזאת לכם?! מדוע רק מאמרים שטוענים משהו יכולים להתקבל לפרסום?! וכי יש לכם מונופול על המשמעות (פריווילגים מתנשאים שכמותכם)?!

בטור הבא אנסה לבחון את תופעת גידולי הפרא הללו ואת משמעויותיה, וקצת גם מה היא אומרת לגבי “מדעי” החברה והרוח בכלל.

[1] בטור הקודם הבאתי את עדותה של אחותי לגבי ההקדמות בקורסים בקרימינולוגיה שעוסקות בהגדרת מדע.

[2] ראה על כך בספר האחד-עשר בסדרת לוגיקה תלמודית, חשיבה אפלטונית בתלמוד.

[3] אם כי לא סוס מוחשי, כפי שמוכיח “פרדוקס האדם השלישי“. ראה על כך בספרנו שם.

[4] התיאורים שלי על המאבק האנליטי-סינתטי יכולים גם הם להיתפס כאפלטוניים, ובכל זאת איני רואה כאן מזימות אלא התנגשות בין ערכים ותפיסות. התהליכים משקפים אותם אבל לא בהכרח מונעים ומתחוללים באופן דטרמיניסטי על ידם. אנשים בוחרים בתפיסה אנליטית או סינתטית, וכעת נלחמים על דעותיהם.

[5] שתי הערות חשובות: 1. יובל כתב לי שהוא עצמו מתנגד להבלים הפוסטמודרניים, אבל כנראה בכל זאת מושפע מהם. 2. רוב הפסיכיאטריה לא שייכת למדעי החרטא. יש שם מחקר רציני ובחינה אמפירית. ועדיין לית מאן דפליג שיש שם ערבובים בלתי נסבלים של ערכים ועובדות, הן במחקר האקדמי והן בטיפול. הביקורת הדקונסטרוקציוניסטית של פוקו על הפסיכיאטריה היא נכונה במידה רבה (כבר כתבתי שעליו נאמר שגם שעון עומד מראה את השעה המדויקת פעמיים ביממה).

[6] לגבי ההבחנה בין דעות לעובדות באקדמיה, ראה מאמרי, “המחקר האקדמי ואיסור הנגיעה” (על פולמוס מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית). מוקד הפולמוס הוא בדיוק בנקודה זו. לגבי ההבחנה בין ערכים לעובדות בהלכה, ראה במאמרי על פסיקת הלכה ומומחיות.

[7] בתוך האסופה משפט והיסטוריה, דני גוטוויין ומנחם מאוטנר (עורכים), מרכז שזר, ירושלים תשנ”ט, עמ’ 305-338. אגב, דני גוטוויין הוא אחד מהמרקסיסטים היותר הזויים באקדמיה הישראלית. כמה דברים שקראתי וששמעתי ממנו לא היו מביישים את מאמרי הנונסנס שבהם פתחתי ושעוד אדון בהם בהמשך.

[8] די מפתיע שהייתה בשירות הביטחון האמריקאי קבוצה שלימה של מרקסיסטים כאלה שנוימן עמד בראשה. אציין שזה היה מעט לפני התקופה המקארתיסטית (1950-56), ואולי לא בכדי.

[9] בכך הוא כמובן מצטרף למרקסיסטית נוספת מאותו חוג, חנה ארנדט.

[10] אגב, יש שם לא מעט ספרים טובים. אבל יש שם כמה וכמה כותרים שרק לקרוא את שם הספר יביא אתכם להתפלץ או למות מצחוק.

[11] ראה על כך בקצרה במאמרי על ההרמנויטיקה.

[12] מי שהדברים נשמעים לו מבדחים או הזויים, יואיל נא לקרוא את התגובות שקיבלתי לטוריי על החסידות (104-106). תוכלו לראות שם את הטענות הללו ממש במלוא תפארתן, עולות כהגנה על הנונסנס החסידי (אמנם אין לו משמעות ברורה, אבל הוא יוצר אצלנו חוויות משמעותיות). אגב בטורים שבאו מיד אחריהם (107-113) עמדתי על כך שיש מקום לתפיסות שהן כמעט דקונסטרוקציוניסטיות ביחס לשירה וספרות (שם המסר אינו המשמעות הליטרלית של המילים אלא החוויה שנוצרת אצל הקורא/הפרשן דרך המילים). אבל כאן התפיסות הללו מופיעות ביחס למה שהוגדר שם כפרוזה (ערך אנציקלופדי, או מאמר אקדמי).

[13] המשמעות כאן הופכת מפילוסופית לפסיכולוגית. ראה על כך בטור 159.

[14] ניתן לשער שההפשטה הבאה היא שלא נצטרך כבר מילים כדי ליצור מאמר. בשלב ההוא יתפרסמו עמודים לבנים כמאמרים. זה מביא אותנו לאמנות מודרנית (או פוסטמודרנית), וניגע גם בה בטור הבא.

13 תגובות בנושא “מהמרקסיזם דרך “הביקורת החדשה” עד הנונסנס האקדמי 3 (טור 180)

  1. י.ד.

    כמה נקודות:
    א. ההבדל בין אפלטוניות לגישות המודרניות שאצל אפלטון אין בכלל את הרעיון שאידיאות צריכות להתגשם בהיסטוריה. למעשה אפלטון היה אנטי היסטורי במובן המודרני והעדיף את הקטגוריה של הטבעי על פני הקטגוריה של ההיסטורי (וזו טעות של פופר שהרב נגרר אחריה). זה נראה לכאורה שהגישות המודרניות הן אפלטוניות. בפועל הן אנטי אפלטוניות כי הן מאמינות שההיסטורי גובר על הטבעי (ומכאן התמיכה שלהן בטרנסג’נדריות ושאר בישין).
    ב. איפה נכנסת כאן פוליטיקה של זהויות?
    ג. מרקס הוא רק מקור השראה אחד. מקור השראה אחר ויותר חשוב היה ניטשה ששלל בכלל את מושג האמת לטובת מושג העוצמה.
    ד. חנה ארנדט היתה יותר היידגרינית מאשר מרקסיסטית (התיאור שלה את אייכמן כבירוקרט בנאלי מתבסס על החלוקה של וובר בין בירוקרטי, מסורתי וכריזמטי כאשר אייכמן הוא הבירוקרט המגשים את הכריזמטיות של היטלר). אלן בלום מתלוצץ על החלוקה שמרקוזה עושה בין מרקסיזם תרבותי למרקסיזם וולגרי. מקרסיזם תרבותי זה פרויד, ניטשה, היידגר ועוד. מרקסיזם וולגרי זה כמובן מרקס שמתעסק עם כל מיני נושאים לא חשובים כמו אמצעי היצור, משברים כלכליים ועוד.
    ה. אקדים את המאוחר ואטען שהמדעים המדוברים הם מדעים קשים מאד מסיבות טובות מאד.

    1. mikyab מאת

      אתה כנראה מתמצא בזה יותר ממני. ובכל זאת כמה הערות:
      א. לא זיהיתי בין אפלטון למרקסיזם, ולדעתי גם פופר לא. הוא ראה בפלטוניזם תנאי הכרחי אך לא מספיק אליו, ואני חושב שבזה הוא צדק. בתוך הפלטוניזם ייתכנו כמה גישות (כפי שכתבתי בעצמי), ובתוכו ייתכן שהמודרניות מנוגדת לאפלטון (שני מינים בתוך אותו סוג).
      לא הבנתי מהו ההיסטורי מול הטבעי.
      ב. לא הבנתי לאן היא צריכה להיכנס. מה זה “פה”?
      ג. ייתכן. כמעט לא עסקתי בו.
      ד. כפי שכתבתי למעלה, אלו מינים שונים בתוך אותו סוג.
      ה. לא הבנתי על איזה מדעים אתה מדבר, ובאיזה מובן הם קשים ולמה. אבל אם זה מתייחס למה שיבוא בהמשך עדיף שנשאיר את זה להמשך.

    2. י.ד.

      תודה.
      א+ב הטבעי זו ההנחה שישנה תשתית אחת משותפת לכלל בני האדם, בין אם זו תשתית לוגית תבונית כפי שטענו הפילוסופים ובין אם זו תבנית מוסרית כמו שטענה היהדות והדתות ששאבו ממנה. ההיסטורי זו הטענה שבין זהויות שונות אין תשתית לוגית ומוסרית משותפת שמאפשרת הבנה הדדית. האדם הוא תוצאה של המימוש ההיסטורי שבו הוא נמצא והוא לא מסוגל לחרוג ממנו לטובת הבנה אוניברסאלית של כלל בני האדם. במילים אחרות אם סוקרטס ניסה להוציא את בני האדם מהמערה לטובת אור התבונה ונהרג כתוצאה מכך, ההיסטוריוציסטים טוענים שאין את אור התבונה, רק את המערה. דה קונסטרוקציה מראה שהיומרות האוניברסאליות של התבונה הן עצמן כסות לשאיפות של בעלי זהות מסוימת (מערבית, גברית, קפיטליסטית וכו’) להשליט את עצמן באופן אלים על זהויות אחרות מדוכאות. בכך היא עוזרת להן לחזור לאותנטיות ההיסטורית שלהן.

    3. mikyab מאת

      אם כך, דבריי רלוונטיים גם לזה. אפלטון הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. אולי הוא חשב שכל העולם מתנהל כביטוי של אידיאות מופשטות זהות לכולם, ועדיין הראיה החתרנית מניחה גם היא את התמונה הזאת. אני לא מניח שפופר סבר שאפלטון היה דקונסטרוקציוניסט או פוסטמודרני. זה סתם אנכרוניזם. תלייה היסטורית של רעיונות והוגים אינה זיהוי גמור, אלא תמיד במובן של תנאי הכרחי אך לא מספיק. אחרת מה מקום יש להתפתחות היסטורית של רעיון מתוך שלבים קודמים שלו?!

  2. מציאות ארבנית

    אף מר אורבאן ראש ממשלת הוגריהי, הגיע למסקנה ש’לימוגי המגדר’ הם אידיאולגיה ולא מדע’, ולכן הוציא צו האוסר לקיים ‘חוגי מגדר’ באוניברסיטאות הונגריה. ראו בכתבה ‘הונגריה אוסרת את לימודי המגדר’., באתר ‘ערוץ 7’.

    בברכה, לאווינגר שאמשון

    השפה ההונגרית אמנם רואה באישה aszony, אך כיבדה את המגדר הנשי בקוראה לאריה orosz-lany (=נערה רוסית) על שם רעמת השיער הבלונדינית של האריה 🙂 השם orisz-lany שניתן לאריה בהונגרית, הוא עיבוד הומוריסטי של שמו של האריה בתורכית arslan

  3. דוד

    קראתי ברפרוף עד השורה בה אנשי אסכולת פרנקפורט ביקשו לטעון כי היטלר והנאצים ביקשו לקדם את הקפיטליזם בעולם!!
    אני לא יודע אם מדובר בבורות או ברשעות או בשילוב של השניים.
    גרמניה הנאצית היתה מדינת רווחה לכל דבר ועניין עבור בני העם הגרמני. היא נשאה סממנים סוציאליסטים מובהקים שלא רק התבטאו בשמה של מפלגת השלטון, אלא גם בריכוזיות חזקה מאוד במשק, בהלאמה למעשה של עסקים גדולים ובהתפארות של בכירי המשטר כי “אצלנו אין עניים ועשירים, יש קולקטיב”. זה לא מקרי, זו היתה האידאולוגיה הרשמית של המפלגה, עד כדי כך שלמיליטריזם הגרמני שהצליח בזכות ההפיכה של המשק לאוטרקי, לא היה סיכוי להצליח בלי זה. והדברים פשוטים וידועים.
    יש להיות חוקר עם אג’נדה ויש להיות שקרן (שלידיעתי זו סיבה טובה להעיף מהאקדמיה). החבר’ה האלה משתייכים בבירור לקבוצה השנייה.

  4. אליהו

    מעניין, אך קיבלתי את הרושם מספריך שהמרקסיזם איננו כה אפלטוני. הוא כופר בקיומם של ישים מופשטים כמו עמים, ורואה החברה פרטים שכל מה שיכול לאגד אותם הוא אינטרס חומרי. ה”בורגנים” הם אלו שממציאים דתות ולאומים שאינן אלא מבני על שנועדו להסתיר את האמת החומרית של העולם.

    1. mikyab מאת

      כבר למעלה הסברתי שאפלטוניות היא תנאי הכרחי ולא מספיק למרקסיזם. אין לחפש זהות ביניהם. הטענה של פופר היא שביסוד המרקסיזם יש ממד אפלטוני (על מזימות ואידיאות שמניעות את ההיסטוריה).

    1. mikyab מאת

      לדעתי שום דבר לא מתחרה עם המציאות עצמה. היא עולה על כל דמיון. כעת חשבתי שיש כאן נקודה רצינית להחריד והיא נוגעת להומור פוסטמודרני.
      כבר אמר מי שאמר שאי אפשר להתחפש לאדמו”ר חסידי. אם אתה לובש כפתן מזהב עם גרטל ומלווה בשני בריונים ונהג אתה לא מחופש לאדמו”ר אלא אתה אדמו”ר. בדיוק כך גם אי אפשר לעשות פרודיה על טקסטים פוסטמודרניים ומחקרי נונסנס, כי אם אתה כותב נונסנס חסר שחר זו לא פרודיה על טקסט פוסטמודרני אלא פשוט עוד טקסט פוסטמודרני.
      אגב, בדיוק בגלל זה בעולם הפוסטמודרני אין ולא יכול להיות הומור (וזה לגמרי רציני). כל אלו שמתבדחים עליו מצויים בהכרח מחוצה לו. ודוק היטב.
      ומכיון שכבר היה מי שהגדיר את האדם בתור היצור הצוחק (הומו צחוקוס), המסקנה היא שיצורים פוסטמודרניים אינם אלא יצורים דמויי אדם (ובלשונו של הרב שך: הכת הכי קרובה לבני אנוש).
      ועל כך אמר ויליאם הזלייט (מי זה?):
      האדם הוא בעל החי היחידי הצוחק ובוכה; משום שהוא בעל החי היחידי המשגיח בהבדל שבין המציאות כפי שהיא, ובין המציאות כפי שהיתה צריכה להיות.
      ומכאן: שכשאין הבדל בין המציאות כפי שהיא לבין המציאות כפי שהיא צריכה להיות אין הומור. מש”ל.

  5. שי המשפטן

    מהבנתי את עמדתו של אריסטו לעניין הצורות, הוא אינו אומר שהן אינן קיימות כלל והן רק דפוסי מחשבה שימושיים. זו עמדתו הנומינליסטית של וויליאם מאוקהם ודומיו. אליבא דאריסטו לכל דבר יש צורה והצורה קיימת בדבר עצמו, רק שאנו מבחינים בה ויודעים להבין שיש את אותה צורה גם בדברים אחרים וכך תופסים את הצורה, ואין עולם אידיאות נפרד שם דרות הצורות, רק הצורות הן כאן בעולם הזה. אקווינס כמדומני מקפיד להבחין בין הנומינליסטים לעמדת אריסטו הריאליסט לגבי צורות.

    1. mikyab123

      זה נראה לי משחק מילים. אין אובייקט שהוא “צורה” אז היא לא קיימת. ברור שלעצמים יש צורות. האם צורת המשולש של הפלסטיק שמונח לפניי קיימת? באיזה מובן? זו סתם סמנטיקה. מה המחלוקת בין מי שאומר שהיא קיימת לבין מי שאומר שלא? לדעתי אין כזאת.

  6. שי המשפטן

    ייתכן. אבל בפילוסופיה של ימי הביניים הרבה שמחה וששון היה על ההבחנה הזו. Realism vs. Nominalism הצורה היא אחת מה-4 causes של אריסטו. והוא טוען שזה קיים מטאפיסית באובייקט, ולא רק בראש של המתבונן.

השאר תגובה