עבד ה’ הוא לבדו חופשי: 2. הגדרת מושגים: חופש וחירות (טור 127)

בס”ד

כדי להסביר את משמעותה של החירות בעולם של מחויבות הלכתית אפתח בהגדרת שני מושגים, חופש וחירות. אקדים ואומר שאין כוונתי כאן להציע הגדרה מילונית, כלומר אל תתפסו אותי אם אבן שושן לא מגדיר אותם כך. בכוונתי כאן רק להגדיר שני מושגים ולהבחין ביניהם, והשמות (המונחים הלשוניים) חופש וחירות ניתנים להם רק לצורך הדיון שלנו כאן כדי שנוכל להתייחס אליהם בנוחיות. מצדי אתם יכולים לקרוא להם מוישה ובערל או עיסא וג’ון.

מהו חופש?

ההגדרה הפשוטה למושג חופש היא היעדר מגבלות. דומני שזה אפילו נכון מילונית, אבל כאמור זה לא ממש חשוב לי. כמובן שאין כוונתי לדבר על מצב קונקרטי, שהרי אף אדם לא פטור ממגבלות כלשהן. אף אחד מאתנו לא יכול לעוף, ללמוד בעל פה את כל התנ”ך בשעה, לצלול בלי מכשירים שעתיים, וכנראה גם לא לפתור את בעיית הגרביטציה הקוונטית (שהיא בעיה פתוחה בפיסיקה העכשווית). הגדרת החופש היא הגדרה של ציר או סקאלה: ככל שיש עליך יותר מגבלות אתה פחות חופשי, ולהיפך. אם נשווה בין שני בני אדם בשני מצבים, אזי אם על ראובן מוטלות X מגבלות ועל שמעון מוטלות Y מגבלות, הרי שאם X<Y שמעון פחות חופשי מראובן.

מגבלות לענייננו הם כל מה שלא בשליטת והכרעת האדם. כל מה שכפוי עליו על ידי גורם כלשהו. זה יכול להיות אדם אחר, הסביבה, החברה, חוקי הפיסיקה והטבע בכלל, וגם טבעו שלו. גם הטבע האישי שלי הוא מגבלה במובן הזה.[1] אני מניח כאן כמובן תפיסה ליברטריאנית, כלומר תפיסה שלפיה יש לאדם רצון חופשי ויכולת לפעול באופן חופשי, כלומר שהנסיבות (=המגבלות) לא מכתיבות את מעשיו ואת מחשבותיו (אם כי הן משפיעות עליהם). מבחינת הדטרמיניסט ששולל את הבחירה החופשית ומאמין שהנסיבות (הפנימיות והחיצוניות) קובעות הכל, אי אפשר להגדיר כלל מצב של חופש במובן הזה. לשיטתו כל אדם מוגבל באופן מוחלט, שכן מעשיו ומחשבותיו מוכתבים על ידי המגבלות ורק על ידן.

האם חופש הוא ערך?

מקובל כיום להתייחס לחופש כערך, ולפעמים נראה שבתרבות שלנו הוא ערך עליון. כוונתי כאן לערך במובן האנושי-מוסרי (לא ערך כלכלי). אבל במחשבה שנייה זו תפיסה תמוהה מאד. חופש הוא מצב מסוים, בדרך כלל מאד נעים, שכן במצב הזה אין עליי מגבלות. חופש חלקי הוא מצב שבו אני נתון תחת מספר מסוים של מגבלות (ככל שיש יותר כך החופש הוא פחות). ועדיין גם חופש חלקי הוא מצב, ולכן קשה לראות בזה ערך. סביר להתייחס כערך לצורת התנהלות או סוג מסוים של עשייה. אבל מצב הוא משהו נייטרלי מבחינה מוסרית. הוא לא תלוי בי ובמעשיי אלא מסגרת שכפויה עליי ולא תלויה בי (להלן אדבר על השגת חופש, כלומר השפעה שלי על מידת החופש בה אני מצוי) איני רואה היגיון לראות בו ערך.

נדמה לי שאחת הסיבות לבלבול הזה היא התובנה ששלילת חופש לא מוצדקת היא מעשה לא מוסרי. אם אני מכניס אדם (בלי הצדקה) לכלא או קושר את ידיו או סתם לא נותן לו לנוע או לעשות משהו (הדקיה באינדרונא. ראה ב”ק פה ע”ב), עשיתי משהו לא מוסרי. לכאורה מכאן עולה שההיפך, להימצא במצב חופשי, הוא משהו מוסרי. אך זהו היפוך שגוי לוגית. קל לראות זאת דרך דוגמה. אני מניח שנסכים שלהיות עשיר (בעל ממון רב) אינו ערך. זה אולי מאפשר לי לעשות דברים טובים (וגם רעים), אבל הערך הוא הדברים הטובים שאותם אני עושה עם כספי. עצם הבעלות על כסף היא מצב נייטרלי (ונעים כמובן). ובכל זאת, לקחת ממישהו את כספו שלא בצדק (לגנוב, לשדוד, או להזיק לו) זו פעולה לא מוסרית. נמצאנו למדים שלמרות שהכסף הוא נכס ולא ערך, לקיחתו בלי הצדקה היא פעולה לא מוסרית. הדוגמה הזאת מחדדת שגם חופש הוא בעצם נכס. זהו מצב שאני רוצה אותו ואם אני נמצא בו זכותי להישאר כך. מי ששולל ממני את החופש נוטל ממני ערך (גונב לי את החופש) ולכן עושה פעולה לא מוסרית.

המסקנה היא שהחופש כמו כסף הוא נכס ולא ערך, ובכל זאת לקיחתו היא פעולה לא מוסרית. בעצם התבוננות נוספת מעלה שזו לא רק אנלוגיה. כסף הוא חלק מהחופש של האדם. אדם עשיר יכול לעשות יותר דברים מאדם עני. הוא פחות מוגבל ולכן יותר חופשי. לכן כסף וחופש אינם רק מצבים אנלוגיים אלא בעצם אותו דבר עצמו. להיות חופשי שווה לי כסף, וכפי שראינו בה במידה נכון גם לומר שהכסף נותן לי תוספת חופש.

אין ללמוד מכאן שיש רע במצב של חופש. להיפך, חופש הוא מצב נעים ואך טבעי הוא לשאוף אליו, בדיוק כמו להיות בעל ממון. אבל ערך אין בו. לגבי השאיפה לחופש – ראה להלן.

המושג חופש: סיכום ביניים

ראינו שחופש מוגדר כהיעדר מגבלות (נכון יותר: מידת החופש עומדת ביחס הפוך לכמות המגבלות). עוד ראינו ששלילת חופש מאדם היא פעולה לא מוסרית. ועוד ראינו שלהיות חופשי זהו נכס ולא ערך (נכון יותר: להיות יותר  חופשי הוא בעצם להיות בעל נכסים נפשיים רבים יותר, ובעלות על נכסים כלכליים נותנת לנו יותר חופש).

מהי חירות?

כעת אנחנו עוברים לצדה השני של המשוואה: החירות. לצורך הדיון שלנו כאן אני מגדיר חירות כפעולה אוטונומית בתוך מגבלות. בהינתן כמות וסוג נתון של מגבלות, מידת החירות של האדם מבטאת עד כמה הוא לא נותן למגבלות הללו להכתיב את דרכו, מעשית ומחשבתית. אדם שמחליט על דרכו בעצמו גם כאשר הוא נמצא תחת מגבלות הוא אדם בן חורין.

גם כאן לא מדובר על מצב בינארי (בן חורין או לא) אלא על רצף של מצבים. ככל שיש על האדם יותר מגבלות הוא יכול יותר לבטא את מידת החירות שלו. כך לדוגמה, ויקטור פראנקל, בחלק הראשון של ספרו האדם מחפש משמעות, מתאר אנשים שהיו במחנה ריכוז ובכל זאת לא נכנעו לנסיבות הקשות ופעלו באופנים מעוררי הערצה. הם לא נתנו לנסיבות הקשות והמגבילות מאד בהן היו שרויים להכתיב את התנהגותם. אין פירוש הדבר שהם יכלו לעשות הכל. להיפך, הרי זהו מצב עם מידה מועטה מאד של חופש ולכן אפשרויות התמרון בתוכו מצומצמות למדיי. אבל למרות זה, ואולי דווקא בגלל זה, כל מה שאדם בכל זאת עושה בניגוד למגבלות הללו (בהתמודדות עמן) מעיד על מידת חירות גבוהה יותר. אדם שמצוי במחנה ריכוז וחוסך פרוסת לחם מפיו ונותן לאדם אחר שצריך אותה יותר ממנו, הוא בן חורין הרבה יותר מאדם עשיר שמצוי במדינה חופשית ונותן מיליון ₪ לצדקה. מידת החירות נמדדת ביחס למערכת מגבלות נתונה. ככל שאתה זה שמחליט על מחשבותיך ומעשיך אתה יותר בן חורין. אבל עוד ראינו שככל שמערכת המגבלות לוחצת יותר כך תוכל להביא לידי ביטוי יותר את היותך בן חורין. זה לא אומר כמובן שכל מי שנמצא במערכת של מגבלות לוחצת (מחנה ריכוז) הוא בן חורין, אלא רק שבמערכת מגבלות כזאת יש פוטנציאל גבוה יותר לבטא את החירות שלי. מידת החירות בהתנהלותי בפועל, תלויה בי ובהחלטותיי ולא בנסיבות. אלו לכל היותר מאפשרות לה לבוא לידי ביטוי אבל כמובן לא קובעות אותה.

דוגמה נוספת היא הפיסיקאי שרק עתה נפטר, סטיבן הוקינג. הוקינג היה משותק לחלוטין ובמשך שנים ארוכות היה יכול להזיז רק את עפעפיו. בתוך מערכת המגבלות הבלתי אפשרית הזאת הוא חשב, כתב ספרים, חקר ויצר, והביא לידי ביטוי את כישרונו (הבלתי מבוטל, למרות שהוא גם דיבר לא מעט שטויות). אנשים אחרים במצב כזה היו מתכנסים במחלתם ולא עושים דבר מעבר לזה. הוקינג ביטא מידה מרשימה ביותר של חירות. דוגמה דומה ומרשימה לא פחות היא המפקח רחמים מלמד כהן, שמשנת 1999 חלה ב-ALS קשה וכבר כעשרים שנה שגם הוא לא יכול להזיז דבר פרט לעפעפיו, ובכל זאת הוא לא מפסיק לפעול, ליצור ולכתוב המוני ספרים בעיקר בתחום החינוך והטיפול בילדים שם ביטא תובנות הומניסטיות נוגעות ללב (בעיקר בכך שלמרות מצבו הקשה המבט שלו פונה תמיד החוצה ולא אליו פנימה).

מבט השוואתי: חופש מול חירות

כדי לעשות את ההשוואה בין שני המושגים, נשאל ביחס לחירות את כל השאלות שנדונו למעלה ביחס לחופש. ראשית, עצם ההגדרה של החירות מעמידה אותה בניגוד חזיתי לחופש. אם חופש הוא היעדר מגבלות, חירות לא קיימת בלי מגבלות (היא מוגדרת כסוג של פעולה בתוך מגבלות). יתר על כן, ככל שיש יותר מגבלות (פחות חופש) כך יש פוטנציאל לחירות גדולה  יותר.

חירות היא כמובן ערך ולא נכס, וגם במובן הזה היא הפוכה לחופש. הסיבה לכך היא שחירות אינה מצב אלא צורת פעולה והתנהלות של האדם. זה לא מצב שבו הוא נמצא (כמו המגבלות שלא תלויות בו), אלא דווקא מה הוא בוחר לעשות בתוך המגבלות. האם הוא נוטל את המושכות לידיו או נותן למגבלות להכתיב את דרכו. אנחנו מעריכים אדם שפועל כבן חורין, שכן מהותו כאדם היא היכולת שלו לקבל החלטות ולגבש עמדות בעצמו ולא למסור את כל אלו להשפעה סביבתית ולאילוצים והמגבלות שהוא נתון בהם. אדם שנמצא בחברה לוחצת, מחשבתית ו/או מעשית, הוא פחות חופשי, אבל דווקא בגלל זה הוא יכול לבטא ביתר חדות ועוצמה את החירות שלו. ניתן אפילו לומר שהחירות היא ערך-על, שכן רק אדם שבוחר בעצמו את דרכו ואת משנתו האתית יכול להיחשב אדם שפועל על פי ערכים, כלומר אדם ערכי. אדם שהנסיבות מכתיבות את דרכו אינו ערכי גם אם הוא פועל בצורה טובה ומושלמת. הוא דומה לבעל חיים שמתנהל לפי טבעו, וגם אם טבעו הוא נפלא אין לראות בו יצור ערכי (ראה טור 124).

השאלה השלישית היא שלילת החירות. האם לשלול את חירותו של מישהו היא פעולה לא מוסרית? התשובה היא כמובן שאין דבר כזה. אדם יכול לכל היותר לשלול חופש מאדם אחר, אבל ההחלטה מה לעשות במידת החופש הנתונה מסורה רק לאדם עצמו. לאנשים אחרים אין שליטה על מידת החירות שלי אלא רק על מידת החופש שלי. הם יכולים להטיל עליי עוד ועוד מגבלות, אבל ההחלטה האם לפעול בתוכן כבן חורין היא אך ורק שלי.[2] אם כן, גם במובן הזה החירות הפוכה לחופש.

בשולי הדברים אעיר שבמקרים רבים הטלת מגבלות רבות שוללת דה פקטו את החירות מהאדם. היא משתקת אותו וגורמת לו לוותר על האוטונומיה שלו ולמסור את עצמו בידי הנסיבות (מנטליות של עבד). אבל בהגדרה שהצעתי כאן זה תיאור לא מדויק. אדם שניחן במידת חירות מסוימת, יבטא אותה בתוך רמות חופש הולכות וקטנות, עד שהוא מגיע לדרגת חופש שהחירות שלו כבר לא מתמודדת עמה. מידת החירות שלו קובעת עד כמה יכולות המגבלות ללחוץ עליו בלי לשתק אותו. לכן בעצם רק הוא זה שמחליט על מידת החירות שלו, ובעצם גם ההחלטה להפסיק לפעול כבן חורין מתחת לרמת חופש מסוימת מסורה לו. הוא יכול לעשות מאמץ ולפעול גם שם כבן חורין.[3]

המושג חירות: סיכום ביניים והשוואה

החירות מוגדרת רק בתוך מגבלות, וזאת בניגוד לחופש (שהוא היעדר מגבלות). באין מגבלות (חופש מוחלט) אין חירות. בנוסף, ראינו שחירות היא ערך ולא נכס, בעוד שחופש הוא נכס. ולבסוף, ראינו ששלילת החופש היא פעולה לא מוסרית בעוד שלילת החירות כלל אינה אפשרית. בכל הפרמטרים הללו החירות הפוכה לגמרי מהחופש.

לסיכום הקטע המושגי רק אשוב ואזכיר שחופש וחירות משמשים במקומות רבים באותה משמעות, וההגדרות כאן נעשו רק לצורך הדיון שלנו. בתרגום לאנגלית נדמה לי שבמקרים רבים (אבל לא תמיד) החירות כפי שהוגדרה כאן היא liberty והחופש הוא freedom.

משל הבחירות הדמוקרטיות

בטור 72 כבר הזכרתי את המשל החביב עליי של הבחירות הדמוקרטיות, אך למען השלימות אחזור עליו כאן. ניתן לחשוב על ארבעה דפוסים של הצבעה:

  • הבחירות בצפון קוריאה. אדם נכנס לקלפי ובוחר באופן חופשי לגמרי את הפתק היחיד שמונח שם ומשלשל אותו לתיבת הקלפי. כשסופרים את הקולות ממנים את מי שזכה ברוב להיות נשיא צפון קוריאה. זהו חופש מדומה כמובן. בעצם מדובר בדטרמיניזם גמור, גם אם האדם לא חש שמישהו כופה עליו לעשות משהו – הנסיבות עושות זאת. התוצאה מוכתבת לגמרי על ידן. לכן כאן מדובר במצב שהנסיבות מכתיבות את התוצאה, כלומר אין כאן חופש וגם לא חירות.
  • הבחירות בשווייץ. אדם נכנס לקלפי ובוחר באופן חופשי אחד מתוך כמה פתקים שונים שמונחים שם. כל אחד משלשל את בחירתו לתיבת הקלפי, ומי שזכה ברוב הקולות מתמנה לנשיא שווייץ. לכאורה דמוקרטיה לתפארת, אלא שבשווייץ (המטפורית) אין בעיות שעמן יש להתמודד. במצב שאין בעיות כאלה, אין שום משמעות לדמוקרטיה ולחופש הבחירה. אין כאן נכון ולא נכון, אין מחירים לבחירות השונות, ולכן אין בחופש כזה שום ערך. בה במידה ניתן לעשות הגרלה, שכן בין כה וכה לא משנה מי יהיה נשיא שווייץ. אם יש אינסוף כסף ואין סכנות ביטחוניות ומצוקות כלכליות וחברתיות, זהותו של הנשיא לא משנה מאומה. המצב יישאר מושלם תחת כל נשיא שלא יהיה. המצב הזה מלמד אותנו שההכרעה החופשית והאוטונומית שאמנם קיימת בשווייץ מאבדת את ערכה אם היא לא נעשית בתוך מסגרת (בעיות ואילוצים) שכפויה עלינו ולא תלויה בנו. המסגרת נותנת משמעות לחופש הבחירה ולהכרעות שלנו. המודל של הבחירות בשווייץ מבטא את החופש, הכרעה חופשית בלי מגבלות ואילוצים. כאמור בחופש גמור אין שום משמעות לחירות.
  • הבחירות באנגליה. אדם נכנס לקלפי ובוחר באופן חופשי אחד מתוך כמה פתקים שונים שמונחים שם. מי שזכה לקולות הרוב נבחר להיות ראש הממשלה הבריטי. בריטניה מתמודדת עם לא מעט בעיות, ולכן שם יש משמעות לחופש הבחירה. גם לבעיות יש משמעות רק כאשר העם מחליט באופן ריבוני וחופשי כיצד להתמודד עמן. המחירים לא תלויים בו, אבל ההכרעה כיצד להתמודד עם המצב היא שלו. הדמוקרטיה במודל כזה משולה לחירות, שכן חופש הבחירה מבטא את הנתיב בו אנחנו בוחרים להתנהל בתוך המגבלות.

רק למען השלימות אוסיף עוד מודל רביעי:

  • הבחירות בישראל. אדם נכנס לקלפי ומחליט באופן חופשי על מועמד כלשהו מתוך כמה אפשריים ומשלשל את הפתק לקלפי, והרוב קובע מי יהיה ראש הממשלה. בישראל גם יש כמה בעיות לפתור, כלומר במובן הזה היא דומה לאנגליה ולא לשווייץ. לכאורה דמוקרטיה לתפארת. אלא שכאן יש בעיה אחרת, כל המועמדים שנבחרים נוהגים בדיוק באותה צורה (“דברים שרואים משם לא רואים מכאן”), לכן גם כאן לא ממש משנה במי בחרנו. הקורא הנבון ודאי מבין שגם במודל כזה אין ערך רב לחופש, ובעצם מדובר בווריאציה על המודל של צפון קוריאה. כמו בשווייץ גם כאן תהיה אותה תוצאה בכל נתיב בו נבחר, ולכן שוב אין משמעות להכרעות החופשיות שלנו.[4] אמנם זוהי גרסה אחרת של דטרמיניזם דומה אך קצת שונה מזה הצפון קוריאני. אם בצפון קוריאה השלטון קובע את הנסיבות שקובעות מה יהיה, הרי שבישראל הנסיבות החיצוניות (הנסיבות והאילוצים) קובעות מה השלטון יעשה, ולא משנה מיהו ומה האידיאולוגיה שלו.

המשל הזה מדגים היטב מדוע המסגרת שבתוכה מתנהל האדם, שאינה  תלויה בו, דווקא היא נותנת משמעות להתנהלותו כבן חורין. בלי מסגרת מוכתבת הוא אולי חופשי אך לא בן חורין. כאמור חופש הוא מצב ולא צורת התנהלות ולכן אין לו ממד ערכי. חירות, שהיא כמובן כן ערך, בכלל לא יכולה להופיע במצב ללא מגבלות (חופש).

[1] בתחילת ספרי מדעי החופש עמדתי על שתי טעויות רווחות: האחת רואה רק במגבלות חיצוניות מגבלות, בעוד האופי שלי הוא אני עצמי ולא מגבלה. זו גישה שלא רואה סתירה בין דטרמיניזם לרצון חופשי (והיא קרויה קומפטיביליזם). השנייה רואה רק בנסיבות פנימיות מגבלות, בעוד הנסיבות החיצוניות אינן כאלה (מדובר על אלו שמדברים על הפלסטיות של המוח כביטוי לחופש). שתי אלו הן טעויות והסברתי את הדברים בפירוט שם, לכן לא אזקק לזה כאן.

[2] אנשים יכולים כמובן להפנט או לעלף אותי, או אפילו להרוג אותי, וכידוע “במתים חופשי”. אבל מבחינתי מצב כזה הוא סוג של מוות. כל עוד האדם חי ופועל, עד כמה שהמרחב שבתוכו הוא פועל מצומצם, רק הוא מחליט האם להיות בן חורין או לא.

[3] ואם לא – אז שוב חזרנו למצב של עילפון או מוות. הנסיבות מכתיבות לי את התנהלותי בעל כורחי. אין לי אפשרות להחליט ולכן אי אפשר למדוד כאן את מידת החירות שלי. זה כמו מצב של דחף לאו בר כיבוש שבו הנסיבות כופות את עצמן על האדם והתנהלותו כבר לא מסורה לו (זה מעבר לכוחותיו להחליט בכל זאת להתמודד עמן).

[4] ידיד סיפר לי פעם על ידיד שלו שעשה מסע תרמילאות בבורמה (מיינמאר של היום). הוא הגיע לכפר חושות ולהפתעתו ראה שם בית דואר. כשהתקרב הוא ראה לתדהמתו שעל הקיר יש מערכת מסודרת להפליא של תיבות מכתבים שמחולקות לפי יבשות ומדינות, ממש “אמריקה, ששון” (הגששים שם, שם). כשהתקרב עוד יותר וניגש לאשנב, הוא ראה פתאום את צדו השני של הקיר עם תיבות הדואר. ואז התברר לו למרבה הגיחוך שמאחורי כל תיבות הדואר נמצא שק אחד גדול שאליו מתנקזים כל המכתבים מכל תיבות. זוהי בדיוק הדמוקרטיה הישראלית (המודל הרביעי).

26 מחשבות על “עבד ה’ הוא לבדו חופשי: 2. הגדרת מושגים: חופש וחירות (טור 127)”

  1. אני לא כל כך מבין למה קיומן של מגבלות הוא תנאי הכרחי לחירות.

    כלומר, אני מבין מדוע זה נובע מההגדרה שנתת לחירות אבל מדוע ההגדרה הזו הכרחית?
    לדעתי אפשר להגדיר חירות כפעולה שאיננה מושפעת ממגבלות חיצוניות. פעולה כזו היא בעלת ערך משום שהיא נובעת מהפועל עצמו.

    נכון שאפשר לטעון שזה ‘לא חכמה’ כשמישהו פועל מתוך חירות כשאין עליו מגבלות משום שהוא לא התגבר על שום דבר, אבל טענה כזו איננה ממין העניין. לכל היותר אפשר להסיק ממנה שאי אפשר לקבוע עד כמה המוטיב ה’חירותי’ היה חזק. לעולם לא נוכל לדעת כיצד היה פועל אותו אדם אם היה ניצב בפני מגבלות, ולכן השאלה עד כמה פעל מתוך חירות לא יכולה להיות מוכרעת. אבל עדיין ייתכן שפעולתו הייתה ‘חירותית’ לחלוטין.

    1. גם אתה אומר את אותו הדבר. “נובעת מהפועל עצמו” פרושו שהסביבה היא נתון והוא המשתנה. לדבריך זה “חכמה” אם היה קשה למשתנה להשתנות תחת הסביבה הנתונה ו”לא חכמה” אם לא היה לו קשה.

    2. אני לא אומר את אותו דבר.

      לפי דברי הרב: ‘חירות לא קיימת בלי מגבלות (היא מוגדרת כסוג של פעולה בתוך מגבלות)’

      לפי הצעתי חירות יכולה להתקיים גם בלי מגבלות, אך רק בסביבה שיש בה מגבלות ניתן לבדוק האם היא באמת התקיימה.

    3. ישום הגדרה אינה הכרחית. הגדרות משמשות אותי לטעון טיעונים, מה שכמעט עוד לא התחלתי לעשות. רק שם ניתן להתווכח עליהן.
      ההגדרה שלך כמובן אפשרית, ואין טעם להתווכח על הגדרות. אתה טוען שגם שווייץ זו חירות. לבריאות (אגב, בהמשך אראה שזה ממש לא נכון. אבל בינתיים זה רק ויכוח סמנטי).
      אני לגמרי מקבל שגם אדם חופשי יכול להיות בן חורין באישיותו (וזה יתבטא בנסיבות שבהן הוא כן יהיה בתוך מגבלות), אבל כעת במצב של חופש זה לא יכול לבוא לידי ביטוי מעשי. דומני שכתבתי בדבריי את ההבחנה הזאת.

  2. חברונער פסנתרן ביד ימין

    יישר כוח!
    אני קורא בדילוגים אז סליחה מראש אם פספתי, אבל נירלי שחסר יישום של ההבחנה המאלפת לגבי ענייני דיומא, היינו חג החירות והיציאה ממצרים. מה היה הערך ביציאה זו? האם זו יציאה לחופש או לחרות? (בפשטות רק חופש. יש גם ממד של חרות?)

    1. חברונער פסנתרן ביד ימין

      במסגרת הקריאה בדילוגים, כמובן, נעשה דילוג על החלק הראשון. כעת אני רואה שזה הולך ונבנה.
      בכל מקרה יישר כוח

  3. לגבי הדוגמאות על הוקינג והמפקח רחמים מלמד כהן, האם יהיה נכון להגיד שרק אם המניע שלהם להתגבר על האילוצים הגופניים היה ערכי, רק אז יש בפעולה הזאת ביטוי לחירות, אבל אם המניע היה אגואיסטי (כלומר רדיפת הסיפוק הרוחני וההגשמה העצמית) אז אין בזה ביטוי לחירות, אלא פשוט מילוי צורך שנכפה מבחוץ (כמו מישהו שאוכל מתוך רעב למרות שיש לו קושי בבליעה).

    1. אני נוטה לחשוב שכן, אבל לא בטוח לגמרי. עובדה היא שיש אנשים שגם כשהיה להם אינטרס לא יפעלו במצב כזה. חשוב על אדם שחולה ב-ALS, ואומרים לו שחייו ייראו הרבה יותר טוב אם יתאמץ ויפעל כמוהם. האם לדעתך כל אדם שישתכנע אכן יעשה זאת? אני בספק רב. אתה יכול כמובן לומר שהפגם הוא במידת האינטרסנטיות שלו ולא ברמה הערכית-אנושית, אבל על זה גופא כתבתי שאיני משוכנע. איכשהו נראה שאני מעריך הרבה יותר את הראשון מהשני, גם כשמה שמניע אותו הוא אינטרס. קצת דומה לדילמה של טור 124 (יחס לכלבים שכמובן פועלים מתוך החומרה והתוכנה שלהם ולא מהכרעות).

    2. אני חושב שהסיבה שאנו מעריכים את הראשון יותר מהשני היא בגלל שהאפשרות הראשונה היא מעין ויתור על החיים (או התאבדות רוחנית), וכאשר מישהו בוחר שלא לוותר על החיים למרות שתנאי החיים שלו מאוד קשים, סביר להניח שמה שעמד מאחורי אי הויתור הוא הכרעה ערכית. גם אם יש פה בנוסף לזה מימד אינטרסנטי, נראה שהמימד הערכי יותר הכריע. הערך כאן הוא הבחירה בחיים, זהו ערך אינטואיטיבי שכולנו מבינים אותו כמו הערך שבהימנעות מרצח. בנוסף, מכיוון שאדם אינו חי בוואקום, המשך החיים הרוחניים שלו בדר”כ ישפיעו לטובה על סביבתו והוא מבין זאת ולכן בוחר להמשיך בחיי יצירה, למרות הקושי העצום. יש דילמה דומה לגבי הורים שכולים, שיכולים לבחור בין שתי אופציות, התמקדות באובדן של הילד, או המשך חיים בשמחה למען שאר הילדים.

  4. ההגדרה של חירות לא לגמרי ברורה, כי לא ברור כיצד מזהים פעולה אוטונומית מול פעולה אוטומטית. מעבר לזה, לא לגמרי ברור מהן – אילו מנגנונים באדם מפעילים אותן. דומני שזה קשור גם לבעיית חולשת הרצון.

    אם אני מבין נכון, אתה טוען שלאדם יש מנגנונים דטרמיניסטיים שיכולים להפעיל אותו באופן שוטף, ויש לו מתג של רצון שהוא יכול להפעיל או לא. את ההפעלה של המתג אתה מגדיר כחירות, אבל לכאורה גם ההחלטה לא להפעיל את המתג הזה היא החלטה, ולא ברור מדוע היא אינה חירות. אולי לדעתך אפשר להפעיל את המתג ולבחור בדיוק במה שהייתי בוחר אם הוא היה כבוי, ואז זה נחשב חירות.

    בנוסף, לא ברור אם אפשר לזהות את הפעלת המתג. אם באמת יש צטריס פריבוס, הרי שהעובדה שרוב האנשים היו נוהגים באופן מסוים במצב נתון, ומישהו נהג אחרת כנראה מוכיחה שהוא בן חורין; אבל אין באמת דבר כזה צטריס פריבוס, ובמיוחד כאן שהתנאים כוללים גם את טבע האדם. למשל, יש מי שיש לו דחף לידע, או לכתיבה וכדומה.

    1. בפוסט הזה איני עוסק בשאלת חופש הרצון אלא מניח אותו. אני גם לא דן בשאלת הדיאגנוזה, כיצד יודעים שמישהו (אחר, או אני עצמי) פועל מתוך רצון חופשי ולא מכוח הנסיבות. מבחינתי אני מגדיר חירות כפעולה של רצון חופשי, גם אם אין שום דרך לדעת האם זו אכן צורת ההתנהלות.
      לגבי ההבדל בין בחירה אקטיבית לבחירה שלא לבחור (בחירה פסיבית), דנתי בזה בקצרה בספרי מדעי החופש. כאן רק אומר שההחלטה לא לבחור היא אמנם בחירה בעצמה אבל היא החלטה להיות פסיבי ולכן אינה מביעה חירות. אתה מחליט למסור את עצמך בידי הנסיבות (כמו החלטה להימכר לעבדות, שאינה מצביעה על חירות). ההבדל הוא בשאלה מה יוצר את התוצאה בפועל: בבחירה אקטיבית אתה מחליט ויוצר את התוצאה. בבחירה פסיבית אתה מחליט להימסר בידי הנסיבות והן יוצרות את התוצאה. ההחלטה שלך אינה החלטה על התוצאה הרצויה אלא על כך שלא אתה תחליט, וזהו תורף ההבדל. כמובן שאם אתה מחליט על התוצאה ורק מוסר את עצמך לנסיבות כי זו הדרך הכי טובה להשיג אותה, אז מבחינתי זו בחירה אקטיבית.

    1. יש איזשהו הבדל בין ראשי הממשלה בישראל. ולא סתם ביבי יושב על כסאו כל כך הרבה שנים – בדיוק בגלל שהוא מפגין מידה גדולה יותר של חירות (אפילו שנדמה לי שהוא בכלל לא ימני). אבל תמיד ישנו יצר הרע לשחוט פרות קדושות ולהציג את ישראל באור שלילי וגם כבודו לא נמלט מיצר זה ועל כך מחאתנו.

  5. מידת החופש משפיעה על החרות גם בצורה הפוכה.

    יש צדיקים שבמחנה ריכוז או בסיביר מזדקקת החרות שלהם כמגדלור לעולם.
    ויש את ההיפך.

    להבדיל, אדם שבמירוץ של עבודה- ילדים-משימות- שינה ויש לו הכל אבל אין לו זמן, בד”כ לא יהיה בן חורין.
    מניסיוני מידת החרות שלי עולה פלאים בתקופות בהן מוצאת זמן לחשוב. חרות דורשת יישוב דעת במידה מסוימת.

    לכן
    “עבדים היינו.. עתה בני חורין”
    ולא “עתה חופשיים”

    לעבד אי אפשר לתת תורה

  6. רק אוסיף לגבי העניין שחירות מעידה יותר על המוסר מהחופש:
    1. גם קאנט אומר כך לגבי היכולת למדוד מעשה מוסרי, שקיום מעשה מוסרי ימדד ע”פ הרצון החופשי של האדם ולא על גורמים הכופים אותו על כך ובנוסף המעשה יהיה יותר מוסרי דווקא כאשר המעשה יהיה בניגוד למקובל בחברה.
    2. בנוסף פסיכולוגים חברתיים מסבירים שככל שלמעשה רצייה חברתית נמוכה יותר (חופש נמוך יותר?) כך הוא מעיד שהוא נעשה בגלל תכונה פנימית מהותית (חירות?) גדולה יותר

השאר תגובה