על תפילות חילוניות ומשמעותן (טור 97)

בס”ד

בסוף השבוע שעבר היה פירסום על כינוס בספריה הלאומית שעניינו התפילה. שמעתי ראיון ברדיו עם אחד מהמארגנים, שהסביר שכיום אנחנו מדירים את החילונים מהתפילה (או שהם מדירים את עצמם), והכנס רוצה לתת ביטוי לכל הגוונים באוכלוסייה ולכל סוגי התפילות.

ואכן בשנים האחרונות מתפרסמים קבצי תפילות חילוניים, סידורים חילוניים, קהילות חילוניות עם רבנים חילוניים ובתי כנסת חילוניים שעוסקים לא מעט בתפילה. אם ללימוד היתה עדנה לפני כמה שנים הרי  שבשנים האחרונות יש עדנה משמעותית גם לתפילה. כך למשל קהילת ניגון הלב של האי גברא דמיתקרי “הרב” שי זרחי בעמק יזרעאל היא אחת התופעות הידועות בהקשר הזה. שמעתי על לא מעט דתיים שהולכים לשם כדי לטעום ולהתרשם מהאותנטיות של התפילה שלהם (להבדיל מזו שלנו. ראו בטורים 77-78 כאן). כך גם ב”בית תפילה ישראלי” במכללת “עלמא” ועוד הרבה. תוכלו פשוט לגגל ולמצוא לא מעט חומר, מקורות ומקומות.

ביטוי חביב להפליא לתופעה זו הוא שירו של קובי אוז (מילים ולחן, בתוך מזמורי נבוכים), “תפילת החילוני”:

אבא הוי אב הרחמן
היֶה לי ידיד נפש נאמן
רפד ליבי באמונתך
תן בי יראה למשמע שמך

לא עשיתי לי רב וחוקותיי הן אלתור
כשאני במצוקה אני לוקח כדור
מאוד התקדמתי (מוצאי מקופים)
ובכל חולשותיי אשמים ההורים
ואין איזה תלם
רק כביש מהיר רב מסלולי
המוביל לקניון הכללי
ואם נס מתרחש זה לגמרי לגמרי סתמי
לא נגרם בגללי

אבא הוי אב הרחמן
היֶה לי ידיד נפש נאמן
רפד ליבי באמונתך
תן בי יראה למשמע שמך

כך התפללתי במניין יהודים
לצידי חרדי רעד געש פחדים
כי למען השם הוא רובוט שיטתי
מיוזע כמותי, מבורך ילדים
לידנו דתי לאומי שסוגד לעפר
ומרוב התפלשות בעבר
מתהלל החוגר כמשיל חגורו
וכולנו חיים על חרבו
עולה ושמש מעוטר חטוטרת
רפורמי בשינוי האדרת או בשינוי הגברת
מסורתי ונערו, חתן גיל המצוות
כוזרים חשוכי ממתקיםמאחור יש רחש ולחש חופשי
מטפחות ופאות ועיצוב מספרות
כי מעבר פרגוד רם הקול החושי
קם הקול הנשי
של הלא נספרות

רבן יוחנן בן זכאי בכה מלמעלה מצער, אולי משמחה
והגשם ירד או דמעה הוא מחה.
מליבי נפלטה אנחה,
כולם תלמידיך פטיש החזק, נר ישראל, עמוד הימיני
ברך את בניך מכל הגוונים גם דתי גם חילוני!

אבא הוי אב הרחמן
היֶה לי ידיד נפש נאמן
רפד ליבי באמונתך
תן בי יראה למשמע שמך

אני מתרשם שהתפילה כאן אינה בדיוק תפילה חילונית אלא תפילה של דתי לא ממוסד (מה שקובי אוז מכנה נבוך). אבל בתוך דבריו מוזכרות בין היתר גם תפילות חילוניות. שי זרחי וקהילתו ודאי מדברים על תפילה חילונית ממש, גם במובן של תפילה ללא אלוהים (ולא רק תפילות ללא דת ממוסדת או מחויבות הלכתית). בתפילות אלו ניתן למצוא טקסטים אחרים (שירי משוררים) שהופכים אצלם לתפילה, אבל יש מהם שמשתמשים בטקסטים המסורתיים של הסידור (נדמה לי שזה אפילו יותר IN). כאן רציתי לגעת בנושא המעניין והמאתגר והדי אופנתי הזה.

נקודת מוצא אישית

אודה ולא אבוש שכשאני שומע על תפילה חילונית או על הדרת חילונים מתפילה אני מקבל חום. אין לי כוח לבלבולי המוח האופנתיים הללו. בתחילה דומה היה הדבר בעיניי למשולש שמתמרמר על הדרת המשולשים ממשפחת המעגלים. גם המשולש רוצה להיות מעגל, וארורה הלוגיקה שמדירה אותו מכך. מי בכלל שמה?!

יהיו שיאמרו שאין הנדון דומה לראיה, שכן משולש עגול הוא אוקסימורון במישור הלוגי-מושגי, אבל תפילה חילונית זהו ביטוי בעל מובן. התפילה עושה לנו משהו (או שאנחנו עושים לה?), וגם החילוני רוצה את התרפיה הזאת. למה שהוא לא יוכל לעשות מדיטציה לצלילי “מודה אני”, “יקום פורקן”, או
“והוא רחום”. אין מניעה לכך שמי שרוצה לעשות מדיטציה יעשה מה שבליבו. באמת למה להדיר אותו?! אלא שעדיין, גם אם זה לגמרי בסדר שיעשה מה שהוא רוצה, אבל מה הוא רוצה ממני? מי מדיר אותו? אם זה מוגדר לוגית (וגם אם לא), אז הדלת פתוחה לכל אחד שרוצה בכך. הפטפוטים על הדרה הם חסרי שחר. אבל האם זו באמת תפילה? למרות התחושות האישיות שתיארתי כאן, חשתי שכדאי אולי לחשוב על הדברים באופן פתוח ולראות אולי בכל זאת ניתן למצוא שם משהו בעל משמעות ובעל ערך.

האם זו תפילה?

במחשבה ראשונה יש ממש בטענות הללו. אם תשאלו אותי אומר לכם שכל אחד יכול כמובן לעשות מה שהוא רוצה, אבל לא אצלי בביהכ”נ. בוודאי שלא אצרף אותו למניין, והוא כמובן לא נחשב מתפלל בעיניי ובוודאי לא יצא ידי חובה. מבחינתי תפילה היא עבודת ה’ ולא תרפיה פסיכולוגית. מדיטציה אינה תפילה, גם אם היא מאד מועילה לנו אישיותית ופסיכולוגית (?). תפילה היא עמידה (מציקה למדיי, לטעמי) לפני ה’, ומי שעושה אותו דבר ממש בפני הוואקום הקדוש לא עשה ולא כלום. אולי נפשו התנקתה ונרפאה מכל חולייה (ואולי לא), ואולי הוא עבר חוויות רליגיוזיות מרטיטות, ואולי אפילו קרה לו בדיוק מה שאמור לקרות למתפלל הדתי (חוויות רליגיוזיות?), אבל תפילה אין כאן.

תחיית המתים של ישעיהו השלישי

כעת יאמר האומר תחיית המתים אני רואה: ישעיהו השלישי (המכונה אצל בני דודנו מכת המרכזניקין פרופ’ ל. שר”י) קם לתחיה לנגד עינינו הנדהמות (שנאמר: ישעיהו לא מת. וכי לחינם חנטו חנטיא…). כידוע, לשיטתו של הנ”ל תפילה היא בעצם דקלום בעלמא, שיכול היה להיעשות גם על ספר הטלפונים ולאו דווקא על סידור, כלומר מדובר במנטרה סתמית וחסרת כל תוכן ומשמעות מצד עצמה. משמעותה ועניינה היחיד הוא קיום המצווה הדתית ויציאה ידי חובה. האם דבריי כאן לא זהים לדבריו? ואם כן – מה רע בזה? האם כל כך ברור שהוא לא צודק?

האלטרנטיבה שמוצגת נגדו היא שלתפילה יש ערך ותוכן מצד עצמה, מעבר לעצם המלמול המחויב, או איזה פולחן שרירותי. יש שיאמרו שיש לה ערך תרפויטי או ערך של שיפור אישי ורוחני. עובדה היא שחז”ל לא תיקנו לומר את ספר הטלפונים (אם כי לפחות כיום חלקים מסוימים בתפילה נראים לי לפעמים  די קרובים לזה). ברור שהם התכוונו שיהיה לתפילה תוכן כלשהו מעבר לעצם העמידה בפני ה’. ואפילו ר’ חיים (מבריסק), אביהן של ליטאים, חידש בספרו על הרמב”ם שיש כמה כוונות בתפילה, בעצם לפחות שלוש (בלי להיכנס לכוונות האר”י): כוונת המילות, עמידה לפני ה’, ויציאה ידי חובה (לפחות למאן דאמר מצוות צריכות כוונה).

כוונת המילות אינה רק הבנת פירוש המילים, אלא גם התכוונות למה שהן אומרות. להבנתי, הדרישה לכוונת המילות אינה דרישה הלכתית שהיא חלק הלכות תפילה, אלא דרישה ששייכת לרובד המושגי שקודם להלכה. תפילה היא סוג של דיבור, ודיבור אינו השבת רוח מהפה או הנעת שפתיים, אלא הנעת שפתיים שמבטאת תוכן כלשהו שאליו מתכוין מניע השפתיים. אז אם התפילה אומרת “סלח לנו” עלינו להתכוין שהקב”ה יסלח לנו אחרת פשוט לא התפללנו אלא רק הנענו שפתיים. ואם אנחנו מבקשים שהקב”ה ישוב לציון – עלינו להתכוין לכך בליבנו. בלי זה לא התפללנו (ולא שרק לא יצאנו ידי חובת תפילה).

נכון שבמישור הפרקטי יש ויתורים. הכוונה הדרושה מעכבת רק בתחילת תפילת העמידה, והרמ”א מוותר אפילו על זה. אבל זה רק ויתור לחולשה ולא אידאולוגיה. ברקע יש כנראה הנחה שסתמא לשמה, כלומר שאם אדם אומר את התפילה יש כאן כוונה מכללא. אבל אדם לא  מאמין ודאי לא מתכוין שהקב”ה ישיב את שכינתו או יסלח לו. אחד כזה, גם אם אמר בדבקות את כל המילים ורקד תוך כדי כך באקסטזה רליגיוזית הוא כלל לא התפלל.

בשולי דבריי רק אעיר שישעיהו השלישי אמנם צודק בדבריו, אבל כדרכו לוקח אותם צעד אחד רחוק מדיי. אכן יש בתפילה ממד פורמלי הלכתי של יציאה ידי חובה ועמידה לפני ה’. אבל לא נכון שזו כל המשמעות שלה. אכן עבודת ה’ וקיום המצווה הפורמלי שבתפילה (דקלום ספר הטלפונים)  קיים, אלא שזו רק קומה ראשונה. מעליה יש עוד קומות של תרפיה וכוונות ומשמעויות נשגבות עד שבעת רקיעי האר”י ועד בכלל. יתר על כן, במקום אחר עמדתי על כך שאם אדם מתפלל בלי הקומה הראשונה הזאת, כלומר עושה זאת רק כדי לחוות או אפילו להשתפר, הוא לא יצא ידי חובה. מצוות צריכות כוונה. אלא שמעבר לקומה הזאת אפשרי שיש עוד קומות רבות נוספות.

איפכא מסתברא

כעת אני רוצה להציג עמדה הפוכה. רבים מעוררים על היעדר התוכן והמשמעות של התפילה אצלנו. אנשים מתפללים שלוש פעמים ביום מצוות אנשים מלומדה, ובעצם התפילה לא עושה להם כלום. אם באמת יש לתפילה משמעות מעבר לקיום המצווה (דקלום ספר הטלפונים), אזי סביר שהיא אמורה לעשות לנו משהו, כלומר לשנות משהו אצל המתפלל. המהדרין מוסיפים שהקב”ה עצמו ודאי לא צריך אותה, וגם את צרכינו הוא הרי יודע לבד. התפילה מיועדת לשנות אותנו, ולעשות מאיתנו כלי לשפע שהוא ישפיע עלינו. אם כן – תמציתה של התפילה היא המשמעות שלה ומה שהיא עושה לנו. המצווה להתפלל, שהיא אכן חלק מההלכה, אינה מצווה להניע שפתיים אלא מצווה לעשות עבודה רוחנית ונפשית שתשנה ותשפר אותנו.

אלא שאם כך – אז הרי זה בדיוק מה שקורה אצל החבר’ה הללו (החילונים המתפללים). הם הרי לא מאמינים בחובה להתפלל. הם רוצים להתפלל, ועושים זאת מפני שזה מועיל להם. מבחינתם התפילה היא תרפיה. היא מובילה לשינוי והשתפרות באישיות ובנפש. הם שופכים צקון שיח בפני הואקום הקדוש וזה כנראה באמת משמעותי עבורם ומשנה אותם. אז האם באמת נכון לומר שהם לא התפללו? להיפך, לכאורה יש מקום לטענה שדווקא הם אלו שבאמת מתפללים. אם הדתיים עושים זאת בגלל החובה הדתית וקשה להם מאד לצקת תוכן נפשי ורוחני לאקט התפילה, הרי שהתפילה החילונית היא במהותה עבודה רוחנית ונפשית. לכאורה זו התפילה הכי אותנטית. אז מה הנפ”מ אם לדעתם הם עומדים בפני הוואקום הקדוש? וכי הקב”ה צריך אותנו ואת תפילותינו? אם השינוי וההשתפרות מתרחשים, האם אין זה אומר שמדובר בתפילה למהדרין?

בעצם מה שקורה אצלם הוא בדיוק מה שקהילות דתיות רבות מחפשות שיקרה אצלן. ההתנערות מהאיבון והדוגמטיות, והפיכת התפילה למשהו משמעותי רוחנית ונפשית. זה בדיוק מה שקורה שם, ואין פלא שקבוצות דתיות מחפשות מפגש איתם כדי ללמוד את סודם. הפגישות עמם וההתפעלות שהן מעוררות אצל רבים אומרת שבעצם יש כאן סוג של קנאה סמויה. הם עושים את מה שהיינו רוצים שיקרה אצלנו. אם הם מתפללים בלי שיצטרכו את הקב”ה שיעמוד מולם (או שיעמדו מולו) כדי שזה יקרה. האם לא מתקיים בהם בעצם ולוואי אותי עזבו ותורתי שמרו (ראה למשל פסיקתא דרב כהנא פסקה טו ועוד)?

אז זהו שלא

ובכל זאת, יש תחושה ברורה שאין חיה כזאת תפילה חילונית. בלי שעומדים מול הקב”ה אין כאן תפילה. ראשית, מפני שכפי שטענתי למעלה אכן הקומה הראשונית בתפילה היא המחויבות והיציאה ידי חובה. גם אם נכון שזו לא כל התפילה, עדיין בלי קומה זו אין תפילה כלל יש שיאמרו מעבר לזה, שהשינוי לא יקרה ולא יכול לקרות אם אין כאן עמידה מול הקב”ה. אבל אני לא בטוח בזה. עובדה שהחבר’ה הללו מדווחים על חוויות ושינויים משמעותיים גם בלי אמונה ובלי לעמוד מול הקב”ה (אלא מול עצמי או מול הוואקום ית’ שליט”א).

אך יש כאן עוד מעבר לזה. גם הקומות הבאות, אלו שמעבר לחובה וליציאה ידי חובה, אינן רק התרגשות וחוויה, או שינוי נפשי בעלמא. השינוי הזה אמור להיות קשור לקב”ה. השינוי הדרוש אינו סתם שיפור עצמי או חוויה. לשינוי הולכים לפסיכולוג או למהפנט. חוויות מקבלים מלס”ד, מהופעה מעניינת ומרגשת או מטיול במקום יפה. השינוי והחוויה שבתפילה, גם אם הם נדרשים ומצופים, צריכים להיות קשורים ליחס בינינו לבין הקב”ה. כשאני עומד מול הוואקום הקדוש אולי קורה בי שינוי, אבל תפילה אינה מילה נרדפת לשינוי או אפילו לשיפור. גם אם רואים את התפילה כמכשיר לשינוי מדובר כאן בשינוי בקשר עם הקב”ה, וזה לא יכול לקרות בתפילה חילונית. אמנם ייתכן שהמתפלל יגלה פתאום שהוא מאמין ואז לכאורה התפילה אכן עשתה את המוטל עליה. אבל כשהחילוני בעודו חילוני מדבר על תפילה ועל ערכה, הוא ודאי לא מדבר על זה. בפאזה הנוכחית שלו הוא לא מתפלל כדי להפוך למאמין, אלא מדבר על אקט של תפילה חילונית בלי קשר לקב”ה. מה שיקרה לו אח”כ לא קורה ביוזמתו ולכן לא על כך הוא מדבר.

על אמונה סמויה

לסיום אציע עוד רובד התייחסות לחילוני המתפלל. ייתכן שמאחורי התופעה הזאת עומדת אמונה סמויה. אמנם כפי שתיארתי בסעיף הקודם החילוני המתפלל לא מתכוין להפוך למאמין ולא זה ערכה של התפילה בעיניו. אבל ייתכן שבמובלע ולא במודע בעצם הוא אדם מאמין. הוא תופס אינטואיטיבית את קיומו של אלוקים ואת הצורך והמשמעות של העמידה ושפיכת צקון לחש בפניו, ולכן גם אם במודע הוא מדבר כאתיאיסט, הוא בעצם לא מתפלל לוואקום שליט”א אלא לקב”ה. ואל יהיה הדבר תמוה בעיניכם. יש אנשים רבים שמאמינים בדברים באופן סמוי שלא מודע גם להם עצמם (ראו על כך בהרחבה במחברת הרביעית. הוכחות “תיאולוגיות” מבוססות על אמונות סמויות שכאלה).

אמנם נכון שלפעולה כזאת אין משמעות של מצווה, שהרי מצווה צריכה אמונה וכוונה לעבוד את ה’ באמצעותה (גם לשיטות שמצוות לא צריכות כוונה הן צריכות אמונה. ראה כאן). וכמובן שהוא לא יוצא ידי חובת תפילה בצורה כזאת, ולכן אם הוא חוזר פתאום בתשובה ונעשה מאמין באותו יום ברור שהלכתית הוא לא יצא ידי חובה ועליו להתפלל שוב. וכמובן שאי אפשר לצרפו למניין שהרי הלכתית אין כאן תפילה. ועדיין כל זה נוגע בעיקר לרובד הראשון (של יציאת ידי חובה והערך הדתי של המעשה). אבל אם מסתכלים על הקומות הבאות, כלומר על הפעולה שעושה התפילה – שם אולי זה כן נעשה גם במקרה של תפילה חילונית. התוצאות של התפילה יכולות אולי להיות מושגות גם בדרך זו.

סיכום: תפילה חילונית ומשמעותה

לסיכום, היה מקום לראות את התפילה בצורה לייבוביצית כמעשה פורמלי. כפי שהסברתי, זה לא סביר. יש לתפילה מטרות נוספות, ביניהן כנראה רוחניות ואישיותיות. אבל גם אם מקבלים את קיומן של מטרות כאלו, אין זה אומר שכל חוויה או השתפרות אישית יכולה להיחשב תפילה. התפילה אמורה להיות קשורה ליחס שלנו עם הקב”ה. מעבר לזה, מצוות תפילה דורשת כוונה ואמונה, כלומר שנתפלל כדי לשפר את עמידתנו מול הקב”ה ואת הקשר שלנו אליו. כשזה קורה ב”מתעסק” (כלומר מבלי משים ובלי כוונה) ספק עד כמה הדבר יכול להיחשב כתפילה. בשורה התחתונה, דומני שתפילה חילונית, רליגיוזית ככל שתהיה, היא חסרת משמעות דתית, אבל לא בהכרח חסרת ערך דתי. ראינו למשל שאולי תהיינה לה תוצאות בעלות משמעות דתית.

לגבי האפשרות ללמוד ממתפללים חילוניים ולאמץ תובנות שלהם אלינו – אני די בספק, אם כי אין לי ניסיון מעשי ולכן קשה לשלול זאת קטגורית. ייתכן שניתן לשאוב מהם צורות חדשות ליצור חוויות ותחושות רליגיוזיות, אבל כל עוד אין לכל אלו קשר לעמידה לפני ה’ אין זו תפילה. אבל אולי כשאדם מאמין, שכן עומד לפני ה’, ישתמש בטכניקות כאלה (גם אם מקורן חילוני), זה ייצור אצלו קירבת אלוקים וישפר את יחסו ועמידתו לפני הקב”ה. לאור מצבנו העגום, ייתכן ששווה לנסות.

ועדיין דיבורים על “הדרת החילונים מהתפילה” הם כמובן פתפותי ביצים אופנתיים ותו לא.

33 תגובות בנושא “על תפילות חילוניות ומשמעותן (טור 97)

    1. מיכי מאת

      הסברתי שיכול להיות לה ערך דתי במובן התוצאתי. כלומר התפילה יכולה להביא אדם לאמונה או לגלות לו שהוא מאמין (להעלות את אמונתו למודעות). ברור שמעשה התפילה עצמו אין לו משמעות דתית. זו כוונתי בהבחנה בין ערך למשמעות.

  1. מריו

    בנוגע לאמונה סמויה, כותב הרב פרומן ב’חסידים צוחקים מזה’ שיחה קעט-“לפעמים אני חושב שכל התאולוגיה, כל הדתות, כל הדיבורים בעולם על אלהים וכו’-נובעים רק מהצורך להסביר את הדבר האנושי האינסטינקטיבי והפשוט שנקרא תפילה. האדם מתפלל. והוא חייב להסביר לעצמו למי הוא מתפלל ומה הוא עושה, הוא קורא לזה בשם אלהים ובונה עולם דתי שלם סביב זה. אבל הגרעין של הכל זו התפילה”

    1. מיכי מאת

      מריו שלום. זה חלק מהנונסנס המקובל במחוזות ההם (הרבנים שג”ר ופורמן והמסתעף).
      לפי התיאור הזה הרב פורמן הוא בעצם אתיאיסט שממציא לעצמו אלוקים כדי לענות על צרכים פסיכולוגיים שלו (וכבר אמר עליו ועל שכמותו מהר”ק מרקס זצ”ל: אופיום להמונים). אני מניח שהוא לא באמת היה כזה אלא סתם מבולבל (=חסיד). אבל לא כדאי לעשות מהבלבול הזה אידאולוגיה.

    2. ישי

      יש דווקא הרבה דמיון בין הציטוט לבין מה שכתבת בסוף הטור. זו בעצם ראיה מהתפילה. הוא לא מדבר על צורך פסיכולוגי באלוקים, אלא טוען שכל אחד מאמין בתפילה, ובעצם מכאן ברור שהוא מאמין שיש למי להתפלל.

    3. מיכי מאת

      אכן דומה מאד, ולכן טרחתי וביארתי שם את ההבדל בין שני הניסוחים הדומים (להמציא אלוקים בשביל תקף את המוסר – פרגמטיזם, או להסיק על קיומו של אלוקים מתוך אמונה בתוקפו של המוסר – טיעון “תיאולוגי”). אם מדובר על היסק “תיאולוגי” שפיר דמי. אבל הניסוח שמובא כאן מדבר על המצאה פרגמטיסטית, וזה אתאיזם כלומר שטויות מבולבלות.

    4. י.ד.

      הרב פרומן הולך בדרכו של הרב קוק שסבר שהאמונה והתפילה טבעיות לאדם וניטעו בו בידי הבורא. ההתגלות לפי שיטה זו רק נועדה לתת לביטוי הטבעי הזה את ההקשר הנכון של עבודת הבורא. אין כאן כפירה בבורא או בהתגלות אלא פשוט טענה כללית יותר לפיה יש יחס טבעי בין האדם לבורא שההתגלות מאפשרת אותו בצורה הנכונה.

    5. ישי

      לא מדובר כאן על להמציא. יש כאן שלב ראשון “אינסטינקטיבי ופשוט” (אם הוא מתכוון לאינסטינקט במובן הביולוגי זה חסר פשר, נראה לי שהוא מתכוון למשהו כמו אינטואיציה), ושלב שני האם “מסביר לעצמו” את האינטואיציה הזו – האדם מסביר לעצמו שזה שהוא פונה למישהו שיושיע אותו בעצם אומר שהוא מאמין באיזו ישות, ואז “הוא קורא לזה בשם אלוהים ובונה עולם דתי שלם סביב זה”. אין כאן שום המצאה פרגמטיסטית, אלא רק קריאת שם. מבחינתו אלוהים הוא לאו דווקא הבורא של הראיה הקוסמולוגית, ואולי גם לאו דווקא המצווה של הראיה מהמוסר, אלא הישות הזו שאנו מתפללים אליה מתוך הכרה בעליונותה (וכנראה גם ביכולת שלה לעזור לנו).
      אני חושב שהתרגלת מדי להאשים בזה. הדבר היחיד שאפשר להיתלות בו בשביל הפרשנות המחמירה הוא המילה ‘אינסטינקטיבי’ .

    6. על פרדוקס האתאיסט המאמין - בין אינטואיציה ל'רקורסיה'

      בס”ד כ”ו בחשון ע”ח

      על פניו נראה שיכול להיות ‘אתאיסט’ מתפלל’, שכן התפילה נובעת מתפיסה אינטואיטיבית של המתפלל שיש מנהיג לבירה שאליו אפשר לפנות, אלא שהאדם מדכא את מחשבתו זאת, שכן עומדת מולו סוללה שלימה של אוטוריטטים, פילוסופים ואנשי מדע, ששכנעוהו בטיעונים הנראים בעיניו כ’ראיה שאין עליה תשובה’ שהאמונה היא דמיון בעלמא המנוגד להיגיון ולמדע, דמיון פרימיטיבי ומסוכן.

      הואיל ואדם רוצה להיות ‘תבוני’ ולא ‘פרימיטיבי’, הוא יחליט ללכת אחרי הניתוח השכלי, ולראות בתחושת הבטן שלו ‘דמיון בעלמא’, אבל דיכוי התחושה הטבעית לא כל כך עוזר, והיא מבצבצת ופורצת והאדם קרוע בין תבונתו האתאיסטית לבין האינטואיציה המאמינה.

      ואולי ה’ מקשיב דווקא לתפילה היוצאת מליבו הזועק של האדם, מנשמתו הממשיכה להיות ‘חלק א-לוה ממעל’ למרות ה’תבונה’ הנחרצת האומרת לו להד”ם?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    7. מיכי מאת

      שצ”ל,
      זו הערה מאד נכונה ואני לגמרי מסכים לה. הרי גם כתבתי אותה בפוסט עצמו. יש אנשים רבים שהם בעצם מאמינים באינטואיציה, אבל החשיבה הרקורסיבית מוליכה אותם למקום אחר והם טועים בטעות שעסקתי בה בטור האחרון (100) ולכן זונחים אותה.
      הדבר היחיד שאיני מסכים לו הוא ההקשבה של הקב”ה. בעיניי יש ערך דתי רק למעשים שנעשים מתוך חשיבה והכרעה מודעות. דברים שיוצאים מעצמם מכל מיני מעמקים בנפש אין להם שום ערך בעיניי. זה אינסטינקט והאדם לא אחראי לו וגם לא זכאי לקרדיט עבורו. הוא לא החליט על כך, אלא זה פשוט יצא לו מאליו. ייתכן שהקב”ה מקשיב ואף ייענה (אם הוא בכלל נענה), אבל ערך דתי אין לזה.

    8. ''לדרוש את ה' או לדבר אליו?' (לרמד"א)

      בס”ד יום ד’ לסדר ‘ותלך לדרוש את ה” תשע”ח

      לרמד”א – שלום רב,

      אדם המגדיר את עצמו כ’לא מאמין’ ובכל זאת פונה אל התפילה, לא פועל מתוך אינסטינקט, אלא מתוך מודעות מתוך איזה ‘יתוש ספקני’ שמנקר במחשבתו ואומר לו: ואולי בכל זאת יש משהו או מישהו בתוך ‘החלל הפנוי’ הקיים-לא קיים ששמו אמונה, משהו ששווה לבדקו ולהתנסות בו לפני שדוחים אותו כליל.

      אם שיח כזה יכול להיות מוגדר בהיבט ההלכתי כ’תפילה’ שהיא פניה בדיבור אל ה’, זה תלוי כנראה בשאלה אם נאמר (סברת הגרש”ז שציין אהרן) שגם המחשבה שעל הספק הרחוק שיש אלקים אני פונה אליו, נחשבת לכוונה – אך צריך להביא בחשבון שגם אם נכריע שאין לתפילה כזאת ‘ערך הלכתי’ – עדיין יש לה ערך דתי רב, שהרי אין לך ‘לדרוש את ה” גדול מזה.

      כל תפילה באה ‘נפתולי אלקים’, קריאה אל ה’ ‘אייכה?’. באופן רגיל המחפש בא מנקודת מוצא ודאית שיש אלקים והוא מנהיג את העולם בצדק, אלא שהוא לא מבין למה ה’ מסתתר ולמה אין הצדק והטוב מתגלה בעולם, והוא מרהיב עוז בנפשו להציג את השאלה לבוראו. אברהם בטוח שה’ הוא ‘שופט כל הארץ’ ומתוך כך הוא מביע את פליאתו על תכניתו להחריב את סדום.

      בדורנו זכינו שגם אנשים שגדלו על כפירה בוטחת בעצמה, שדימתה שהקידמה וה’נאורות’ מייתרים את האלקים – כבר אינם כל כך בטוחים בעצמם, והולכים ‘לדרוש את ה” ולבקש אותו גם ב’ארון הספרים היהודי’ שחשבוהו ל’מאובן ומיושן’

      ברור שיש במהלך זה גם סיכון גדול, חשש לעיוות וסילוף מושגי האמונה והתורה – ועל זה צריכים לעמוד על המשמר ולומר על רעיונות כאלה ואחרים שהם מקוריים ומבריקים אך אינם יהדות – ומאידך להיות מודעים לתקווה הגדולה שבתהליך החיפוש והבירור. יש דברים שהם יבינו שלא שייכים, ומאידך יש דברים שאנחנו נגלה שאינם חידוש כלל ועיקר והם מצויים זה מכבר בתורתנו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. דוד

    יפה..
    אבל דבר אחד מהותי לא הכנסת לדיון: מהי “הדרה”? מי הוא המדיר, ואת מי הוא מדיר?
    ואם הגדרנו מהי הדרה, ומצאנו את המדיר והמודר. האם ההדרה היא מעשה מוסרי או לא?
    לדעתי שווה דיון בשיח הציבורי שלנו

    1. מיכי מאת

      כתבתי שאף אחד לא מדיר את אף אחד במובן המהותי. אני כאדם מאמין כן מדיר את החילוני מהתפילה במובן הזה שאיני מחשיב אותו כמתפלל ולא מצרף אותו למניין, וגם טוען שהוא לא יצא יד”ח (אם יחזור בתשובה יהיה עליו לשוב ולהתפלל באותו יום). אין לכל זה שום נגיעה למוסר. זו פשוט עובדה (שאדם כזה לא מתפלל). עובדות הן נייטרליות במישור המוסרי.

  3. אהרון

    תודה על המאמר המרתק.

    לא הבנתי לגמרי את הקשר לדברי לייבוביץ’. האם התכוונת לומר שלשיטתו יש ערך לתפילה חילונית???
    אני חושב שגם לדעתו אין לזה ערך.

    ליבוביץ’ רואה בפעולת המצווה ערך בכך שהיא ‘עבודת ה’, ללא קשר לשאלה מה הפעולה מכילה. לשיטתו תפילה היא עבודת ה’, ללא קשר מה אומרים בתפילה. אבל הוא גם מסכים שהמצווה צריכה להתקיים מתוך תחושת מחוייבות. לא כן? אני טועה?

    בעניין האמונה הסמויה.

    הייתה כאן באתר התכתבות בעניין, שלא התייחסת אליה:

    https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%A9%D7%A0%D7%A2%D7%A9%D7%AA%D7%94-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%93%D7%99-%D7%93%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%98/

    העתקתי שם מדברי המנחת שלמה (הגרש”ז אויערבאך):

    כתב בקובץ שיעורים (ח”ב סי’ ע”ז אות י”ד), שכופר שעושה מצווה אינה כלום דהוי כמתעסק בעלמא… (ורש”ז חולק): לא נזכר בשום מקום דמי שהוא מסופק באמונתו שיתחייב להניח תפילין שנית, דכל שעושה המצווה בידיעה ברורה אלא שהוא מסופק באמונתו לא חשיב מתעסק…
    מי שהוא במקום שנראה לו בבירור שעכשיו אינו ליל א’ דפסח אלא שהוא נמצא בסביבה שכולם אומרים שהוא ליל פסח, ומפני הבושה הוא אוכל עימהם כזית מצה, מסתבר שעכ”פ מכוין בליבו שאם האמת כדבריהם ייצא יד”ח. והכי נמי במומר ואפיקורס הרי קצת ספק יש בליבו. ולכן כשהוא עושה דבר של תורה הרי הוא כמכוין שאם הקב”ה ציווה כן, הוא עושה מחמת זה.

    הוויכוח היה למה כוונתו. אני טענתי שם כי לדעתו, גם יהודי שמגדיר עצמו כאתאיסט (ולא כאגוניסטן), שיקיים מצווה, ייחשב לו שיצא יד”ח. ונפק”מ, שאם אח”כ ישנה דעתו ויהפוך למאמין, לא ייצטרך לקיימה שוב. (הבאתי שם ראיות לדבריי).

    במאמר כאן כתבת להיפך, שאדם כזה לא יצא יד”ח.

    אתה יכול להתייחס לדבריו?

    תודה רבה

    1. מיכי מאת

      מה שכתבתי הוא שלפי לייבוביץ ברור שאין לתפילה זו כל ערך שהוא. אלא שטענתי שגם בלי לייבוביץ זה נכון, מפני שהנחת היסוד שלו מקובלת על כולם אלא שאחרים מוסיפים קומות נוספות מעבר לזו הבסיסית שהוא מציג.
      לא נכנסתי שם לדיון שהתפתח ביניכם. ככלל, ברור כביעתא בכותחא שמצווה של אתיאיסט אינה כלום. כפי שאני קורא בקטע שהבאת (לא ראיתי שם במקור) גם הרש”ז לא חולק על כך אלא שלטענתו אדם הוא בד”כ מסופק, ולכן לפעמים הוא מקיים מצווה בתנאי שאכן יש מצווה כזו ושהיא מחייבת (כתנאי האבנ”ז על האפיקומן, וכידוע שגם בו רבו החולקים). אבל אני מדבר על מי שהחליט על אתיאיזם ולא מי שמסופק, ולכן אין קשר לדבריי.

    2. יש ערך בחיפוש

      בס”ד י”א בחשון ע”ח

      אינני מבין מה נפקא מינה בכל הדיון על התפילה החילונית? וכי מישהו מהם זקוק לאישור ההלכתי שלנו? הם מגששים בכיוון התפילה, כחלק מתהליך כלל אנושי של חיפוש קירבה וקשר אל מה שמעל לנו.

      פעם היו רצים להודו וכיו”ב לחפש קשר עם מה שמעבר לתפיסתנו, ונתפסים למיני כתות שונות ומשונות שקשה מאד לצאת מהן. כיום זכינו שמחפשים את הנשגב גם ‘מתחת לאף’, ב’ארון הספרים’ וב’סידור’ של אבותיהם, או בשיח עצמי עם הבורא, כפי שהיה לפני שתיקנו אנשי כנה”ג את התפילות.

      רוב ה’חילונים’ אינם אתאיסטים, והם מאמינים ב’כוח עליון’ שברא את העולם ורבים מהם מאמינים שהבורא משגיח על יצוריו. אף המגדירים עצמם כ’אתאיסטים’, הרי רובם לא למדו וידעו את מה שהם ‘כופרים’ בו, והם חוזרים על סיסמאות שטפטפו להם ‘מלומדים’ כאלה או אחרים. עצם הנסיון לשוחח עם ה’ישות הבלתי קיימת’, מלמד על אי בטחון ב-100% ב’כפירה’.

      כך או כך, כשמחפשים – בסופו של דבר מוצאים. הלוואי שנמצא כולנו את אלקינו וננזכה להידבק בו בלבב שלם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      והערה לגבי המשולש והעיגול. אם המשולש מצוייר על הארץ, הרי הוא באמת עגול 🙂

  4. ר' ירמיה השני

    פתיחתא
    לא זכיתי עד כה לעמוד בתפילה לפני ה’. לחשתי, ניסיתי להתכוון בגבורות, ניצבתי בעמידה, כרעתי במגן אברהם ובהשלום והשתחוויה במודים.
    הרי אני כבן שבעים ושבע תפילות כשיגרא דלשונא. דא עקא, לפני התקבעות (קיבעון) נוסח התפילה של אכ”ג – נאמר כי תפילה היא תחנונים. אני מתחנן לפניו (?) יתברך (?) שיערב לי עצמי שיחי ושיגי. ושמא, התפילה היא לעיתים תפלה וברי לי כי היא טפלה לתלמוד תורה. לגרוס שנים אותו טקסט – כמוהו כסליחות הספרדיות המונוטוניות.
    ר’ מ”א שליט”א (שאני מת על הראש לו וספוג השתוקקיות לקריאת כל פוסט שלו) טוען כי תפילה=מעשה (פולחן) דתי. אז לא פלא כי טיעוניך הם בהתאם וההרמוניזציה אליבאך היא מניה וביה. וגם התפילה הפגנית או האלילית הייתה תפילה דתית. אבחנתך בין דת לרגליוזה היא הנותנת רציונאל למשנתך הסדורה (?).
    הכול, אפוא, תלוי בהגדרה ובאופי הבקעה להתגדר בה.
    וכשאומרים “הלוואי” בעת כיסופים, או “אלוהים” בעת הזיווג והאביונה או המהדרים “יש אלוהים” אל מול 22 חוליגנים וכדור (כהגדרת לייבוביץ) – האם לא תמנה אותם למניין, מיכי?
    לומד אני דף יומי ואיני (להוותי?) מתחבר למייעריב שאחרי ‘רבי חנינא’.
    ובעיקר, מלבד ההסבר הפסיכולוגי שעליך לא “לתפוס תחת” (ואגב, מדוע ב”עין תחת עין” ו”שן תחת שן” לא נאמר “תחת תחת תחת”. ואולי כי יצחק אמר “התחת אלוהים אני”) – מדוע, למען השם (הגדול והנורא והלא זקוק לפילולי האדם) – חלק גדול מהתפילות עוסק בתשבחות לקודשא בריך הוא.

    סופדבר:
    1. מי ילמדני לעמוד בפני ה’ – ומה זה בעצם “לעמוד בפני ה'” ?
    2. מי יאלפני בינה באשר לתהילים האינסופיים לאינסוף?

    1. מיכי מאת

      מרוב פתיחתות ולתחכומים לא הבנתי מה אתה אומר. לשאלתך הראשונה, עמידה לפני ה’ היא לקיים את מצוות תפילה בגלל המצווה שבה. כשאתה עושה זאת כדי לעמוד בפניו אתה עומד בפניו. טענתי היא שלא דרושה שום חוויה וכדומה. את השאלה השנייה לא הבנתי.

  5. יעקב

    הדיון סביב תפילה חילונית. הוא בעצם דיון במושג תפילה האם הוא ענין דתי או אנושי. קשה לדעת כי הדת התחילה עם האנושות. כל דת יש לה סיפור על האדם הראשון הקדמון. טקס התפילה לבש צורה והחליף צורה כמו טקסים דתיים /אנושיים רבים.

    חז”ל ראו את התפילה כסיבה היחידה שירדו גשמים לאחר בריאת העולם.
    כי לא המטיר ה את הארץ ואדם לעבוד איין.
    העולם בנוי מים ויבשה. הגשם הוא היכולת של האדמה לפרות ולרבות.
    אך האדם נמצא בתווך. הוא מתפלל שירדו גשמים וכך הגשם מפרה את הקרקע.
    התפילה בנויה מרחשי האנושות הכלליים. מדברים על העקרונות החיוניים בין האל לעמו ולא בין האדם לעצמו ואפילו לא בן האדם לקונו.
    עד נוסח אנשי כנסת הגדולה התפילה היתה רחשי לב. הם יצקו את התפילה לתבניות. רחשי הלב שלנו הם לא הנושא העיקרי. אלא דווקא ההתעסקות עם הצרכים החברתיים הכלליים. כמו רפואה. שכל. גאולה.

    ולאחר חזל באו פוסקי ההלכה וקבעו את ג הברכות הראשונות או לפחות הברכה הראשונה כעיקר התפילה. ודווקא במקום שחובת הכוונה היא מעכבת יש איסור למתפלל לבקש את צרכיו ולדבר על עצמו.

    תפילה במובן הזה הינה תפילה דתית שאינה קשורה למצב רוחו של המתפלל. אין לה ענין בהתקדמות של האדם. היא לא נמצאת במישור הרגשי. היא פעולה דתית ולא רק אינסטינקט אנושי.
    תפילה חילונית זה ביטוי מושאל כי הוא מתכווין לטקסי מדיטציה או מילות תפילה אך תפילה היא פעולה דתית ולא המילים. זה מצמם את הדיון לשאלה אחרת לגמרי האם מילות תפילה זה תפילה או לא. וזו כמובן שאלה מיותרת.

  6. ר ירמיה השני

    איך בפועל, הלכה למעשה, עליי לעמוד לפניו בתפילה? מה זה אומר? איך מקיימים את שיווי?
    ולמה, לעזאזל, למה הוא (או אני) צריכים כל כך הרבה תשבו וחיזוקים? אה… ברוך הוא התחזק!

    1. מיכי מאת

      מה הבעיה? כשאתה עומד בתפילה עליך לחשוב שזו עמידה לפני ה’ ולעשות את התפילה במגמה כזאת. לא נראה לי מסובך במיוחד.
      איך עברת מכאן לטענה שהוא צריך חיזוקים? זה נשגב מבינתי.

  7. ערן

    מעניין. לא כל כך הבנתי את כוונתך לסתור את האמירה כי התפילה היא בשבילי, שאני אתקדם. אמרת כי מה שצריך להתקדם הוא היחס ביני לבין ה’. אז בעצם אתה מסכים שהשינוי צריך לעבור אצלי, רק שאין זה שינוי “מוסרי” במובן החילוני אלא שינוי שקשור בעבודת ה’.?
    אני כשלעצמי איני מבין מדוע דווקא בתפילה הקושיה הזו קשה כ”כ, הרי כל חיינו על האדמה הם לכאורה חסרי כל משמעות לאדם המאמין שהרי ה’ אינו משתנה והוא הכל וכו’. א”כ אם אתה חי, אוכל שותה ופועל בעולם וסובר שיש בך ובעולם שינוי, ויש למעשייך משמעות. כך, בתפילה, כשאתה מבקש רפואה, ה’ ירפא אותך. ויש שינוי.

    1. מיכי מאת

      ערן שלום. דבריך מופנים אליי? לא הבנתי את טענתך. זה אכן שינוי שקשור ליחס ביני לקב”ה (אם בכלל). זה מה שאמרתי.
      הקושיא הזאת קשה על כל מצווה שיעשו החילונים כמותה בלי התוכן הדתי שבה. מעשית זה קורה בתפילה ולכן דיברתי על זה.

    2. ערן

      התכוונתי לשאול האם ההבנה שלך לעניין התפילה זהה להבנה החילונית, שזה בשביל שהאדם יעבור שינוי ולא שבאמת יחול שינוי ברפואה וכדו’. מתשובתך אני מבין שכן, רק ששינוי זה הוא לא באדם במובן האנושי הפשוט אלא ביחס בינו לבין ה’ (את כוונתך בהסתיגויות שבסוגריים אני לא כל כך מבין.)
      על זה שאלתי, מדוע קשה כל כך לתפוס את התפילה ככזו שבאמת משנה כמו המובן הפשוט ביותר, הרי האדם המאמין חי את חיוו בתודעה שהוא משפעי ומשנה ובד בבד סובר כי אין כל שינוי בה’, ושממנו כלל כל החיים והעולם. אם קשה לך להבין תפילה במובן הפשוט, למה קל לך כל כך לחיות?

  8. מיכי מאת

    זו שאלה אחרת. אכן דעתי היא שבד”כ תפילות לא נענות (כי בימינו בד”כ הקב”ה לא מתערב בבריאה). אבל כאן עסקנו בשאלה האם התפילה אמורה לשנות משהו אצלנו, שזו שאלה אחרת. על שינוי בקב”ה עצמו לא דיברתי כלל. איך זה הגיע הנה?!

    1. ערן

      כי סברתי שהסיבה שבגינה אתה מפרש שהתפילה היא בכדי ליצור שינוי בי היא מכיוון שאתה שולל אפשרות של שינוי בה’ בעקבות התפילה. כעת אני מבין שלא כך, זה הכל.

השאר תגובה