האם דיון סמנטי-פילוסופי הוא משחק מילים?
שלום הרב
ברצוני לשאול על היחס של הרב לניתוח סמנטי ולפילוסופיה של הלשון. לעיתים בדיונים פילוסופיים של הרב מתקבל הרושם שדיון המסווג כ״סמנטי״ נדחה כמשני או כלא מהותי, בעוד שבפועל נראה שהבחנות לשוניות משפיעות באופן ישיר על הבנת טענות, מושגים והכרעות פילוסופיות.
(א) רציתי לשאול מהי עמדת הרב ביחס למעמדם של ניתוחי משמעות, שימושי לשון והבחנות לשוניות, האם מדובר בכלי עזר בלבד להבנת טיעונים שכבר הוכרעו ברובד המהותיעכל, או שמא יש להם תפקיד מהותי בעצם בירור המציאות והמושגים עצמם?
(ב) ובפרט, כידוע לשון הקודש שונה משפות אחרות בכך שאינה רק שפה הסכמית אלא יש בה ממד עצמי מהותי (כמו שהרב אמר באחד השיעורים). ואולי יש יותר מקום לדיון פילוסופי בה (וכמו הדיון של הרב על ״חירות-חירותי״. ואם כן, האם הרב רואה ערך ועניין בחקר שורשי לשון הקודש, משמעותם והרכבתם?
(ג) ולבסוף, רציתי לשאול באופן ישיר יותר – מדוע לעיתים נראה שהמונח ״סמנטיקה״ מקבל אצל הרב קונוטציה מעט מבטלת או מזלזלת, כאילו מדובר בעיסוק שאינו נוגע לגוף העניין? האם זה נובע מהבחנה עקרונית בין לשון לבין מהות, או מסיבה אחרת?
לסיום, אולי ניתן להציע לכתוב טור שיתייחס למעמד הסמנטיקה והפילוסופיה של הלשון.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
השאלות לא מוגדרות היטב. אנסה בכל זאת לענות בקצרה.
כשאני משתמש במונח "ויכוח סמנטי" בהקשר מזלזל או מבטל, כוונתי היא שמדובר בוויכוח על הגדרות מילוליות והסכמיות בלבד, שאין בו שום תוכן מהותי. לגישתי, יש להבחין הבחנה חדה בין 'מונחים' (מילים בשפה) לבין 'מושגים' (אידיאות או רעיונות הקיימים כשלעצמם). המונחים הם שרירותיים ונקבעים על ידי קונבנציה (הסכמה חברתית). לכן, אם שנינו מסכימים על העובדות ועל המהות, אבל אתה רוצה לקרוא לתופעה מסוימת בשם X ואני קורא לה בשם Y – זהו ויכוח סמנטי גרידא, והוא חסר תוחלת. במקרים כאלה אני פשוט מציע להמציא מילה שלישית וניפרד כידידים.
עם זאת, ויכוחים פילוסופיים אמיתיים אינם ויכוחים סמנטיים, אלא ויכוחים על המושגים עצמם. כאשר אנחנו מתווכחים "מיהו יהודי", "מהי דמוקרטיה" או "מהו מוסר", אנחנו לא מתווכחים על זכות השימוש במילה, אלא על מאפייניו של מושג ממשי שקיים בעולם האידיאות. בעלי העמדה האנליטית (כמו הפוזיטיביסטים הלוגיים או פילוסופים של הלשון כדוגמת ויטגנשטיין) נוטים לראות את כל המושגים כהבניות חברתיות שרירותיות, ולכן לשיטתם כל בעיה פילוסופית היא בסך הכל בלבול לשוני. לשיטתם, תפקיד הפילוסוף הוא רק "לטהר את השפה", ומעבר לכך אי אפשר לטעון טענות אמת על העולם. אני חולק על כך מכל וכל. הפילוסופיה אינה רק ניתוח של השפה אלא התבוננות (בעיני השכל) במושגים עצמם כדי לטעון טענות אמת עליהם. לכן, לניתוח מושגי יש תפקיד מהותי וקריטי לבירור המציאות, אך לא מתוך עיסוק במילים עצמן, אלא במהות שמאחוריהן.
לגבי שאלתך (ב) על לשון הקודש:
אכן, ישנה מחלוקת יסודית בראשונים על טיבה של לשון הקודש. הרמב"ם (במורה נבוכים) סבור שגם לשון הקודש היא שפה הסכמית ככל השפות, וייחודה הוא רק בכך שהיא "לשון נקייה" שבה לא הונחו שמות מפורשים לאברי ההולדה ולמעשה התשמיש. לעומתו, הרמב"ן, הראב"ד, הכוזרי והמקובלים חולקים עליו וטוענים שלשון הקודש היא שפה מהותנית (אסנציאלית). כלומר, בניגוד לשפות חול שבהן הקשר בין המסמן למסומן הוא שרירותי, בלשון הקודש יש קשר מהותי בין האותיות והמילים לבין טבע המציאות שהן מתארות, עד כדי כך שהן נתפסות כאבני הבניין של המציאות.
עם זאת, גם אם נקבל את גישת הרמב"ן שיש בלשון הקודש חיבור מהותי אל מושאי המציאות, אינני רואה ערך רב בחקר שורשי לשון הקודש כמתודה פילוסופית לבירור האמת. כאשר נשאלתי בעבר על שיטת המלבי"ם שלפיה התורה שבעל פה מבוססת על דקדוק לשוני והבנה מהותית של שורשי המילים והאותיות, השבתי שזה לא נשמע לי סביר, ושאני "נותן יותר משקל לסברה". בסופו של דבר, כדי להבין מושגים פילוסופיים או הלכתיים, הכלי המרכזי והאמין שלנו הוא ההיגיון, הסברא והניתוח המושגי. ניסיונות לגזור הבנות עומק מתוך משחקי מילים, גימטריאות או הרכבת אותיות נוטים להישאר במישור ההשערות והספקולציות, ולא מחליפים את החשיבה והסברא.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
יישר כח גדול הרב על התשובה הנפלאה.
לגבי דברי הרב על שיטת המלבי״ם, גם אם לא מקבלים את שיטתו שעיקר התושב״ע בנויה על דיוקי לשון וכדומה, אלא יש לומר שהסברא היא העיקר, הרי עדיין אפשר לטעון שחז״ל פעלו בדרשותיהם בעיקר לפי דיוקי הלשון ומשמעות הלשון (ראה למשל באיילת השחר למלבי״ם על הספרי, מסתמא מוכר לך https://he.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%A8_(%D7%9E%D7%9C%D7%91%D7%99%2522%D7%9D)), ואנחנו – ורוב ככל הדורות, למעשה – באים וממשיגים את דבריהם לסברות עמוקות. ע״ע הלמדנות הישיבתית בחזקת הבתים.
אנחנו לא ממציאים סתם סברות, אלא אומרים באמת את מה שעמד מאחורי דברי חז״ל, אך הם בדרשותיהם על הפסוקים התמקדו בעיקר בדיוקים ומשמעויות לשון וכדומה. [אמנם אין ״מה״ בלי ״למה״, אבל הם הקשיבו לפסוקים ודלו מהם את הדרשות, ולא הקשיבו ל״למה״ ודלו ממנו את ה״מה״. ולכל הפחות הם השתמשו ב״למה״, אבל העיקר היה ה״מה״, כפשוטו וכמדרשו.]
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer