הוכחה אמפירית לבחירה חופשית

הוכחה אמפירית לבחירה חופשית? לא פחות?
הוכחה כזו צריכה להרעיד את העולם כולו, הוא מכריעה שני וויכוחים פילוסופיים של 2500 שנה, הוויכוח של דטרמיניזם מול ליברטריאניזם והוויכוח של מטריאליזם מול דואליזם, ואם אכן יש נשמה – סביר להניח שיש גם אלוהים, שהרי אם יש נשמה – צריך להסביר מי נטע את הנשמה במסגרת התהליך האבולוציוני ומי מכניס אותה לגוף העובר.
בקיצור: היכונו, המהפכה הגדולה ביותר בתולדות הפילוסופיה כאן בשידור חי.

אוקיי, אנסה.

אקדים, אני לא מדבר על ניבוי או תצפית מורכבת, אלא משהו הכי בנאלי ויומיומי, שלדעתי לא יכול להתקיים בתוך מודל דטרמניסטי.

הנחה א- במודל דטרמניסטי ההתנהגות של אדם ברגע נתון חייבת להיות בדיוק כמו שהיא.
זה נכון גם לפני ההתרחשות.
כולנו דומים לקוביה שהוטלה.
אולי אנחנו לא יודעים לצפות את הסיבות הפנימיות והחיצוניות הקובעות את התנהגותנו, אך הן קיימות ומגדירות אותה בדיוק כפי שהיא מתרחשת.

במודל בחירי ההתנהגות אינה רק 'לא ידועה', אלא אינה קבועה
באמת ישנה אפשרות שיתרחש כך או אחרת.

מההנחה הזו נובע שמי שמנסה לנבא התנהגות של מערכת דטרמניסטית וטעה, טעה כבר בשעת הניבוי.
מי שמנסה לנבא במערכת בחירית וטעה, טעה בשעת ההתרחשות.

הנחה ב- במערכת דטרמניסטית, ניבוי אפשרי רק כהימור (ואחוזי ההצלחה צריך להיות סטטיסטיים), או מתוך ידיעת הסיבות הפועלות במערכת.

במערכת בחירית ניבוי אפשרי על ידי דרך שלישית- קביעת העתיד.

מההנחה הזו נובע שבמודל דטרמיניסטי אין הבדל בין האדם שהוא מושא המחקר לצופה מהצד.
שניהם יכולים לנבא את ההתנהגות או מתוך הכרת הסיבות או על ידי הימור.

לעומת זאת במודל בחירי האדם שאת התנהגותו מנסים לצפות שונה מהותית המצופה מהצד- הצופה מהצד צריך לנחש או לנתח כיצד ינהג אותו אדם, ואילו האדם עצמו יכול פשוט 'לקבוע'.

תצפית- לכל אדם יש יכולת לקבוע את התנהגותו. לתכנן אותה מראש.
למשל- היכולת שלי להחליט שבעוד חודש בשעה הזו בדיוק ארים את היד ואגע בתקרה, זוהי תופעה מוכרת לכל אחד, שאין מי שיכחיש אותה.

ניתוח- במודל דטרמיניסטי, כמו שאמרנו, היכולת של אדם לקבוע שבעוד חודש ירים את ידו צריכה להיות או על ידי הימור, או מתוך הכרה לפחות אינטואיטיבית של אותן הסיבות הקובעות את זה. – אינטואיציה או הכרה שקשה לי להאמין שיש מי שטוען שיש בידינו, וגם אם יטען, הוא סותר את ההנחה הבסיסית של דטרמניזם שאשליית הבחירה נובעת מהיעדר מודעות לסיבות הקובעות את ההתנהגות (שהרי אנו מניחים שהוא מודע אליהן, ואעפ"כ מרגיש בחירה).

במודל בחירי לא צריך להניח הכרה עם הסיבות.
כל מה שיש כאן זו הצהרת כוונות.
לא משנה מה יהיו האירועים וההתרחשויות, תמיד אוכל להחליט לעשות זאת, ולכן במנותק מהשרת הסיבתיות אני יודע שאין לי בעיה להבטיח את ההתנהגות הזו.

הנחה א- מסכים להנחה ולמסקנות.

הנחה ב- לא הבנתי. במערכת דטרמיניסטית אם אתה יודע את הסיבות אתה יכול לנבא, ואם לא אז לא. מה הסטטיסטיקה כאן?
גם את דבריך על מערכת בחירית לא הבנתי. מה פירוש לקבוע את העתיד? הקב"ה יתערב ויחליט מה יקרה בעתיד? הוא יכול להתערב גם במערכת דטרמיניסטית (קוראים לזה נס).

את המסקנה לגבי המודל הבחירי לא הבנתי. מה ההבדל בין הצופה מהצד לאדם עצמו? עקרונית גם הצופה מהצד יכול להתערב ולקבוע את העתיד (כמו הקב"ה).

תצפית- לא נכון. ברור שיש מי שיכחיש אותה. הדטרמיניסט טוען שהאדם אינו קובע את מה שיקרה, אלא הנסיבות שבתוכן הוא פועל.

ניתוח- אתה משתמש במונח "לקבוע" בשתי משמעויות: לנבא או לקבוע בידיים. ההמשך הוא סתם פלפול. הדטרמיניסט טוען שהאדם חושב שהוא מודע לסיבות אבל הוא לא. יש סיבות עומק שמניעות את הסיבות המודעות, וזו סתם אשלייה.

ואחרי כל זה לא רואה להיכן כל זה הולך. היכן יש כאן הוכחה אמפירית לבחירה חופשית?

אמקד יותר. הוכחה אמפירית אמורה להיות בנויה כך: עושים ניסוי x. אם התוצאה a הדטרמיניזם לא הופרך. אם התוצאה "לא a" הדטרמיניזם הופרך.
התבססות על תופעה יומיומית אינה שונה מהתבססות על חוויית הבחירה שלי.
( מה עוד שלא מצאתי בדבריך תופעה כזאת)

אחזור על הנחה ב.

במערכת דטרמיניסטית אם אין לי הכרה של הסיבות מהנתונים אני עדיין יכול לנחש (כמו להמר על תוצאות הקוביה).
במקרה של ניחוש העתיד בלי להתבסס על הבנת הסיבות, אחוזי ההצלחה צריכים להיות סטטיסטיים.
ממש כמו קוביה- אם יש לי יכולת למדוד ולחשב את הנתונים אוכל לנבא את התוצאה, אם לא, אוכל להמר, ואחוזי ההצלחה צריכים נוי סביב 1/6

במערכת בחירית ההנחה היא שאדם מסוגל לקבוע את התנהגותו.
במשל הקוביה, הוא יכול לאחר הנפילה להניח אותה על איזו פאה שירצה.
במובן הזה התכוונתי לקבוע את העתיד.
לא הקב"ה ולא נס.
העתיד במודל בחירי פתוח, וממילא אדם יכול להצהיר על איך הוא מתכוון לפעול בו.
בשונה מבמודל דטרמיניסטי, לא צריכה להיות התאמה בין הצהרתו לבין 'שרשרת ה'סיבות'.
הוא יכול לבחור בעתיד כל מה שירצה.

עוצר כאן, אחר כך אמשיך לתצפית והניתוח.

נ.ב
כשאני כותב לנבא הכוונה לצפות, כשאני כותב 'לקבוע' הכוונה לקבוע.

אני מתכוון במילים פשוטות –
כשאדם מצהיר שבעוד שבוע הוא ירים את ידו, במערכת דטרמיניסטית, יש כאן מימד של ניבוי.
כדי לצדוק הוא צריך שהקביעה שלו תתאים לאותה שרשרת סיבות נסתרת.

לעומת זאת, אם אין שרשרת סיבות המחייבת (כבר מעכשיו) שהוא ירים את ידו או לא, אין בהצהרה הזו מימד של ניבוי, אלא רק של הצהרת כוונות.
לזה הכוונה שלי שבמערכת בחירית יש אפשרות לקבוע את העתיד (לאדם עצמו), מה שאין כן במודל דטרמיניסטי.

כל זה ברור מאליו. מה אתה רוצה להוכיח מכאן?

רק להסביר את ההנחה השנייה.

עובר לתצפית.
אני חושב שיש לי את היכולת להכריז עכשיו שבשבוע הבא כל בוקר ארים את ידי.
אני חושב שאם נוציא מהמשוואה גורמים קיצוניים כמו תאונה/מוות או כל דבר כעין זה, אני גם אצדק בהכרזה הזו, והיא אכן תתבצע.

עכשיו אשאל- האם יש מי שיכחיש את היכולת הזו?
האם יש מי שיטען שאין לי יכולת 'לנבא'/לקבוע כך את התנהגותי?

ברור שאתה יכול. אז מה? אתה חש רצון כזה מהסיבות שמניעות אותך ואתה מבחין בזה ולכן מכריז זאת.

כלומר, במודל דטרמיניסטי נסביר את היכולת הזו כ'הצצה' פנימית לשרשרת הסיבות (יכולה להיות אינטואיטיבית, לא הבנה של כל הכוחות הפועלים על הרצון, אלא רק את ה'מסקנה' שלהם- רצון לעשות ככה).

לעומת זאת במודל בחירי נסביר זאת בלי להניח שהרצון שיש לי בשעה שהכרזתי את ההכרזה הזו הוא אכן סיבה מספיקה לקביעת אותה התנהגות, אלא נטו כהצהרת כוונות.

במשפט- המוטיבציה להכריז הכרזה על התנהגות אמיתית במודל דטרמיניסטי מוסברת כ'סיבה' (או כהרגשה אינטואיטיבית שלה) להתנהגות, ובמודל בחירי רק כהצהרת כוונות.

*במשפט- המוטיבציה להכריז הכרזה על התנהגות עתידית במודל דטרמיניסטי מוסברת כ'סיבה' (או כהרגשה אינטואיטיבית שלה) להתנהגות, ובמודל בחירי רק כהצהרת כוונות

מסכים עם זה?

אכן

ממשיך.

מאחר והמוטיבציה להכריז על התנהגות עתידית היא בעצם פגישה ישירה עם השרשרת נסיבתית, עם הכיוון שאליו היא הולכת, ומאחר ואני מניח שאת ההכרזה הפשוטה הזו (בעוד x זמן ארים את ידי) כל אדם יכול לבצע ביחס לכל זמן אפשרי (בחייו הבריאים), ארצה להעיר כמה הערות.

א- ההתנהגות האנושית בהסברים דטרמניסטיים בדכ מתוארת ככאוטית.
כמערכת שבה יש לשינוי קל בנתונים השפעה גדולה על התוצאה. מערכת שבה יש ריבוי משתנים וריבוי השפעות. לכן כה קשה לחזות אותה.
האם ברגע הנתון הזה, שבו אני מכריז שבעוד שבוע או חודש אני ארים את ידי- כבר כלל הסיבות המשפיעות עלי קיימות?
הרי הרצון שלי מושפע ממהלכים פנימיים וחיצוניים.
לפחות לגבי הגורמים החיצוניים המשפיעים עלי ראוי לשאול, איך יש לי יכולת לקבוע בוודאות שאנהג בצורה מסויימת (למעט מקרי קיצון), בלי לדעת איזו השפעה תהיה לגורמים חיצוניים עתידיים?

נצטרך להניח שבכל הנוגע להכרזה עתידית אנו חווים את ההכרעה הסיבתית באופן כה חזק, עד שאנו יודעים שכמעט לא משנה איזה עוד השפעות עתידיות יהיו על רצוננו, הוא יתמיד במימוש ההכרזה הזו.

נראלי קצת יצא לי ניסוח מסורבל.
זה ברור?
מסכים עם ההערה?

דומני שהבנתי. ולא, איני מסכים. אני מכיר את הגורמים העיקריים והסיכוי שגורמים אחרים יפעלו כאן הוא קטן. אני מנבא שאבן תיפול לקרקע, למרות שיכולה לבוא רוח חזקה ולמנוע זאת. נראה לי שמיציתי.

כמובן אם מיצית זכותך.
רק מעיר שכתבת שאינך מסכים, אבל הסברת את מה שהתכוונתי.
אבן תיפול לקרקע למרות שיכולה לבוא רוח חזקה זה בדיוק הדימוי לזה שאנו חווים את הרצון כסיבה באופן שההשפעה של נתונים עתידיים היא זניחה.
היא אפשרית אך קרוב לוודאי לא תתרחש או לא תשפיע.

עוד לא סיימתי.
זאת הערה ראשונה.
אם אין לך מוטיבציה להמשיך זכותך, רק שים לב שלא נתת לי להשלים את מה שאני מנסה לומר.
בכל אופן זה לא עוד ארוך, אז אם לא אכפת לך אשמח להמשיך עוד קצת.

רק מסכם את מה שהתכוונתי, ולדעתי הסכמת איתו- בכל הנוגע להתנהגות עתידית אנחנו חווים את הרצון כסיבה דומיננטית, כזו שגם אם יתכן בה שינוי הוא לא סביר או לא שכיח.
לכן על בסיס הנתונים הקיימים בשעת ההכרזה אני יכול לקבוע ברמת וודאות גבוהה של התנהגות אכן תתרחש.

רק בנקודה אחת הוספתי על דבריך.

הדוגמה של אבן נופלת לקרקע ואפשר שרוח תעיף אותה היא דוגמא לאירוע לא כאוטי.
צריך שינוי דרסטי בסיטואציה כדי שיהיה שינוי מהתצפית המקורית.

אם הייתי מדבר על תחזית המיקום המדוייק של נפילתו של עלה ביום של רוח, כנראה הייתה לי הרבה פחות וודאות.

וציינתי, שבדרך כלל בהסברים דטרמניסטיים ההתנהגות מוסברת כמערכת כאוטית, לכן לצופה מהצד אין אפשרות לחזות אותה בהכרח. ועל כרחנו צריך לומר שזו תמונה נכונה (במודל דטרמיניסטי) אבל חלקית.
כי בכל הנוגע להכרזה על התנהגות עתידית, ההנחה היא שזה דומה לאבן נופלת ואפשר שרוח תעיף אותה, ולא לעלה ביום של רוח.

שים לב, לא עושה מזה קושיה, רק מחדד את העמדה הדטרמניסטית.

הכל ברור וידוע. הנה חזרת חזרה לטיעון הרגיל: אני חווה שהחלטותיי בידי ולכן כנראה יש לי בחירה חופשית. איפה כאן הראיה האמפירית? בשביל מה נעשה כל הפלפול הזה?

מגיע לנקודה.

אם אכריז עכשיו שאני מתכנן להרים את ידי בעוד שבוע (בהנחה ואני משקר, אלא עם כוונה אמיתית לעשות זאת)
על פי המודל הדטרמיניסטי יש כאן בעצם מפגש עם ה'מסקנה' של שרשרת הסיבות.
לאחר שהכרזתי זאת (בכנות), אבדוק האם יש לי יכולת לפעול אחרת. האם יש לי יכולת לבטל את ההכרזה.
גם כאן, ברור לי שאין מי שיכחיש את היכולת הזו.

לפי הכלל שלסיבה אחת לא יכול להיות שתי תוצאות שונות, הרי שבהכרח צריך להתקיים אחת משתי אפשרויות.

א' – טעיתי בתפיסתי את הרצון הראשון.
חשבתי שהמסקנה שלו תהיה הרמת היד, ולאחר רגע התברר שלא.

ב- לא טעיתי, באמת תפסתי אותו כהוויתו, ואת מסקנתו, אלא שאכן ה'לא סביר' התרחש.
אותה הרוח הגיעה והעיפה את האבן.
התרחיש השולי ניצח את הסיבה הדומיננטית.

איזו מהן לדעתך נכונה?

יש כאן יותר מאשר לחזור ל'חוויה' של בחירה חופשית.
יש כאן דרך אמפירית לבחון את אמיתותה.
שהרי אם הרצון ברגע x הוא הסיבה הדומיננטית להתנהגות, הוא צריך להתנהג כמו סיבה.
קרי- התנהגות הסותרת אותו צריכה לנבוע או מהופעה של סיבה חדשה שטרפה את הכללים, או שלא הייתה כאן הבנה נכונה של הסיבה.

אם אף אחד משני התיאורים האלו אינו נכון, משמע הרצון להתנהגות אמתית ברגע x אינו סיבה מספיקה לניבוי המעשה, ותחזור השאלה מניין הוודאות בהתרחשות המעשה.

אז אשאל במשפט – אם הכרת הרצון ברגע נתון הוא אכן הכרת הסיבה (הכמעט מספיקה) להתנהגות, נצטרך להיות מופתעים משינוי בתחזית, בדיוק כמו שנופתע מרוח לא צפויה.
אם אינו סיבה מספיקה (יכולה להשתנות בגלל השפעות פנימיות והחיצוניות חדשות בסבירות גבוהה), איך ניתן לחזות על פיו התנהגות אמיתית?

אסביר את זה במשל.
נניח אדם שהתנהגותו נקבעת על ידי קוביה מסויימת.
קוביה מרובת פאות. כל פאה היא צורת התנהגות מסויימת.
איך שתפול הקוביה, כך הוא ינהג.

עכשיו נניח שאדם מסויים טוען שיש לומחשב שיודע לצפות את תנועת הקוביה ב90%.
אם אכן הוא צודק, נצפה שאחוזי ההצלחה שלו ינועו סביב ה90%.

לא נקבל סיטואציה שבה ב100 מ100 תחזיות הוא טועה.
כנראה שאין לו את יכולת החישוב הנדרשת.

האדם המכריז על התנהגותו העתידית דומה למי שטוען שיש בידו מחשב המנבא את צורת ההתנהגות ב90% (מספר שרירותי שלי).
לפי זה, לא נוכל לסבול את האפשרות לחזור בו' באחוז גדול מהמקרים, בטח לא בכולם.

נצטרך להניח שהאינטואיציה על רצון עתידי ברגע נתון, אינה מחשב אמין כל כך.

אבל אם כך פני הדברים, איך על פי אותו 'מחשב לא אמין', יש בידו לנבא התנהגויות עתידיות?

כתבתי ארוך כי אני מבין שאתה מאבד את הסבלנות בהליכה האיטית.
רק אומר, שמהנסיון (בדיאלוג הזה) כשכתבתי ארוך הבנתי פחות, וב צעד אחר צעד הגעתי לכאן שהתכוונתי.
אז אם לא ברור, אשמח לפרק את ההודעות הארוכות האלו לשלבים.

מצטט אותך:
"אמקד יותר. הוכחה אמפירית אמורה להיות בנויה כך: עושים ניסוי x. אם התוצאה a הדטרמיניזם לא הופרך. אם התוצאה "לא a" הדטרמיניזם הופרך."

אכתוב על פי המודל הזה, בהקדמת שתי הנחות קטנות.

הנחה א- לסיבה אחת, לא יכולה להיות יותר מתוצאה אחת.
אם צפינו שהתוצאה תהיה x והיא לא הייתה כזו, או שלא הבנו נכון את הסיבה, או שהתערבה פה סיבה חיצונית שלא נלקחה בחשבון.

הנחה ב- המצב הנפשי שבו אני נמצא כשאני מכריז שבשבוע הבא ארים את היד, הוא סיבה להרמת היד שתהיה בשבוע הבא.

ניסוי- אכריז (בכנות) על רצון להרים את היד בעוד x זמן.
לאחר מכן אחזור בי.

אם הדבר אפשרי, ממה נפשך. או שרגע ההכרזה הראשון אינו הסיבה להקמת היד, כלומר, טעיתי בהבחנה הראשונה, או שהתערבה פה סיבה חיצונית ששינתה את התחזית.

מזה נובע שברגע ההכרזה הראשון לא הייתה לי תמונה מספיקה של הסיבות של ההתנהגות שלי.
נצטרך להניח שיש פעמים שבהם אני חש רצון מסויים, אבל זוהי אינטואיציה מוטעית.
הרצון הזה אינו מספיק כדי לקבוע את ההתנהגות.

מכאן מופרך הדטרמניזם ככה- אם הרצון ברגע נתון הוא כלי שיכולות ליפול בו טעויות, נצפה שבאחוז גדול של מקרי ניבוי, יהיה אחוז מסויים של כישלונות.
אם אני יכול לעשות עשרות מקרים שבהם ב100% הצלחה אצליח לקבוע את ההתנהגות, משמע שהאינטואיציה הזו אכן אמינה.
אם היא אמינה, נצפה שלא נוכל לחזור בנו ממנה.

במילים אחרות, היכולת לנבא ברמת וודאות גבוהה (ולהוכיח את היכולת הזו) התנהגות עתידית, ובהסתמך על אותו מידע שמאפשר את הניבוי הזה גם לפעול כנגדו, זוהי התנהגות שאינה מתקיימת במערכת דטרמיניסטית .

בקוביה- או שאני יודע לנבא, ומנבא בהכרח (יש התאמה סטטיסטית בין רמת הידע לאחותי ההצלחה), או שאני לא יודע לנבא.
לא אפשרי מקרה שבו בהסתמך על אותו מקור מידע בדיוק אני יכול להגיע ל100% הצלחה, ול100% כישלון.

אני שוב מבקש, אם הרעיון לא ברור, תן לי אפשרות לפרק אותו לכמה שלבים.

סיימתי

מבין שהדיון נגמר.
מבקש שתענה לי רק על השאלה הבאה (לא אגיב לך יותר).

האם הרצון שלי היום להכריז על התנהגות אמיתית מתנהג מבחינתך כמו שמתנהגת כל סיבה במערכת דטרמיניסטית (שיש התאמה בין רמת הידיעה שלי אותה, לרמת ההצלחה בשטח, ולרמת ההכרחיות של ההצלחה הזו)?