התייחסות לספר מדעי החופש

26.2.2022
מיכאל אברהם שלום רב,
קראתי לאחרונה את ספרך "מדעי החופש". שאלת הרצון החופשי העסיקה אותי עוד מימי נערותי וספרך מציג סקירה מעניינת, יפה, מקיפה ומשכילה של הנושא על היבטיו השונים.
עם זאת לדעתי הספר מוטה מאוד לכוון אחד (הרי אתה לא מסתיר את זה). ובנוסף  – קשה לי לקבל חלק מהנימוקים, ההוכחות והדוגמאות. איני יודע אם יש מקום לשלוח את ההערות כ"כ הרבה שנים לאחר יציאת הספר (אולי אתה כבר לא מחזיר באותן העמדות?) אבל בכל זאת החלטתי לשלוח.
התלבטתי איך לסדר את הערותי, ומצאתי שהכי פשוט הוא סדר הכתיבה של הספר (אם כי לעתים ריכזתי מספר הערות שהן באותו נושא). אני מודע לחזרות שבהערותי, הן בד"כ נובעות מסדר הדברים בספר.
 והרי הן:
11-15 – "הקוגיטו".
החלק הראשון של המשפט הוא "אני חושב", (בדגש על "אני"), וההתייחסות של דקארט אליו היא כאל אקסיומה. אבל מי אמר שאני הוא החושב (או מטיל הספק), מאיפה הוודאות? אולי זו אשליה? הרי אם זו אשליה, הרי גם המשפט "אני חושב שאיני חושב" הוא אשליה, ומכאן שגם החלק השני של המשפט "אני קיים" לוקה בחוסר וודאות. אין כאן הוכחה, רק אינטואיציה חזקה. ולו הייתי אומר "העץ בגינה חושב משמע הוא קיים" והייתי משתמש בטיעון "גם אם הוא חושב שהוא לא חושב" זה מוכיח שהוא קיים? אבל העץ כנראה לא חושב כלל, לא שהוא חושב ולא שהוא לא חושב, ולכן זו לא הוכחה לקיומו.
63 – הבחירות בשוויץ.
לדעתי דוגמא לא מוצלחת. אמנם זו שוויץ מטפורית בלבד (יש ארץ בלי בעיות?) אך היא גורמת לפספוס הנקודה. אם יש רצון חופשי – אז בכל החלטה שיש בה שיקול דעת יש רצון חופשי, וזה לא משנה אם ההחלטה היא קלת ערך או כבדת ערך. הבוחר בשוויץ יכול להחליט שהוא בוחר במועמדת הכי יפה, או במועמד הכי סימפטי, או אפילו לערוך הגרלה ערב הבחירות. ואפילו להחליט לא להחליט ולתת ליד לבחור שרירותית ברגע ההצבעה. אבל כולן הן החלטות ברצונו החופשי, לפני ההצבעה. מבחינת הרצון החופשי – אין שום הבדל בין זה לבחירות בישראל (המטפורית) ששם הבחירות הרות גורל, מלחמה או שלום, חיים או מוות. בשני המקרים יש שיקול דעת והחלטה חופשית, ובהנחה שיש רצון חופשי אני לא מעלה בדעתי שיש שני מנגנונים שונים: אחת להחלטות כבדות ואחת להחלטות קלות. (ואולי יש מנגנון נפרד להחלטות בינוניות, ולחצי כבדות)? המנגנון המוצע לרצון חופשי הוא מספיק בעייתי ואין שום סיבה להוסיף עליו את המשקולת הלא נחוצה הזו.
לעניין זה, הערת הבינים שלדעתך בישראל האמיתית אין באמת רצון חופשי כי המועמדים דומים מדי – רק ממחישה את טענתי. האם לא מספיק שמפעילים שיקול דעת לגבי מועמדים דומים כדי שיהיה רצון חופשי? עד כמה הם צריכים להיות שונים כדי שזה יחשב לרצון חופשי? מה הקשר בין הדמיון בין המועמדים לרצון החופשי? האם זה משהו שמתעורר כאשר יש הבדל (מטפורי) ב -80% בין המועמדים ולא ב-20%? לדעתי או שיש שיקול דעת ובחירה חופשית, או שאין. המשקל אינו משנה.
64 (באותו ענין):
 "אין שום קשר בין בחירתו של אדם (בשוויץ) לבין מה שיקרה לו בעתיד", ולכן הבחירה משולה להגרלה. למה "מה שיקרה בעתיד" הוא קריטריון לרצון חופשי יותר מכל קריטריון אחר שבו מעורב שיקול דעת? ואם זה סתם שמחה לאיד שפלוני לא יהיה ראש הממשלה מפני שהוא השכן המעצבן שלי, אין פה ענין של רצון חופשי? המנגנון שכופה את הרצון החופשי על הפיזיקה שונה במקרה זה?
 
69-71 – משל הטייל.
 גם אם אני מקבל את עקרון הרצון החופשי, איני יכול לקבל את העיקרון כפי שמוצג על פי הגישה הליברטריאנית. על פי משל הטייל הרצון החופשי והטופוגרפיה (התנאים הסביבתיים והמטען הגנטי) מוצגים כשני אלמנטים שונים במהות שלעתים מתנגשים (הרצון החופשי קורא לעלות על ההר, הטופוגרפיה מושכת למטה). ההחלטה היא בסופו של דבר הפשרה, קרי הרצון החופשי אך בהתחשב במחירים והתועלות של הטופוגרפיה. אני רואה את הדברים אחרת. אין הבדל עקרוני בין הרצון לעלות על ההר לבין כל השיקולים הטופוגרפיים. האדם מכניס הכול לשיקול הדעת, בין אם זה סולם ערכים פנימי או שיקולים סביבתיים או כאלו שנובעים ממטען גנטי, והתוצאה היא בחירה המבטאת את הרצון החופשי. אתן שתי דוגמאות שיעזרו לי בהמשך.

• משל המטייל 2: הייתי באירוע ליד בגולן, בסיומו הייתי צריך לבחור את הדרך לביתי בגליל המערבי. היו שלוש אפשרויות, המהירה והמוכרת בכבישים 91 ו- 90, ושתי אפשרויות נוספת דרך כבישים צדדיים בגולן. מה השיקולים?

זמן (רציתי להגיע בזמן סביר), יפי הנוף (די דומה ב-2 הדרכים הצדדיות), גיוון (לקחת את הדרך הכי פחות מוכרת). ניתן להכניס עוד שיקולים, לכליים, בטיחותיים ואחרים אך במקרה זה הם בטלים בששים. בסופו של דבר מה שהכריע היה הגיוון – לקחת את הדרך הכי פחות מוכרת. לא היה שום היבט כבד משקל, שום דבר שהשפיע על עתידי, שום היבט מוסרי, שום סולם ערכים פנימי, בכל זאת היה זו היתה החלטה של רצון חופשי, לאחר שיקול דעת, לא פחות מכל החלטה הרת גורל. ועוד משהו חשוב – שיקול הדעת וההחלטה התקיימו זמן רב לפני הביצוע – הפעולה המוטורית של סיבוב ההגה ימינה או שמאלה תתקיים לפחות רבע שעה לאחר ההחלטה.
 

• צעיר מחליט ללמוד רפואה (נניח שהמסלול פתוח לגביו). יש המון שיקולים אפשריים, ערך מוסרי – לעזור לזולת, מידת העניין, מידת ההתאמה האישית וסיכויי ההצלחה, מידת המאמץ הנדרש, סיכויי הפרנסה, קבלת הכרת ערך מהסביבה, מה אומרים ההורים, פחד מדם וכו'. בסופו של דבר הוא שקל הכל, נתן את המשקל המתאים לכל גורם, וקיבל את ההחלטה מרצונו החופשי. אין הבדל בין הגורמים, הם לא נחלקים ל-"רצון אמיתי בלתי תלוי" ולטופוגרפיה, כולם שווים בעקרון ושונים רק במידת המשקל שניתן להם.

בניגוד להחלטה הקודמת ההחלטה הזו מורכבת, היא לא מסתכמת בהזזה בודדת של ההגה ימינה או שמאלה אלא מתניעה סדרת פעולות והחלטות אחרות, כ"א על סמך רצון חופשי. על מנת לממש את ההחלטה הראשית ללמוד רפואה הצעיר צריך להחליט ולבצע את כולן, כגון: להרשם ללימודים, לשלם, לבחור מערכת שעות, לחפש ולבחור מקום מגורים, לעבור למקום המגורים, לקום כל בוקר וללכת לשיעורים, לארגן את המטלות שמעבר לשעות ההרצאה וכד'. אבל כל ההחלטות האלו מתונות בהחלטה הראשונה, הגדולה. בלעדיה אף אחת מהן לא תצא לפועל.
אז החלטה א' קלת משקל, לא משפיעה על כלום, אין לה היבטים מוסריים. הביצוע מתמצה בפעולה מוטורית אחת ברגע נתון, ההגה ימינה או שמאלה. והחלטה ב' כבדת משקל, הרת גורל וקובעת מסלול חיים, ואולי אפילו בעלת היבט מוסרי. היא מורכבת ומתניעה סדרהת החלטות משנה, חלקו כבדות בפני עצמן. אבל מבחינת מנגנון הרצון החופשי (בהנחה שקיים) – שתיהן בדיוק אותו דבר. שתיהן פרי שיקול דעת שסופו בהחלטה מודעת. אם יש כאן שני מנגנונים שונים של רצון עצמי (או טענה שמקרה א' אינו פרי רצון עצמי) זה יהיה מוזר, ונטל ההוכחה על הטוען.
 
 
 
 
94-96. חופש וחרות.
שוב המשל של שוויץ. גם כאן הוא לא משרת את הטיעון. גם בשוויץ בה לאדם יש חופש לעשות הכל, בחירה ללכת לעזור למדינות באפריקה היא החלטה של בן חורין, גם לשיטתך. לא ארחיב יותר בעניין.
טענת שרק מדד ערכי אובייקטיבי ומחייב מחוץ לבחירה של האדם ניתנת לשיפוט ערכי. אבל ממתי יש מדד ערכי אובייקטיבי, ומי קובע מי צדיק ומי רשע? אפילו ערך שנראה עליון ואובייקטיבי כערך החיים נתפס שונה לגמרי בתרבויות שונות, והוא תלוי תקופה, סביבה, תרבות, ואינדיבידואל. אסור להרוג, אבל מותר להרוג רוצח? ומותר להרוג במלחמה? רק חיילים או גם אזרחים חפים מפשע? והאם אין החיילים עצמם חפים מפשע? והגנה עצמית? ואת עמלק מותר להכחיד? והאם מותר לי לגרום למות הזולת על מנת להציל את חיי (שני אנשים במדבר עם מימיה שמספיקה רק לאחד). והאם מותר להתאבד? או לעזור למישהו אחר למות על מנת לגאול אותו מסבל? ומה אם הפלות? ומה עם בע"ח, אותם מותר להרוג? ואם כן, האם רק למטרות אוכל ולא לשעשוע? והאם לאלוהים מותר להרוג? והאם למלך (שנחשב שנציג האל בתקופות רבות) מותר להרוג, בתור נציג האל? דומה שעקרון ה – Lex specialis מאבד את ידיו ורגליו, מרוב עקרונות פרטניים שקוברים את הרעיון הכללי. איך אפשר לדבר בכלל על צו מוסרי כללי?
אם הייתי צריך לנסח היום מחדש את עשרת הדיברות, הכלל הראשון שלי היה "כבד את הסביבה". האם זהו צו מוסרי שהיה חקוק בעולם גם לפני 3000 שנה?
ומה נאמר על ערכים "נמוכים יותר" בסולם? איפה יש כאן "מדד ערכי מחוץ לבחירת האדם" שאליו ניתן למדוד מחויבות בתור מדד לבן חורין? החרות שנתנה לאדם, ועוד יותר לאדם בן ימינו החשוף למגוון הדעות והתרבויות, היא קודם כל לקבוע את הערך, ורק אח"כ להיות מחוייב לו.

1. חרות הרצון (ובהמשך 208-209 מצפון ומוסר)

הכנסת הערכים לחופש הרצון מיותר. מנגנון הרצון החופשי מספיק מורכב, אין צורך לחשוב שהוא עובד שונה כאשר מדובר ב-"ערך" או בבחירת רכב חדש (כל עוד בשניהם יש שיקול דעת). בהמשך תסקור את המרווחים בעולם הפיסיקה ואת הגילויים במדעי המוח, ותטען שסביר שיש מצבים בהם הרצון החופשי מתעורר וגורם לשינויים פיסיקליים באמצעים לא פיסיקליים. זהו טיעון מספיק כבד ובעייתי (שאני לא שולל אפריורית), אך לטעון שהמנגנון הזה תקף במקרה של החלטה "ערכית" ולא במקרה של בחירת נתיב נסיעה הביתה, מכפיל לפחות את הקושי, מפני שהוא מחייב למצוא שני פתרונות שונים לחופש הרצון. לסיכומו של עניין –נושא הסולם הערכי אינו קשור כלל לדיון הנוכחי. הוא חשוב בפני עצמו, אבל הוא לא מעלה ולא מוריד בשאלת תקפות חופש הרצון.
98 באותו עניין.
"החלטה מה ראוי ורצוי לעשות". שוב – חופש הרצון יכול להכניס את הראוי כחלק ממכלול השיקולים שבסופו של דבר מתקבלת ההחלטה. השיקול לטפס על ההר כנגד הסיכויים אינו שונה באופן עקרוני מההחלטה לרדת לעמק, כל השיקולים שווים למעט המשקל שנותן להם הבוחר, בהרבה מקרים אין כלל הר ועמק, יש א ו – ב, שניהם במישור, ועדיין הבוחר מחליט ביניהם ברצון חופשי.
98 (ולאורך כל הפרק השני) – פנומולוגיה של הליברטריאניזם. וגם 474 – אדם, ורק אדם.
גם למי שמאמין ברצון חופשי קשה לקבל את התפיסה הליברטריאנית כפי שהיא מוצגת. אתה מדגיש שהבחירה החופשית אינה תלויה בגורמים כגנטיקה, פסיכולוגיה וסביבה, אלא באה ממהות אחרת, שהיא האדם עצמו. קשה לראות איך רצון חופשי בלתי תלוי בסביבה מבחינת טווח האפשרויות שלו. לדוגמא – נשקול את הבחירה בקבלת עול המצוות של היהדות. האם סיני שמעולם לא שמע על היהדות יוכל לבחור בדרך זו? לכאורה כן על פי ההשקפה הליברטריאנית, הרי האפשרות פתוחה לפניו עקרונית והוא יכול גם לבצע אותה אם רק יחליט. אלא מה – מכיוון שהוא לא שמע על היהדות ההחלטה אינה כלל בתחום האפשרויות שלו, כלומר בגלל גורם סביבתי. וגם אם הוא במקרה שמע עליה, מאוד לא סביר שיבחר בעול המצוות. בגלל העדר גורם סביבתי של חינוך, מסורת, וכד' שיאפשר בכלל להחלטה כזו, היא לא בתחום האפשרויות שלו. זה לא אומר שאין לו רצון חופשי, הוא יכול להחליט להיות קומוניסט או בודהיסט, אבל טווח האפשרויות שלו מוגבל ע"י גורמים סביבתיים. נעשה עוד צעד. גם אני, שכביכול מכיר מספיק יהדות ומאמינים על מנת שיתאפשר לי לקבל החלטה כזו, היא אינה באמת בתחום ההחלטות שאני יכול לקבל מתוך רצון חופשי, בין אם מסיבות של חינוך או מבנה האישיות שלי. בדיוק כשם שלא אבחר ללמוד משפטים בגלל מבנה האישיות שלי. זה לא אומר שאין לי אפשרות לרצון חופשי, ואני יכול לבחור באופן חופשי לגמרי בין היסטוריה או ספרות או מתמטיקה, אבל הרצון החופשי שלי מוגבל ע"י האפשרויות שנובעות מהסביבה, או המטען הגנטי.
ומה עם תינוק? האם יש לו רצון חופשי? האם ילד יכול לקבל החלטה מוסרית? נניח שכן, אבל מאיזה גיל? יש לו שיקול דעת? והאם זה קטגורי או משהו שמתפתח בשלבים, בהתאם לניסיון המצטבר ותנאי הסביבה? הרי אם זה בלתי תלוי לגמרי בתכונות הגנטיות ובתנאי הסביבה, הרי שגם לתינוק שרק נולד היה צריך להיות רצון חופשי בדיוק כמו לאדם מבוגר.
ואם להיות ליברטריאן – למה רק לגבי האדם? מה אנחנו יודעים על גלקסיות אחרות? אם יש חיים במקומות אחרים – ההסתברות שהם דומים לעולמנו קטנה מאוד. אולי שם החלוקה היא אחרת, ויש יצורים אחרים בעלי רצון חופשי?
ואפילו בעולמנו שלנו – מתי בדיוק התחיל הרצון החופשי הזה? עם ההומו סאפיינס? עם אדם קדמון ממין אחר? הנאנדרטל, היה לו רצון חופשי? האם לא נכון יותר להניח שהיו שלבי ביניים, ושעם ההתפתחות הקוגניטיבית נפתחו עוד אפשרויות מבחינת הרצון החופשי? האם לא ניתן להבין מכך שקיים קשר הדוק בין הרצון החופשי למטען הגנטי, או לסביבה? ואפילו אם מדובר בתקופות היסטוריות – האם ניתן להניח שלמצרי מלפני 4000 שנה חופש הבחירה זהה לזה של אדם בן ימינו, בלתי תלוי בגורמים סביבתיים ותרבותיים?
ולמה לא בעלי חיים אחרים? אתה כורך רצון חופשי עם שיקול שעת (במיוחד לאור סולם ערכים). מי קבע שזה כך? למה לא יכול להיות רצון חופשי בבחירה האם לרדוף אחר האנטילופה מימין או הזברה משמאל? ואם זה כך, אפילו כתרגיל מחשבתי, זה לא מוביל לכך שהרצון החופשי מוגבל ע"י המטען הגנטי? כלומר אריה יכול אולי "להחליט" אם לצוד את האנטילופה או את הזברה, אבל בגלל המטען הגנטי הוא לא יחליט להיות צמחוני.
אחת הבעיות היא שבתמונה הליברטריאנית המוצגת כמעט ולא נאמר דבר על מהות אותו דבר חמקמק שבידיו הרצון החופשי, הוא נשאר ערטילאי ומופשט, אנחנו לא יודעים האם הוא כפוף לגיל, למין (ביולוגי), לתקופה פרהיסטורית או היסטורית, או לגלקסיה מסויימת. אנחנו אפילו יודעים האם הוא תלוי בגוף: האם הוא נעלם עם מות הגוף, האם הוא יכול להתקיים עם גוף אחר או בלי גוף בכלל.  
108 ובהמשך – אחריות מוסרית.
נושא האחריות המוסרית, חשוב כשיהיה, אין מקומו בדיון על חופש הרצון. אחרי שהחלטנו על חופש הרצון, אפשר לקיים דיון על אחריות מוסרית. (למעשה אין ממש דיון – הרי אם נגיע למסקנה שקיים רצון חופשי נוכל להטיל אחריות מוסרית, ואם המסקנה היא דטרמיניזם, הרי שממילא אין לנו מילה כי הכל נכפה עלינו). זה בסדר להכניס אותו על מנת להאיר את הבעייתיות, אבל החזרה על הנושא גורמת לתחושה כאילו האחריות המוסרית היא הסיבה ולא המסובב (עוד כלי לנגח את הדטרמיניזם).
132-139 – המעגל השוטה של הדטרמיניזם.
אין שום סיבה לחשוב שאם המערכת היא דטרמיניסטית, אז היא גם שרירותית או עיוורת. לא שיש לה מטרה, אך מאוד ייתכן שיש לה דרך פעולה שאינה שרירותית. הסביר יותר הוא שיש כאן שיקול דעת (למשל הודות להתפתחות אבולוציונית הנותנת יתרון לשיקול דעת) אך זהו שיקול הדעת נכפה עלינו. ייתכן שהניסיון של אדם עד היום מראה לו ששיקול הדעת שלו (לא רק כושר החישוב) פועל מצוין, וזה מתבטא בהישגיו, הערכת הסביבה, הערכתו העצמית וכד'. לאור ניסיונו שאומר שהוא יכול לסמוך על שיקול הדעת הוא יגיע למסקנה שהדטרמיניזם נכון, גם אם הוא נכפה עליו.
ברצוני להציע כאן את המעגל החכם. הצעיר מהחלטה ב' הוא עכשיו מנתח מצליח, מוצא עניין בעבודה, מוערך ע"י החברה, תורם לזולת, מרוויח יפה. גם החלטות אחרות שעשה מוצלחות (משפחה, החלטות הרות גורל בניתוחים). אין לו סיבה לחשוד בשיקול הדעת שלו, עד עכשיו רוב ההחלטות שלו, הן הרות הגורל והן החלטות היום-יום – הביאו לתוצאות טובות. הניסיון והאינטואיציה אומרים שהוא יכול לסמוך על שיקול הדעת שלו. ועכשיו הוא נתקל בטיעונים שתומכים חזק בטיעון הדטרמיניסטי. זה יכול תוצאות ניסוי מדעי אבל לא רק  – זו אפילו יכולה להיות בת קול אלוהית שמדברת עליו ומוכיחה שהכל כתוב מראש. שיקול הדעת שלו עכשיו, מוביל אותו למסקנה הדטרמיניסטית, ואין לו שום סיבה לחשוד בשיקול הדעת הזה שהביא אותו עד עכשיו למסקנות נכונות. חובת ההוכחה ששיקול הדעת שלו פגום רק מכיוון שהוא כפוי היא על מחזיק הדעה הנגדית. למה הליברטריאן רשאי להשתמש בהיגיון שלו והדטרמיניסט לא? זה שהטענה נכפתה לא עושה אותה פחות תקפה.
ומה בין זה לקנקן התה של ראסל? ההפך. הרי אם יבוא הליברטריאן ויגיד, לא ניתן לתת אמון במידת ההתאמה של חוקי הפיסיקה למציאות עצמה, הדטרמיניסט הוא זה שיש לו הצדקה להגיד שלקביעה הזו אין בסיס. מה זה שונה מהאינטואיציה של הליברטריאן שאומרת שיש לו רצון חפשי, איך הוא יודע שאצלו המערכת היא סימפתית?
ההשוואה של שיקול הדעת האנושי לקופסאות שחורות עם פלט אקראי היא משונה, גם בעולם דטרמיניסטי. הרי אם זה היה כך, אתה היית אמור לקרוא עכשיו משהו כמו: "חגלדפ כגEדלד 7קו'ש8 Hלד דחYד56עי". נסתכל על שתי טיפות גשם, או שני גבישי יהלום, שככל הידוע אין להם רצון חופשי ואין סיבה שלא לחשוב שהיווצרותם דטרמיניסטית, ובכל זאת הצורה והתכונות שלהן אינן אקראיות, ולפלט שלהן יש חוקיות ועקביות. למה המוח שלנו – בתור תוצר המערכת (שוב – אם נקבל את ההשקפה הדטרמיניסטית) אמור להיות שונה?
כנ"ל דוגמת חלקי הטלוויזיה. ברור שהסיכוי שכל סידור אקראי של חלקי טלוויזיה מפורקת תחזיר תוצאות אמינות שואף לאפס. אבל אילו המערכת היתה אקראית הרי שהדמיון בין אדם למשנהו היה כמו הדמיון בין מסך הטלוויזיה לכפתור השמע.
דוגמא: שני מחשבים משחקים שח. נאמר שיש שני סוגים של פעולות: חישוב המהלכים והערכת העמדה (שהיא משהו כמו שיקול דעת). מחשב אחד יהיה דטרמיניסטי לגמרי (גם אם הוא לימד את עצמו, בסופו של דבר הוא עשה זאת על סמך כללים דטרמיניסטיים), ובשני נכניס מידה מסוימת של חופש פעולה (למשל על פי התפרקויות רדיואקטיביות שרירותיות). סביר מאוד להניח שהמחשב הדטרמיניסטי יהיה מוצלח יוצר, למרות שהוא דטרמיניסטי. ואם היתה לנו דרך להכניס רצון חופשי ולא רק אקראיות למחשב השני האם הוא היה פועל יותר טוב? כמעט בטוח שלא. ההנחה ששיקול הדעת החופשי יותר אמין וסימפתי היא הנחה לא מוסברת וחובת ההוכחה על הטוען. האינטואיציה שלי אומרת שזה בדיוק ההפך.
בעיה מרכזית של טענת המעגל השוטה היא שהיא הופכת את היוצרות. נגיד שיוצאים מנקודת מוצא שעל סמך כל הידוע לנו ההסתברות לעולם של רצון חופשי מול ההסתברות לדטרמיניזם היא פחות או יותר שווה. אדם שבא לגבש עמדה יבחן את השאלה לגופה, למי מיטב שיפוטו, לפני שיכריע האם שיפוטו הוא דטרמיניסטי או לא. ההכרעה השנייה, לטוב או לרע, היא תוצאה של הראשונה, ולא ההיפך.
נתאר מצב שמישהו בא אליך עם "הוכחה" לדטרמיניזם, הוא נותן לך מחברת שתשמור סגורה בכספת. אחרי שנה תוציא אותה ותמצא פרוט מדויק של החלטותיך בשנה האחרונה, יום אחר יום. בין שהאיש הוא חוקר מוח ובין שהוא שליחו של אל כל יכול, אתה חייב להסכים שההוכחה היא לא רעה, ואתה מגבש עמדה בעד הדטרמיניזם. רק עכשיו אתה ניגש לשאלה המשנית האם גיבוש העמדה היתה ברצון חופשי או לא, ואתה כנראה תגיע למסקנה שאם העולם דטרמיניסטי גם גיבוש העמדה נכפה עליך. זו תוצאה של המסקנה הראשונה, ולא ההיפך.
ולכן גם הטיעון שמושמע כנגד טיעון ההגנה (138) לא פוגע. הוא מתעמת עם הטענה שכביכול רק ההחלטה שהעולם הוא דטרמיניסטי נכפתה עלי, אבל אין טיעון כזה. מי שבחן בסדר הנכון את השאלה והגיע למסקנה שהעולם דטרמיניסטי, יגיע למסקנה (העקבית) שהמסקנה נכפתה עליו, כמו כל מסקנה אחרת שהוא יסיק. אין לו סיבה לפקפק באמינות המסקנה כתוצאה מכך.
ומכאן משתמע שגם ה"קעקוע" של הנחת האבולוציה (136-7) גם הוא אינו קעקוע כלל. הבחינה של תאוריית האבולוציה, כמו של הדטרמיניזם, אמורה להעשות לגופו של ענין, על פי מיטב הממצאים ומיטב שיקול הדעת שיש לנו. השאלה האם שיקול הדעת נכפה עלינו או לא, היא שאלה משנית ולא פוגמת באיכות המסקנה.
נגיד שאתה מוכן לקבל פחות או יותר את תורת האבולוציה ואתה מוכן כתרגיל מחשבתי לחשוב על העולם לפני עשרות מיליוני שנים, לפני היווצרות האדם. האם היית יכול לתאר את העולם כדטרמיניסטי, כלומר האם בע"ח של אותו עידן כפופים לחוקים נכפים מראש? ייתכן שהיית מסכים לתאור, וייתכן שלא, אבל ברור שלא היית מביא את טענת המעגל השוטה לדיון, הרי האדם עוד לא נוצר ועדיין לא בטוח שהוא יווצר.
קיצורו של עניין – המערכת יכולה להיות דטרמיניסטית או לא. האמינות שלה היא בזה שהיא כזו או כזו. הטיעון של סימפתי או לא אינו רלוונטי.
139 – 142 (ושוב 479) הטיעון של פלנטינגה.
משונה מאוד, כאילו נלקח מגלקסיה אחרת.  אם אבות הקדם הקדמון מלפני כ-6 מ' שנה היו מין בע"ח כמו כל מין אחר, איך זה שתוך מספר מיליוני שנה האדם הזה הפך לשליט הכמעט יחיד, בכל שטח העולם? האם היכולות הקוגניטיביות שהלכו והתפתחו, כולל יכולת יצירת הכלים, תקשורת, התכנון, ארגון ושפה לא הוכיחו את עצמם בסופו של דבר כבעלי משמעות אבולוציונית אדירה מבחינת הישרדותית? הרבה בע"ח יברחו מהנמר, והרבה יותר מהר מהאדם, אז למה דווקא האדם שרד והשתלט, במימדים מפלצתיים כמעט?
איך זה שכיום יש מיליארדי בני אדם, אבל רק מאות או אלפי קרנפים או נמרים, ומינים אחרים נעלמו לגמרי?
הכישורים הקוגניטיביים, בין אם תרמו באופן ישיר לשרידות ובין אם היו תוצר לוואי, לא התפתחו באופן אקראי אלא בד בבד עם הכישורים שכן נדרשו לשרידות, ולכן אין מקום לחשוד בהם בחוסר אמינות. אותה התפתחות במוח שאפשרה לקבוצת אנשים לתקשר בניהם, לתכנן ולבנות מלכודת לחיות ולהבריח חיות לתוכה, ולהצליח אבולוציונית בכך, היא ההתפתחות ביכולת הקוגניטיבית מבחינת אמינות תפיסת המציאות.
כל מה שכתבתי כאן מבוסס על הסביר ביותר כמובן, אין כאן הוכחה. אבל מי שמבקש לקעקע את הסביר עליו ההוכחה.
143 – השד המתעתע.
אני יכול להעיד כאן רק על עצמי. אין לי שום אינטואיציה לגבי קיום נורמות מוסריות אבסולוטיות וכו', האינטואיציה היחידה שיש לי מהרשימה שציינת היא לגבי חופש הרצון, וכנגדה יש לי אינטואיציה לא פחות חזקה של סיבה ומסובב. אין כאן כלל עניין של שד מתעתע והסתברויות אלא שיקול של כל נושא לגופו.
144 – הראיה האנתרופולוגית.
 אפשר לתקוף את הטיעונון משני כיוונים.
 א. אולי יש לאשלית הרצון החופשי ערך הישרדותי, כלומר מבין שני קדמונים שאחד נולד ללא האשליה ואחד עם האשליה, לזה שנולד עם האשליה היה מקדם הישרדותי גבוה יותר, מכיוון שהוא יזם והלך לצוד לעומת השני שנרדם בצל.
 ב. אין לתת אמון באינטואיציות, גם לא בחזקות שבהן. האינטואיציה שלי למשל דפוקה לא יכולה לקבל את יחסיות הזמן, ולא את הגישה ההסתברותית לפונקציית הגל, ובכל זאת אני מקבל את תורת היחסות ואת תורת הקוונטים. אף אחד היום לא משלה את עצמו שכדור הארץ הוא מרכז ביקום, כי הידע על מערכת השמש וכד' טבוע בנו מגיל צעיר. לחלק גדול מאוד מהאנושות יש אינטואיציה חזקה שאין כוח עליון (ולחלק אחר יש אינטואיציה שיש כוח עליון). חלק עיקרי של כביכול אינטואיציות אלה זה מן הסתם חינוך וסביבה. בסבירות גבוהה מה שמשותף למרבית בעלי האינטואיציה לכוח עליון הוא שלהוריהם היתה אינטואיציה דומה. הראיה האנתרופולוגית של דקארט שגויה, והעבדה שמושג האלוהים קיים בתוכנו לא יכולה להוכיח את קיומו.
150-154 פרדוקס ניוקומב.
הבעיה המרכזית היא טיבה הכפול של מערכת המשחק: הנביא פועל בעולם דטרמיניסטי ומצפים מהבוחר להחליט בעולם בעל רצון חופשי. תחליטו באיזה עולם נעשה הניסוי ותקבלו את התשובה בהתאם. הבעיה של בעלי הרצון החופשי היא לא פחותה כאן מאשר של הדטרמיניסטים – איך אתם יכולים לקבל החלטה חופשית בעניין אם בתנאי המשחק כבר נאמר שהנביא יודע מה החלטתם? פרדוקס ניוקומב אינו שונה מהבעיה של אלוהים כל יכול ויודע העתיד המאפשר בחירה חופשית.
154 – טיעון הבטלן.
הציון הסופי שהיה כתוב בפתק הוא רק חלק מהמציאות ומעוות את התמונה. לצורך הדוגמא: נגיד שיש 4 סוגי תלמידים: טוב-חרוץ, טוב-בטלן, בינוני-חרוץ ובינוני-בטלן. גם בינוני בטלן יכול להוציא 50 מבלי ללמוד לבחינה, וטוב-בטלן 70.  הלמידה תורמת עוד 30 נקודות. בינוני-חרוץ יקבל בפתק 80, אבל יהיה כתוב שם כל המידע, כלומר ציון 80 + העובדה שילמד לבחינה. ההחלטה שלו ללמוד תהיה הן רציונלית (משפרת את הציון) והן דטרמיניסטית. הבטלן יקבל ציון 50 + ציון העובדה שלא ילמד. בעולם דטרמיניסטי אפיו הבטלני חזק יותר מהשיקול הרציונלי ללמוד ולהוסיף 30 נקודות. לבטלן יש סיבה רציונלית לשנות את התנהגות (ולשפר ציון), אבל הוא לא יכול כי החלטתו כפויה. זה שונה במהות מהטיעון בספר, האומר שאם הבטלן ישנה את התנהגותו וילמד הוא יעשה החלטה לא רציונלית. מבחינת רציונליות השיקולים אין הבדל בין הדטרמיניסטים לבעלי הרצון החופשי, שניהם רוצים את הציון הכי גבוה ושניהם יודעים שלמידה תשפר את הציון, כל ההבדל הוא שבעולם דטרמיניסטי הבטלן לא ישנה את התנהגותו, ובעולם עם רצון חופשי התלמיד יכול להחליט אם ללמוד או לא (להתגבר על יצרו הבטלני).
209 – עקרון ה- Lex specialis.
לעקרון יש יתרון מובן בתור הנחיה להתנהגות עם ערך תועלתי. יותר מזה – ההנחה היא שהנורמה הפרטנית נקבעה לאחר שהנורמה הכוללנית היתה מול העיניים, ונבחרה במודע גם במחיר סתירותיה לנורמה הכללית. אך ממתי שיקול תועלתי אמור להיות שיקול בבחירת הדרך האמיתית בה עובד העולם? ראה הערתך שלך 184 בעמ' 318.
211 – מותר האדם.
במבט על העולם בן ימינו אפשר לומר שמותר האדם מתבטא קודם כל בצריכה הלא פרופורציונלית של נכסי העולם. ציפור שצריכה לנדוד מהצפון לאפריקה מנפנפת בכנפיה ועפה. נמר ילך 100 ק"מ על מנת למצוא טרף. האדם לעומתם צריך מטוסים, ושדות תעופה, וכבישים שיובילו לשדות התעופה, ובתים ורהיטים ובגדים. הוא צריך בתי חולים ותאטראות ומגרשי כדורגל ובתי כנסת, מפעלי תעשיה ומשרדים, ומשטרה וצבא ובתי משפט ופרלמנטים, ועדרי בעלי חיים ושדות. נמרים כמעט שאין, יש מיליארדים אנשים ומיליוני כבשים ופרות כדי להאכילם.
כיום כבר יש הסכמה כמעט גורפת, שהאויב הכי גדול לסביבה (ומכאן של האדם) הוא האדם עצמו, ולא ברור אם לא אחרנו את המועד בנושא משבר האקלים. בנקודת המבט של ימינו – הערך של מותר האדם וודאי אינו ערך שצריך להיות נר לרגלינו. לי אין שום אינטואיציה של מותר האדם.
212 – הכרה אמפירית בלתי אמצעית במכניזם של רצון חופשי.
אתה כותב שדומה שהחוויה הכי אינטימית שלנו היא החופש לבחור את דרכינו. אני בטוח שיש לפחות מיליוני אנשים שזו לא החוויה שלהם כלל, שהחוויה שלהם היא הפוכה, שאין להם שום יכולת לבחור את דרכם, והעולם נסגר עליהם ו"החליט" בשבילם. כשאני בועט בכדור והוא עף, יש לי חוויה לא פחות חזקה של הכרה אמפירית בעקרון הסיבתיות, וממנה האינטואיציה שלי משליכה באופן טבעי על הרצון החופשי. ואנשים מאמינים מעידים על החוויה הבלתי אמצעית שלהם בכוח עליון, אפילו כוח עליון אישי, דבר שאני מעולם לא חוויתי. אין לסמוך אל אינטואיציות, ובוודאי שלא להשליך מהאינטואיציות האישיות שלך על הכלל ולחשוב שכך מתנהל העולם.
פרקים 9-10, מרווחים בפיסיקה.
הפרקים מצוינים, כולל הקפיצה מרמת המיקרו לרמת המקרו. הטיעונים שלך שהמרווחים של תורת הכאוס ותורת הקוונטים אינם מהווים פתרון לנושא רצון החופשי משכנעים.
317-319 (ולאורך כל הספר) – המחויבות לצו המוסרי.
קשה לקבל קיום של עוגן מחוצה לנו, של מחויבות לצו כללי חיצוני, כאשר ההיסטוריה מראה עד כמה ערכי המוסר יחסיים ותלויים בתקופה, מקום, סביבה , תרבות, ואינדיבידואל. ולכן בתמונה הדטרמיניסטית אין שום ויתור על אינטואיציה בסיסית שיש לכולנו. אולי רק לחלקנו. ושוב – הטיעון שמעדיף ליברטריאניזם מכיוון שהוא מציע בסיס לאחריות מוסרית מערבב שיקולי תועלת והופך השלכה לנימוק. ההשקפה על מנגנון הרצון החופשי אמורה עצב את השקפתנו בעניין אחריות מוסרית ולא ההיפך.
394-398 – עיתוי קבלתן של החלטות ערכיות.
שוב ניתנת בדיון עדיפות לא מוצדקת לדעתי ל-"החלטות ערכיות". ועל כך כבר כתבתי קודם, כל השיקולים, לרבות השיקולים הטופוגרפיים, שווים מבחינת שאלת הרצון החופשי, למעט המשקל שניתן להם.
פרק 14 – ניסויי ליבט.
הטיעונים שניסויי ליבט לא מערערים את תפיסת הרצון החופשי אכן משכנעים. דווקא כאן הייתי הולך עוד יותר רחוק ואומר שניסויי ליבט אינם תקפים כלל למקרה היותר מעניין, כאשר יש פער משמעותי בזמן בין ההחלטה לבין הביצוע שלה. זה לא משנה כלל אם ההחלטה כבדת משקל או לא. העיקר שההחלטה מתניעה פעולה או סדרת פעולות בהמשך, בפער זמן. לזה ניסויי ליבט לא מציעים שום מנגנון. הרי בעקבות ההחלטה אין שום פעולה מוטורית, ולכן לא יווצר RP. אך בכל זאת ברור שמבלי ההחלטה הראשונה לא תתקבלנה החלטות משנה ובעקבותיהן הפעולות המוטוריות של המימוש. המנגנון חייב להיות שונה.
398 – על אשליית הבחירה.
בפרק זה אתה מסביר שגם אם יש אשלית בחירה זה לא צריך לפגוע באינטואיציה הליברטריאנית, מכיוון שמקובל וידוע שיש הרבה סוגים של אשליות. אבל – לאורך כל הספר אתה נותן משקל גבוה מאוד לאינטואיציות, ומסביר עד כמה המחיר כבד אם נבחר בדטרמיניזם (וכבר הזכרתי את הדיון בעמ' 212). אבל אם מוסכם על הכל שלא תמיד ניתן לסמוך על האינטואיציות שלנו, והאשליה היא תופעה קיימת ונפוצה, אז המחיר אינו באמת כה גבוה. ברור שיש כאן החלשה של הטיעון הליברטריאני, לפחות בעניין האינטואיציה.
440 – יובל שטרית.
 אתה מתאר מקרה הפרעה דיסוציאטיבית שבהן לחלק מהאישיויות יש יכולות שיובל האמיתית מעולם לא רכשה כגון נגינה בפסנתר ושימוש בשפת הסימנים. אבל איך אתה יודע שאמנם זה כך – מצפיה בתוכנית טלוויזיה? על סמך מה שיובל מספרת? זכור מקרה דומה שבו אדם החל לדבר שפה שהוא לא מעולם לא למד (אולי רומנית). בסופו של דבר הסתבר שבילדותו המוקדמת היתה לו מטפלת שדברה אליו באותה שפה, והוא פשוט לא ידע את זה. אולי יובל לא זכרה שהיא רכשה את הכישורים בעברה? ואולי היא רכשה אותם כשהייתה אחת הדמויות האחרות, ואז ברור שלא שהיא לא תזכור אותם?
צופה במופע קסמים לא ממהר להסיק מסקנות על טבעיות מכל טריק שהוא לא יודע להסביר. הוא יודע שעובדים עליו. כבר אמר מי שאמר שכדי לפענח קוסם צריך קוסם אחר שמכיר את סודות המקצוע, לא מדען. איני אומר שזה המקרה של יובל, אין לי מושג, אבל לפחות הייתי שומר על רמת ספקנות. ומיותר להכניס (שוב) לדיון את הסיכוי האפסי שסופת הוריקן תרכיב מטוס מגרוטאות.
449 – ניסויי אליצור.
 א. לא צריך ללכת רחוק להרוג אדם ולבנות מחדש. מספיק לחשוב על תאומים זהים (נגיד שהם זהים עד הרמה האטומית). בכל זאת הם שני אנשים שונים, עם אוסף שונה של חוויות, זיכרונות וכד'. אבל זה כנראה כבר סותר את הנחת היסוד. אם הזיכרונות נשמרים ע"י מערכת קשרים בין הנוירונים במוח הם כבר לא יכולים להיות זהים מהבחינה האטומית. אבל גם הכפיל שכבר יצרת נמצא בחדר השני, ויש לו חוויות החדר השני, ואולי גם חווית היצירה מחדש, שלא לדבר על חווית מיליון הדולר שכבר נתת לו. מאלו יש לו כבר זיכרונות, ולכן גם מערכת קשרים שונה במוח, וממילא הוא אינו אותו "אני", גם לשיטת המטריאליסט.
ב. אף אחד לא אמר שלמטריאליסט אין אינטואיציות שאינן עקביות לתפיסת עולמו. זה לא אומר שהן נכונות אבל הוא עדיין פועל לפיהן. ולכן גם אם תצליח לשכנע אותו שמדובר באותו אדם לא מפתיע שמרבית המטריאליסטים לא יסכימו לעסקה.
456 – החמור של בורידאן.
א. על מנת ליצור את סביבת הניסוי אנחנו צריכים סימטריה אבסולוטית משני צדי החמור, מה שלא ניתן לקבל לא בכדור הארץ, ולא בשום מקום אחר ביקום משום שהיקום אינו סימטרי.
ב. יותר מזה, הסימטריה צריכה להיות אבסולוטית גם בציר הזמן. מספיק שהחמור יזכור שפעם האחרונה שהוא אכל הוא היטה את הראש ימינה כדי להפר את תנאי הניסוי, בהנחה שהזיכרון הזה יכול להישמר איפשהו (קצת בעיה בחמור נקודתי).
ג. גם אם נדמיין יקום סימטרי לגמרי, גם על ציר הזמן, במקרה זה מספיק שלוב של התורה הקוונטית ותורת הכאוס על מנת לתת פתרון. מספיקה התפרקות אטום אקראית באחד הצדדים כדי להפר את הסימטריה האבסולוטית. תורת הכאוס אמנם אינה הכרחית אבל היא יכולה לחזק, מפני שהיא הופכת שינוי זעיר בתנאי ההתחלה לשינוי משמעותי בהמשך, מספיק על מנת שהחמור יפנה לצד זה או אחר. הטענה שהאופי הקוונטי נמרח בסקלות אחרות (461) אינה תופסת בתנאי סימטריה אבסולוטית.
ד. ואם למרות כל זאת עדיין הטיעון תקף וזה המחיר שמטריאליסט צריך לשלם – כלומר שחמור בלתי אפשרי בתנאים בלתי אפשריים ימות ברעב אפשרי – אז כן, זה מחיר שהמטריאליסט יכול לשלם ולשמור על עקביותו.
ה. לדעתי לפחות, אם יש פתרון לא דטרמיניסטי לאדם, אין שום סיבה שלא להחיל אותו על החמור. לא מוצא כל סיבה להגביל את הרצון החופשי לאדם בלבד.
485-486 – הקוגיטו של הליברטריאן, והניסוח השלילי.
היפוך היוצרות (יותר נכון  – היפוך ההשלכות על היוצרות)  עליו כבר דיברנו. קודם יש להחליט האם העולם דטרמיניסטי, ומזה להסיק את ההשלכות, ולא ההפך.
 
בכוונה השארתי את הסעיפים הבאים לסוף, שלא על פי סדר הופעתם, על מנת שלא יווצר הרושם השגוי שכל הטיעונים הקודמים מונעים ע"י התנגדות האתאיסט לדת.
20 – החילוני ההומניסט.
איך ייתכן שחילוני הומניסט ליברל לא מתקומם כנגד תפיסה שטוענת שהוא רובוט ביולוגי או סוג של בע"ח? אני רואה את עצמי כחילוני. לגבי הומניסט – רק חלקית, כלומר במובן של תמיכה בהתנהגויות הנגזרות מהרעיון, ולא לעקרון שהאדם במרכז. וליברלי – שוב במובנים מסוימים. אין לי שום בעיה לראות עצמי כסוג של בע"ח, למה שזה יקומם אותי? להיפך התפיסה שהאדם שונה ומותר (למעט היכולת הקוגניטיבית המפותחת) היא המקוממת כאן. נראה לי שבעיית הרצון החופשי צריכה להטריד אנשים מאמינים הרבה יותר, ראה בהמשך.
114 – "אנשים שברור להם שהדטרמיניזם הוא איוולת". 118 – "הטענה כאן אינה שחברה אתאיסטית היא מרושעת יותר … (באמת תודה רבה…) … אלא שהיא חברה רציונלית פחות וקונסיסטנטית פחות". משפטים מיותרים, ומרחיקים. לגבי המשפט השני, עד נקודה זאת הצלחת להשאיר את הדת מחוץ למשחק, ופתאום, כביכול נחשפת לפתע המטרה הסמויה של הספר, "האתיאיסטים". אפשר לטעון הרבה דברים בזכות ונגד הדת, אבל רציונליות אינה ביניהן. מכיוון שזה לא הנושא לא אפרט כאן, אבל אפשר להביא ים של טיעונים תקפים כנגד הרציונליות של הדת, על כל סוגיה.
127מה – הטיעון התאולוגי.
אני לתומי סבור שהתפיסה הדתית, לפחות זו המאמינה באל כל יכול, אם היא קונסיסטנטית – מכתיבה דטרמיניזם. אחרת -אם הוא אינו כל יכול, ולא יוכל לדעת או לקבוע את העתיד, אז למה להאמין בו? כלומר הקושי הגדול של שאלת הרצון החופשי, הוא קודם כל בתפיסה הדתית. אל שאינו כל יכול (בין אם בתפיסה מונותאיסטית ובין אם בתפיסה פוליתאיסטית) הוא לכל היותר עוד ישות אחת בים של ישויות רוחניות. למה להתפלל אליו, למה לתלות דווקא בו את סולם הערכים שלך?
סיכום:
מכל המונח לפני איני יכול לבחור צד. יש כאן שתי אינטואיציות סותרות, חזקות כמעט באותה מידה. ואין הוכחות להכריע לכאן או לכאן. אם היו מאלצים אותי לבחור – הייתי בוחר בדטרמיניזם בנקודות: משהו כמו 40:60.
כל זה לא קשור להתנהגות. אני מתנהג כפי שאני מניח מתנהגים כמעט כל האנשים (גם המאמינים בדטרמיניזם), כלומר כאלו שיש רצון חופשי.