נאמן בעל מקח

ואם הגמרא הייתה אומרת שהוא לא נאמן אז מה היה קורה? ההלכה צריכה להיות שיחלוקו (או פתרון אחר, אני לא יודע מתי אומרים כל דבר). אם בשלב הזה המוכר היה מחליט להתעלם מההלכה ולבחור אחד מהם ולמכור לו מחדש, יאמרו לו מי שפרע מספק שאולי הוא בחר בקונה הלא נכון? אם לא אז אין נפקא מינה אם נאמן או לא אבל קשה לומר שיאמרו לו מספק.
אם הבנתי נכון את רשי בקידושין הוא מזכיר את מי שפרע לעניין זה שאנחנו מניחים שהמוכר זוכר למי הוא מכר כי הוא פוחד ממי שפרע אבל הוא לא אומר שהוא נאמן ולכן לא נאמר לו מי שפרע.
וגם אם מהתורה מעות קונות, מדרבנן לא קונות אז מה זה עוזר?

לא הבנתי כלום.

1) אין נפקא מינה אם המוכר נאמן או לא. גם אם הוא לא נאמן הוא יוכל למכור למי שירצה ו(נראה לי ש)לא יאמרו לו מי שפרע מספק שמא הוא לא עמד בדיבורו ומכר לאדם הלא נכון.
2) אני הבנתי שרשי בקידושין מזכיר את מי שפרע כדי להסביר איך יודעים שהאדם זוכר למי הוא מכר. רשי מסביר שבגלל שהאדם פוחד ממי שפרע הוא זוכר למי הוא מכר. רשי לא אמר שאם המוכר לא היה נאמן היו אומרים לו מי שפרע.
3) מעות קונות מהתורה אבל מדרבנן לא. אז למה צריך את הנאמנות של המוכר אם עוד לא קרתה המכירה (מדרבנן) וגם לא יעשו לו מי שפרע?

1. אתה מניח הנחות ומקשה קושיות. אל תניח ואל תקשה.
2. רש"י מזכיר את מי שפרע כדי לומר שכשהמקח בידו הוא מדייק כדי לא לעבור על מי שפרע. בדיוק מה שכתבתי. אם הוא לא היה זוכר ולכן לא נאמן היה עליו מי שפרע. אחרת ממה הוא חושש?
3. זה יכול להיות דיון במישור דאורייתא גם אם אינו רלוונטי למישור דרבנן.
כמובן גם יכול להיות סיטומתא לקנות בכסף, וגם בקרקע שכסף מועיל וכדומה.