איפה המודל של הרב בנושא ההשגחה והתפילה נתקל בקושי

תודה רבה על התשובה וההבהרות. ואל דאגה – השדר של המגדלור מגיע.

לגבי הטענה הראשונה, של הלמידה מהפסוקים – אני חוזר בי. אחרי שחשבתי על מה שאמרת, אני מבין שזה באמת עניין הרבה יותר מורכב ולא חד משמעי כמו שחשבתי בהתחלה.

אבל לגבי ספר כמו ׳הרוחות מספרות׳, כאן מדובר בסיפור אחר לגמרי. כשקוראים את התיאורים שם ברצינות, אי אפשר לפטור את זה כ'דמיונות' או הזיות.
המאפיין הכי בולט בטקסטים האלה הוא האופי העובדתי והכמעט 'משפטי' שלהם. רבי יהודה פתיה לא כותב שם חוויות רגשיות, משלים או חזיונות מעורפלים, אלא תיאורים מדויקים. יש שם שמות של אנשים, מקומות, תאריכים, שושלות משפחתיות ופרטים טכניים מדויקים להפליא. גם אם כיום, לאחר עשרות שנים, קשה לנו ללכת לבגדד ולבדוק פיזית כל פרט ופרט – הוא בהחלט מביא שם מידע ופרטים מדויקים שהוא לא היה אמור לדעת מעצמו. התיאורים מנוסחים בצורה יבשה וישירה, כמו עדות של דיין וחוקר שרושם את המציאות כהווייתה.
תוסיף לזה גם שמדובר באנשים ישרים, כמו הבית יוסף ורבי יהודה פתיה קדושים וטהורים, בעלי שכל צלול וחריף, המסקנה ההכרחית היא שהאירועים והתיאורים האלה פשוט התקיימו במציאות בדיוק כפי שהם תועדו. זו עדות ישירה על עובדות, לא מרחב של דמיון.

במקום רוחות מספרות יש לנו כאן מכונות מספרות. השואל משתמש במודל בינה מלאכותית. המשיב קרוב לוודאי לא ממש קורא את כל האריכות המתישה אלא מרפרף על השאלה ועובר קצת יותר ביסודיות על התשובה שמציעה לו הבינה המלאכותית המיוחדת שלו, וזו תשובה ארוכה ומפורטת בצורה שנוחה לשואל הספציפי אבל למעשה מסננת החוצה את רוב שאר הקוראים. ואז השואל חוזר וכנראה גם הוא לא ממש מעיין בתשובה אלא שופך אותה חיש קל למודל שיסכם לו ואחרי פינג פונג קצר מבקש לנסח תגובה. ספק רב אם קיים בן אנוש אחד שאפילו רק קרא כל מילה ומילה בשרשור הזה. עולם חדש ומוזר.

@משה כהן, התיאור שלך משעשע מאוד, אבל בנידון דידן המציאות פשוטה יותר: קראתי כל מילה ומילה בתשובה של הרב מיכי. מעבר לכך, אפילו לא עלה בדעתי לבקש מהבינה המלאכותית סיכום.

אבל ברמה הכללית אתה לגמרי צודק שאנחנו בפתחו של עידן חדש, שבו אנשים שלא ידעו לחבר שני משפטים פתאום מתחילים לעשות תואר ראשון בספרות. ואנשים שעד אתמול חשבו שעכבר זה רק מטרד במטבח, נהיים פתאום מהנדסי תוכנה.

אעתיק תשובה חיננית שקראתי בכתבה ב־YNET על יכולותיו המפליאות של קלוד קוד שליט"א:
מה אמר דרווין (א"ה: שר"י)? מי שמסתגל הכי טוב לשינוי – ישרוד. לא החזק, לא הגדול, אלא המסתגל.
עכשיו מגיע השינוי הגדול ביותר מאז המהפכה התעשייתית, אז תסתגלו או שתיכחדו!

@משה כהן, לגבי "סינון הקוראים" אני ממש לא מסכים. עברתי על מאות תשובות של הרב מיכי, עם בינה ובלי, והיא בעיקר משפרת, מנגישה ומרחיבה את הניסוח. כשמתרגלים לסגנון שלה, קל בהרבה להבין תשובות מורכבות שאפילו לעילוי אנושי היה קשה לנסח בצורה כזו (ראה למשל כאן https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%94-2/).

החיסרון האמיתי הוא שהבינה המלאכותית מסננת החוצה את העקיצות הנודעות לשבח של הרב מיכי, וזה חסר לנו מאוד… למרות שברוך ה' הוא לא מוותר עליהן לגמרי ודואג להוסיף אותן בעצמו לפעמים (ראה למשל בתחילת התשובה שלו בשרשור הזה: "מקווה שהשדר מראשו של המגדלור יגיע בשלום אי שם למטה.").

ואדרבא, בזכות המבנה של הבינה המלאכותית אנחנו מפתחים יכולות סטייל רבי חיים קניבסקי – פשוט מעבירים את העיניים על בלוק טקסט אדיר, ותוך כמה שניות הכל נסרק, נקלט ומובן (אבל כאמור, בשרשור הזה קראתי כל מילה ומילה).

האמת? היה מרתק לקרוא איזה ניתוח פילוסופי מהרב מיכי, שיפרק לגורמים את השינויים האנתרופולוגיים שהבינה המלאכותית "כופה" על המין האנושי – כולל כמובן מוטציות קריאה מהסוג שציינתי למעלה.

לכבוד הרב מיכי,
קראתי שוב את התייחסותך לעדויות של רבי יהודה פתיה, ואני מרגיש צורך להשיב. כתבת ״אין לי אמון רב בדיווחים כאלה שלא ניתנים לבדיקה בלתי תלויה (אין שם אמירות עם ידע שלא היה אמור להיות בידיו שאני יכול לבדוק).״
במחילה, האמת אינה כן, שהרי הספר מלא בעשרות שמות ותיאורים מדויקים להפליא, וחשוב מכך – מופיעים שם פרטים על אנשים שלא היו קשורים אליו כלל, כך שאין שום דרך סבירה שהוא ידע אותם.
מעבר לכך, הספר "רוחות מספרות" פורסם עוד בחייו של הרב פתיה. אדם שמפרסם ספר עם שמות מפורשים של אנשים חיים ומשפחות מוכרות לא היה לוקח סיכון כזה אם היה מדובר בבדיות – הרי הוא היה נחשף ומובך ומואשם בשקרים.
הפרסום הפומבי בחייו הוא עדות חזקה לכך שהוא עמד מאחורי הדברים כאמת לאמיתה.
אשמח לשמוע את תגובתך בבקשה.
בברכה

נ.ב כל זה מעבר לעצם העדויות האמינות על התיאורים שהרוחות של החוטאים עברו בגיהנם, שלי אישית (ולרבים וטובים) מספיקות כדי להאמין לרבי יהודה פתיה, ולא להמציא על חכם כזה שהיה מדומיין. וכמו כן לגבי ספר המגיד למרן הבית יוסף, באמת היה לו מגיד.

זה מעניין, את הרב יהודה פתיה מותר להאשים בהזיות כל העולה על הרוח, את המגיד לבית יוסף להשמיץ בכל השמצה, [קראתי את כל ספר המגיד שלו, אמור לי במטותא מה שמץ נמצא בו, כולו תוכחות מוסר יראת אלקים וקצת לימודי קבלה], שיטתך כפי שהעיר הכותב מתחמקת באלגנטיות מכל פסוק בתנ"ך או שכל ישר שאומר שאלוקים לא עזב את העולם שהוא בנה ומהבטחותיו המוחקות עלי כל ספר מהכ"ד ספרים, אבל כל מי שנגע מעט בעולמו של הקב"ה או דיבר עם מלאכיו הקדושים הוא בעל הזיות, רק שאילה קטנה אשאל אם למדת קצת לימודי האר"י האם אתה מוכן לומר שמערכת מופלאה כזו אדם יכול לבדות מליבו או לאו, והיה אם תסכים שלא הרי נמצא איך אחר שעזב ה' את הארץ עשה מהלך שאינו דרמיניסטי או מתחשב בחוקות הטבע להמציא לילוד אישה חזיון נורא שכזה.

@יעקב, חשוב לעשות סדר בדברים. הרב מיכי אינו מתנגד לעצם התוכן העולה מספר "המגיד", מחלוקתו היא אך ורק על המקור – הוא סבור (לדעתי, זו טעות מהותית) שדברים אלו אינם הגיעו מ"מגיד" מן השמיים, אלא פרי הדמיון של מרן הבית יוסף.
אלא שעיון ישר ומעמיק בכתובים מורה אחרת. קח למשל את ״רוחות מספרות״, שהרב מיכי לא נותן בו אמון, הרי הדיוק בפרטים, השמות המדויקים ועוד שיש בספר הן עובדות שאינן משאירות מקום לפרשנות. אלו אינם תוצרים של חלום או אקסטזה, אלא התרחשויות שאירעו בהקיץ. מדובר בתיעוד שקשה להתעלם מעוצמתו ומאמינותו.
ובדרך אגב, לגבי מה שהרב מיכי טען בתחילת השרשור – שאין ב״רוחות מספרות״ מידע שרבי יהודה פתיה לא היה אמור לדעת סתם ככה – הדברים פשוט לא מדויקים. "רוחות מספרות" מלא בעדויות עם שמות מפורטים ופרטים מדויקים שהוא שמע מרוחות על אנשים שאין ספק שלא הכיר.
מעבר לזה, הספר פורסם עוד בחייו של הרב פתיה. אדם שמפרסם שמות מפורשים של אנשים חיים ושאינם בין החיים, לא היה לוקח סיכון כזה אם היה מדובר בבדיות – הוא היה נחשף ומושׂם לקלון וחרפה. הפרסום הפומבי בחייו הוא עוד עדות חזקה לכך שהוא עמד מאחורי הדברים, ושהציבור שהכיר את הנפשות הפועלות וידע שהוא לא מחרטט.
אני מוקיר ומעריך מאוד את הרב מיכי על הגותו המבריקה בתחומים רבים, כגון למדנות, הלכה, מוסר ועוד – הוא בהחלט מציב רף גבוה מאוד – אך בסוגיה זו אני סבור שהוא מפספס את העיקר. העובדה שהוא בוחר לשלול את אמינותם של טקסטים אלו היא בבחינת טעות מצערת, שכן הוא מתעלם מעדויות שמשנות את התמונה כולה.
די להביא כדוגמה את ספרו של רבי יהודה פתיה – דמות שפעלה כאן ממש לפני כשמונים שנה. התיאורים שם על השגחה פרטית מדוקדקת, על עולם שאינו הפקר ועל מערכת של שכר ועונש, הם בעיניי הוכחה חותכת לכך שהקב"ה לא "עזב את הארץ", אלא משגיח ומשכיר ומעניש. מי שבוחן את הדברים ללא דעה קדומה, לא יכול להישאר אדיש למציאות הזו.

הרב מיכי, התיעוד שלפניך הוא עדות חיהשאינה מותירה מקום לספק, וכל ניסיון להסביר אותה כ"דמיון" הוא פשוט התעלמות מהמציאות.
בסיפור שלפניך, מילה במילה מ״רוחות מספרות״, מופיעה רוח של אדם שמת ונכנס כרוח לגוף של אחותו שעודה בחיים.
יש להקדים האמא לא הכירה את רבי יהודה פתיה, וגם הוא לא הכיר אותה או את האחות.
האחות והאמא באו לרבי יהודה פתיה, שנודע בבגדאד כמקובל גדול. הרוח מספר על מותו לאמו שכלל לא הייתה מודעת לכך – היא הרי שהתה הרחק ממקום המוות וציפתה לאיגרת ממנו. ולא חוותה דבר כזה מעולם, מטיחה בו שהדברים הם שקר (אף אמא לא רוצה לשמוע שבנה מת ח״ו). בתגובה, הרוח מספק סימנים אישיים ופרטים משפחתיים חסויים מהילדות, כאות לזיהויו. והאמא והאחות משתכנעות ומבינות שהאח באמת מת, ושהרוח שלו הכנסה כעת באחותו.
גם אם נניח לשיטתך – וזה כמובן אינו כן – שרבי יהודה הכיר את הנער, כיצד לכל הרוחות (תרתי משמע🙂) הוא יכול היה לדעת פרטים כה אינטימיים וספציפיים על שיר ערש או על התרחשויות בחדר סגור ופרטי?! ההסברים הלוגיים המאולצים שייתכן שתציע למקרה הזה, הופכים למורכבים ומגוחכים ביותר, ואינם אלא טעות.
העובדה שהאֵם משתכנעת מהתיאור שלו בילדות, שלא היה לרבי יהודה פתיה שום דרך לדעת אותו, והיא מבינה שבנה אכן מת (רח״ל), היא הוכחה חותכת לכך שמדובר בגילוי אמיתי.
כל אדם עם שמץ של יושר אינטלקטואלי מבין שזהו אינו פרי דמיון.
להמשיך לטעון שרבי יהודה פתיה אינו כאן גילוי אמיתי של רוחות שדיברו איתו, ותיארו מה קורה לאחר בפטירה – זה פשוט עוול היסטורי ושטות גמורה.

בהודעה הבאה אביא את הסיפור כפי שהוא ב״רוחות מספרות״, כדי שתוכל להיווכח בעצמך.

כפי שאמרתי, להלן הסיפור המלא כפי שהוא מופיע בספר ״רוחות מספרות״.

אני מציע לקרוא את השורות הבאות לא כסיפור מעשייה אלא כעדות היסטורית מצמררת על התִקשור של רבי יהודה פתיה עם הרוחות. שימו לב לפרטים הקטנים והמדויקים שהרוח מספר, שרבי יהודה פתיה לא יכל לדעת אותם לעולם, ולתגובתה של האם עמאם ובתה כתון, שהודו לדבריו ואף התגלה להם בכך שהוא אכן נפטר מן העולם.

הנה המעשה במלואו.
מספר רבי יהודה פתיה:
עוד בשנת תרע"ח, בחול המועד של פסח, באה אלי אשה אחת ושמה כתון בת יונה יוסף, ואמרה לי כי זה שנתיים ימים עוקץ אותה לבה כמחט, ולפעמים היא נופלת לארץ בעל כורחה. ואוחז אותה חולי קשה, ומגלגלה בקרקע בשיעור ארבע אמות יותר בהולכה והבאה, כמה פעמים תכופים זה לזה, בגלגול נמרץ וחזק עד שמתפרקים איבריה. והיא צועקת: "למען ה' תפשוני כדי שלא אתגלגל, כי נתפרקו איברי", ואינה נחה מהגלגול עד שיתפסוה בכוח גדול.
והן עכשיו היא מעוברת, והיא יראה שמא ימות העובר במעיה מרוב הגלגול, והיא גם אפשר שתסתכן. גם רואה בחלום כל לילה ולילה שאיש נמצא עמה.
ואני בדקתי אותה ומצאתי בה רוח. ואחר כמה יגיעות דיבר עמי ואמר שהוא יהודה בן יונה הנזכר, אחי האשה הזאת כתון, וזו עמאם היא אמו.

והוא, כי בעת מלחמת מלכי הברית שהתחילה ביום י' לאב של שנת תרע"ד, שלקחו הטורקים את בחורי בני ישראל שבכל המקומות לצבא, לא נלקח הוא עמהם, יען כי הוא היה תואר ויפה מראה ואהוב לכל שרי הצבא.
רק בשנת תרע"ו נשתוקק גם הוא לילך למלחמה, והלך לו בחודש שבט. ובהגיעו לירושלים תוב"א היה עוסק שם באווירון, ובלא מתכוון נסגר פתח האווירון בעוד רגלו אחת מחוץ לדלת, וברגע חתך הדלת את רגלו בעת היסגרו, למעלה מן הארכובה, וניתזה למרחק. ומרוב הכאב היה מתגלגל בארץ פנים ואחור, וכל רפואה לא הועילה לו, עד שלבסוף הבאיש מקום החתך וירום תולעים, וימות מיתה משונה, רחמנא ליצלן.
ולא חסה עליו עין בני ישראל לקברו, יען כי קרקע הקבורה מוכרים אותה הציבור בירושלים תוב"א בדמים יקרים, עד שראו שיש באצבעו טבעת זהב, ולקחו אותה וקברוהו.
והוא היה בן עשרים וארבע שנים, קטון בשנים, וגדול בעוונות ובפשעים כבן מאה שנה! בזמן מועט לא כביר הצביר לו כעפר איסורים ועוונות ופשעים, עד אשר נלכד ברובי עוונותיו ופשעיו ומת באותה מיתה משונה, רחמנא ליצלן.
ואחרי מותו שב חלק הנפש של רגלו שנחתכה למקומה ונעשה רוח, ונכנס באחותו כתון בעת שנבהלה על בִּתה שנפלה מן הגג. ולכן הוא מגלגלה בקרקע כמו שהיה מתגלגל הוא כשנחתכה רגלו.

ואמו ואחותו הנזכרים לעיל היו מטים אוזניהם ושומעים את כל דברי הרוח. ותאמר לו אמו: "שקר אתה אומר על יהודה בני, כי איננו מת, חס ושלום, אלא עודנו בחיים. ואני מצפה שבזמן קרוב יבוא לי איגרת משלומו. ואם אתה בני באמת – תנה לי סימן על זמן שהיית קטן".
והשיב לה: "כי בהיותי קטן היינו ישנים בחורף בחדר פלוני, ואת היית שוכבת על הרצפה בצד פלוני, ואבי יונה שוכב על המיטה בצד השני. וכאשר הייתי מתעורר בלילה ובוכה, את היית משוררת לי שיר הערש שהוא כך וכך. ופעם אחת הייתי בוכה, ולקחה אותי אחותי כתון הזאת והשכיבה אותי על זרועה, והייתה מספרת לי סיפור פלוני עד שחטפתי השינה".
כל זה אמר הרוח, וכתון ועמם הודו לדבריו.

[״ועמם״ – צ״ל ״ועמאם״ (זה השם של האמא).]