בטלה מקצת העדות בטלה כולה – הבנת שיטת רש״י

תודה רבה על התשובה המאלפת, הרב.
לפי הצד שרש״י סובר שכל הדין הזה הוא משום ״והצילו״, מניין הרב מניח שלא ניישם את הכלל הזה במקרה שלא מתקיים ״והצילו״, הרי לא דורשים טעמא דקרא (על אף שזה די כיף) ורבי יוסי עצמו אומר במפורש ״במה דברים אמורים (שבטלה מקצתה בטלה כולה)? בדיני נפשות״, ולא חילק. אמנם אפשר לומר שלא חילק כי ברוב ככל המקרים אכן הדין מתקיים, אבל אף על פי כן הקושיה על טעמא דקרא עומדת בעינה.
אשמח לשמוע בבקשה תשובתו הרמתה.

הכלל "לא דורשים טעמא דקרא" שעליו אתה מתבסס בקושייתך אינו שייך לכאן. כפי שהסברתי בהרחבה במקומות שונים, הכלל הזה נאמר אך ורק לגבי הלכות הכתובות במפורש בפסוק. שם אנו נמנעים מלסטות מניסוח הפסוק, שכן ההנחה היא שהניסוח המקראי הוא מדויק ומושלם.
אולם, כאשר מדובר בהלכות שנוצרו על ידי חכמים, בפרשנות או במדרש, בין אם אלו הלכות דאורייתא או דרבנן, כולן ניתנות להידרש על פי טעמיהן. הסיבה לכך היא שכאשר הלכה יוצאת מדרשה, אין לנו ברירה אלא להיזקק לטעמו של הדרשן. הדרשן עצמו השתמש בסברתו כדי להוציא את ההלכה מהפסוק.
במקרה שלנו, הדין של "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" בצירוף הנימוק של רש"י מ"והצילו העדה", אינו טקסט מפורש של התורה אלא תוצר של מדרש ופרשנות. מכיוון שהכלל הזה יסודו בדרשה, חובה עלינו ללכת אחר ההיגיון והסברה שעומדים בבסיסו. אם הדרשן הסתמך על הסברה של "והצילו העדה" ועל הרצון להטות את הדין לזכות, הרי שברור שאין מקום להחיל את הכלל באופן פורמליסטי ועיוור במקרה שבו התוצאה תהיה הפוכה ותגרום דווקא למיתתו של הנידון. כשמבינים שבהלכות מדרשיות אנו כן הולכים אחר הטעם, הקושיה מ"טעמא דקרא" נופלת. אם היה מקור בלתי תלוי לדין בטלה מקצתה ורש"י רק היה מעלה טעם של "והצילו" אז היה מקום לדון בדרישת טעמא דקרא.