בין דתי לאומי לחרדי

לגבי שאלתך הראשונה, לדעתי אברך בישיבת הסדר המקבל מלגה אינו נחשב כמי שמבזה את התורה או מחלל את השם על פי הרמב"ם. הרמב"ם אכן כותב דברים חריפים מאוד על מי שמשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה ומתפרנס מן הצדקה, וקובע שהוא חילל את השם וביזה את התורה וכיבה את מאור הדת. עם זאת, המלגה שאתה וחבריך מקבלים אינה בהכרח מוגדרת כ"צדקה". אברכי כולל מקבלים תמיכה מהמדינה או מהישיבה כדי שיוכלו לשבת וללמוד, בדומה לחוקרים ולסטודנטים באוניברסיטה המקבלים מלגות קבועות. דברי הרמב"ם נכתבו לפני כשמונה מאות שנה, ואילו בימינו מקובל שכל חברה מחזיקה על כתפיה מצטיינים ואנשי רוח – כמו אמנים, מדענים וספורטאים – ולכן אין סיבה שהתורה לא תזכה ליחס דומה.

באשר ל"כסף משנה" ולנימוק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – אכן, הכסף משנה כותב שאם לא נתמוך בלומדים התורה תשתכח ולא יישארו לומדים ברמה גבוהה. אולם אני חושב שגם הרמב"ם עצמו היה מסכים עם ה"כסף משנה" בנקודה זו. הרמב"ם דיבר על השוואה בין תלמיד חכם עובד לתלמיד חכם נתמך, אך הוא ודאי לא התכוון למצב שבו האלטרנטיבה היא שאנשים ילכו לעבוד ולא יישארו תלמידי חכמים משמעותיים כלל. לכן, אם מדובר באדם מוכשר שבאמת צומח ומתפתח בלימודו, הוא בגדר "סיירת" של החברה, וזה כלל לא חילול השם להחזיק אותו, אלא להפך – זה חילול השם אם החברה לא תחזיק אותו.

לגבי שאלתך השנייה, עקרונית אין הבדל. אבל יש הבדל במינונים ובתרומה הכללית לחברה. הבעיה בהתנהלות החרדית כיום, שיוצרת חילול השם, אינה בעצם החזקת לומדי התורה, אלא במינון העצום של הנתמכים, ביעדר התרומה הכללית שלהם לחברה, וביחס ובהתנשאות שלהם כלפיה. המודל החרדי דורש פטור גורף לכל מי שלומד (ואף לרבים שאינם באמת מקדישים את חייהם ללימוד), מבלי לתרום לביטחון. זאת בניגוד לאוניברסיטאות, למשל, שאינן מתוקצבות כדי שהמונים ילמדו כל חייהם ללא יצירת תוצר או פרנסה.

לעומת זאת, אברכים ותלמידים בישיבות ההסדר משרתים בצבא, עושים מילואים, ועומדים לרשות צה"ל כקבוצות איכותיות עם מוטיבציה גבוהה שמתגייסות לקרבי. המדינה והצבא מכירים בכך שלימוד תורה הוא צורך ושירות משמעותי של עם ישראל, בדיוק כפי שיש צרכים שונים בצבא. לכן, העובדה שחלק משירותו של בחור ההסדר מומר בלימוד תורה היא לגיטימית לחלוטין, שכן הוא תורם את חלקו לחברה ולביטחון ואף מסתכן, בשונה מהפטור הגורף וההמוני של הציבור החרדי.